בסיומה של פרשת שמות, עומד משה ומטיח דבריח דברים כלפי בוראו; "וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ד', וַיֹּאמַר: "אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי, וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!?".
משה, שככל הנראה היה נצפה כאדם משכיל ונעלה, עומד ושואל על הצפוי. כבר כשבחר בו האל, נאמר לו: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ, וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה; וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם", ולפתע הוא עומד בשאלת התם, למה לא הצליח בשליחותו, וכי מדוע לא נתנם מלך מצרים להלוך?
אך גם ריבונו של עולם עומד נוכח תהייה על הבטחתו, כי הוא שאמר "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ", אך העם בחר באמירה: "יֵרֶא ד' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". וכיצד לא נתקיימה הבטחתו? מה גם שיש להבין מה היתה המשמעות של אמונת ישראל, מה היו מניעיהם או להאמין או שלא ומדוע ריכז משה את טענותיו באמירה: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי"?
אולם ככל הנראה היתה משמעות חשובה לדילמה בזמן שטרם יציאת מצרים, ובה רצה הקב"ה שינצחו בני ישראל ואז יוציאם. וההסבר עם הקדמת מעשה גדעון: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ד', וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה, אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי; וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת, לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן. וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ד', וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "ד' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל!". וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן: בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ ד' עִמָּנוּ, וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ, לֵאמֹר: "הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ד', וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ד' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". וַיִּפֶן אֵלָיו ד', וַיֹּאמֶר: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן, הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ!". וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בִּי אֲדֹנָי, בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי? וַיֹּאמֶר אֵלָיו ד': כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד".
גדעון, צעיר המנייד מזון מפחד המלחמה, מעורר שאלה: מדוע לא הושיע ד' את ישראל, כדרך שהושיעם מתחת סבלות מצרים?, משום מה דווקא בשאלה זו מוצא המלאך 'סנגוריא על ישראל' – שהם אכן ראויין לנס, ושולחו להלחם במדין – משום מה, שלא בעזרת נס!
שאלה נוספת שמעורר הרבי מחב"ד (ספר השיחות, פר' ויחי תשנ"א), על פי דברי חז"ל שבזכות לימוד הסנגוריה ינצחו במלחמה. שאם כן דברי גדעון אינם נכונים; הוא אמר שראויים הם לנס, ולמעשה הם ינצחו בזכות המצווה שקיים!
וניתן לומר ששני סוגי אמונה יתכנו בלב האדם: האחת אמונה 'פשוטה', הרווחת בציבור כיום, התולה את הגאולה בעננים, אש וניסים; אמונה זו נראית גבוהה, על-טבעית, אבל נמוכה היא עד למאוד. וכי לא יוכל הבורא להגדיל את שמו מבלי להציג את העל-טבעי? וכי הטבע איננו מערכת אלוהית מספיקה להכיל את מלכותו? אך ההמון בחר באמונה שכזו לסיבה זרה; נוח לו להמון "למשש" את מלכות ד', טוב לו לתלות את המטרה במה שהוא מסוגל להכיל, במה שפחות מחייב.
אמונה אחרת, דומה להשקפת הרמב"ם על ימות המשיח, פחות נפוצה: האדם המעולה, הפועל בעצמו לתקן עולם, יודע שאיננו יכול לבד; הוא אמנן מתפלל, מתאמץ ומשתדל אך רוב עמלו לריק. יוכל האדם לזעום על האל, מדוע אינו מסייעו, אך יוכל להבין שכחלק מתהליך ה'גאולה' שיעבור על העולם יהיה שינוי תפיסה והסתכלות חיובית יותר.
בני ישראל במצרים נשלטו על ידי "הַנֹּגְשִׂים". כחלק מעבודת הפרך שכפה פרעה על בני ישראל, הוצבה מערכת 'נוגשים'. 'נוגש' הינה מילה המופיעה בתורה: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ; לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַד'. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". נגישה היא פריעת חוב, ובמצרים שידל פרעה, בעזרת דוברים שונים, מדוע עבודת הפרך היא חוב ישראלי לממלכת מצרים.
יכל האל לשלוח דוברים משלו, אך אז היתה האמונה שטחית, הגיונית ושואפת לצדק – בחר האל להציג עצמו כבעל יכולת, ולא כצודק. אמונה ב'צדק' היא האמונה הנמוכה, דווקא האמונה המקורקעת היא האמונה המופשטת, שמונעת את האדם מלהבין שיש לו השגה במתנהל סביבו.
לצורך זה שלח האל את משה עם הוראות מעורפלות; שני נושאי שיחה עם פרעה – "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר", לעומת "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַד' אֱלֹהֵינוּ"; שלושה סוגי מופת – "וַיֹּאמֶר אֵלָיו ד': "מַה זֶּה בְיָדֶךָ?", וַיֹּאמֶר: מַטֶּה. וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ, וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ; לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר ד' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ, וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ; וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה, וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת". עם בלבול כזה, אין ספק שלא יסכים פרעה לשלח, לא ישתכנעו בני ישראל וגם משה יתהה על הנעשה.
ציפה הקב"ה שלא יבוא משה בטענות על השליחות, כי יבין את הרעיון הטמון בה; משה, גם הוא לא התאונן על "למה לא הצלת את עמך", אלא על "למה זה שלחתני" ו"הרע לעם הזה". ידע משה את מטרת השליחות, אך בהיוודע תוצאותיה הקשה למה נעשו הדברים בצורה שאינה משכנעת את ישראל ולא נתפסת כהגיונית. במצב כזה, הבין משה, לא תבוא האמונה לליבם. במצב כזה תתמהמה הגאולה זמן מרובה, ודיו לאבל שיעמוד באבלו!
"עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ", השיבו האל. כשתהיה האמונה הפשוטה, שהאל יגאל, תאבדנה גם תהיות אלו. כשיבחר העם באמונת האל כל יכול, שיגאל בדרך שיגאל ואין לנו השגה אלא בזה שטוב שנגאל, כבר תבוא הגאולה. רק שלא יתעקש על גאולה המוגבלת במופתים, תולדות המוחש.
