למאמינים: מה יותר ודאי - 2=1+1 או קיום האלוהים?

שלישישי

יש אנשים שבטוחים שיש אלוהים, וחיים כל הזמן את האלוהים 'לידם' בלי שבדקו זאת באופן שכלי ובלי שסומכים על אחרים שבדקו זאת באופן שכלי.
רובם בגלל חינוך וחברה, ומיעוטם בגלל חיבור רגשי פשוט לאפשרות הזו (שזה כבר יותר קרוב לבירור שכלי, אבל בכל זאת משהו אחר).

ויש אנשים שביררו ובדקו, בין בשיטות פילוסופיות ובין בשיטות אחרות, והגיעו למסקנה שיש אלוהים, אבל לא מחוברים לזה באופן רגשי, בגלל חינוך או חברה או סיבות אחרות.

ויש אנשים שכוללים את שני הצדדים.

נ.ב. גם בירור שכלי, יכול להשתמש בין השאר בכלים של רגשות פשוטים (לא במובן של 'התרגשות', אלא במובן של רגש בסיסי. הדוגמא הקיצונית לרגש בסיסי היא רגש המוסריות), אבל זה לא הנושא.

האמונה המשובחת הינה זו שמעל לשכל. כגון, כי לא האמינו בא-להים - שיוכל למלאות משאלותם, כי במצוותיך האמנתי - קיום מצוות גם אם לא יודעים את טעמן, ולא האמינו בנפלאותיו - למרות הנפלאות שעשה להם לא האמינו, וכו'. כמובן שחקירה שכלית בייחוד השם מחזקת את האמונה, אולם כל החקירות בדעות ובאמונות לא יועילו בלי אמונת חכמים שיסודה משה קיבל תורה מסיני.

כמדומני

לא יותר פשוט למצוא את אלוהים?

מקס (ועוד)

לא הבנתם את כוונתי בהגדרת המושג 'רגש'.

כשאתם קוראים את המילה 'רגש' אתם מיד מפרשים אותה כפעולה או תחושה א-רציונלית, שנעשית מתוך דחפים שאינם ראויים לעבור במבחן השכל.
לדוגמא: בעל תשובה שהחל לשמור שבת בגלל שהוא התרגש מהאור המרצד של הנרות על רקע החלות הקלועות המדהימות.
דוגמא נוספת: חוזר בשאלה שמחלל שבת בגלל שבדיוק בשבת הרב שלו בשיעור א' של ישיבה קטנה העליב אותו.

נכון שאלו הן פעולות רגשיות, אבל לא כל פעם שאומרים את המילה 'רגש' הכוונה לדוגמאות כאלו.

'רגש' הוא החוויה הפנימית העמוקה שעוברת על האדם. היא יכולה להיות מונעת מזה שמישהו עצבן אותך, ואז היא לא רציונלית כלל, אבל היא יכולה גם להיות מונעת ממושכלות שכליות אמתיות ומזוקקות שהורדת אותם לרגש.

נכון. הרגש גם יכול להיות מונע ממושכל של 80%, וממש לא אמרתי שזה לא לגיטמי. רק אמרתי (שיתכן) שצריך לדעת באיזה שהוא מקום בשולי המוח, את אחוזי הסבירות השכליים לעניין.

ניקח את הדוגמא הקיצונית שאמרת -מקס. כל בר דעת מבין שהטענה שספקן הכרוני נוסע במטוס למרות שאי נפילת המטוס אינה חלק מהקוגיטו, אינה מוכיחה שהוא לא חושב שיש ספק בכך, אלא שהוא לא מרגיש שיש ספק.

וכאן יש נקודה שאני חולק עליך:
הקוגיטו ממש לא נועד לחשוף את מערומי הספקנים הכרוניים. הקוגיטו הוא אכן אבן יסוד בחשיבה שכלית טהורה. אך אין זה אומר שיש ביכולתנו (או שיש לנו זכות) לחיות בתחושות שמוביל אליהם הקוגיטו. ממש לא.

אגב- כל זה אינו עניין לחמורו של בורידן, שני הצדדים בוויכוח על החמור הם אפשרויות מושכלות, אני כשלעצמי חש בתחושה עמוקה שהחמור כן היה בוחר - ושורד. אבל אני מודע לזה שרבים וטובים כמו איינשטיין ועוד היו דטרמניסטים אפילו בייחס לבני אדם, לא הבעתי כאן כל עמדה בנושא.

נ.ב. עשו טובה, ואל תתווכחו על פירוש המילה בעברי או בלשון הקודש או בשפה המדוברת. אנו עוסקים בנושא ולא בפירוש המילה.

המתמטיקה היא יצירת התבונה, על פי חוקי תבונה, המבנה הפנימי שלה לכיד ובעל שלמות אורגנית, ולכן היא מקבלת את אישורה של התבונה. השאלות למה 1 + 1 = 2, מה משמעות הדבר, ומה היחס בין ההכרה הזו והמציאות, אינן שאלות קלות והן נידונות בפילוסופיה של המתמטיקה ובתורת ההכרה. כאן אפנה את הקורא לשני קטעים של אפלטון. שניהם בכרך השני שבהוצאת שוקן, תרגום ליבס.

האחד ב'פיידון', ע' 68 : 'כלום לא תיזהר מלומר שבהיווסף אחד על אחד תהא בהוספה הזו הסיבה להתהוות השניים, או בהיחצות אחד תהא הסיבה להתהוות השניים בחיצוי?' סוקרטס ואפלטון אינם אנשים תמימים, ואפלטון הוא מתמטיקאי במקצועו.

הקטע השני נמצא בסוף הספר הששי של 'המדינה'. ע' 417 ואילך. הוא נקרא 'משל הקו המחולק'. אפלטון מתאר את סוגי המציאות ואת סוגי הכרת המציאות המצויים בהתאמה למציאות.
הנראים מחולקים לתמונות ובבואות, ולעצמים שבטבע. ובהתאם :
הסברה נחלקת לדימויים ולאמונה. [אמונה זו היא ידיעת הטבע]
הנחשבים נחלקים לאידאות של המדעים [מדעי המתמטיקה לסוגיהם, ולאידאות של הדיאלקטיקה. ובהתאם:
התבונה נחלקת למחשבה ולתבונה או ידיעה.
מעליהם נמצא הבלתי מותנה.
משל המערה שבתחילת הספר השביעי הוא מסע לאורך הקו המחולק.

אפלטון ער היטב לקשיים של התבונה בסוגי הכרותיה. כאן המקום להזכיר את קאנט ו'בקורת התבונה הטהורה' שלו. בתחילת החיבור נערך דיון על טיבו של הפסוק 7 +5 = 12 ומה שאפשר להסיק ממנו לגבי הכשרים של התבונה.

ודאות היא שיפוט על טיבה של איזו הכרה שכלית בעקבות ביקורת על אותה הכרה. מכאן שכוחות נפש אחרים אינם יכולים להעניק ודאות.
אמונה, רגש, חוויה נפשית, אלו וכמותם, אינם ברורים בתוכנם, אינם יציבים, אינם הכרחיים ואינם משותפים. האדם החווה אותם עשוי להיות בעל חוויה דמוית ודאות בעוצמה רבה, המניעה בעוצמה ובלהט למעשים 'גדולים'.

באשר לאלהים, זה כינוי למושג בלתי מוגדר על פי רוב. אנשים שונים תופסים דברים שונים לחלוטין ביחס למושג. האדם הפשוט כלל אינו מברר לעצמו את המושא בו הוא מאמין. אי אפשר ליחס למעין תפיסות כאלו ערך של ודאות, אם כי לבעליהן יש יומרה לטעון לה. בעלי שיטות פילוסופיות תופסים את המושג כמוגדר היטב במסגרת השיטה שלהם, והוא אינו מתאים לתפסתם של בעלי הדתות.
עודד