על התעללות בנביאים: פארסת בלק, בלעם והאתון
1. הבעיה
פרשת בלק ידועה כפרשה המוזרה בתורה. בלעם הוא לכאורה עבד ה' נאמן, השב ומצהיר כל הזמן (שש פעמים) על כפיפותו המוחלטת לה', וגם מקיים את רצונו של ה', מילה במילה. הוא מפסיד הון תועפות ומתבזה רק כדי לקיים את רצונו.
ואלו ה' - הוא מתעלל בבלעם, בראשית הוא אוסר עליו ללכת בכלל, ואז הוא מתיר לו ללכת - אבל לא לקלל אותם. (אלא מה הוא יעשה? ישב עם בלק ויאכל פופקורן?) בלעם, בהתאם לרצון ה', הולך, אבל אז ה' כועס עליו. איך אתה הולך, אחרי שאמרו לך בפירוש ללכת? מלאך ה' מתיצב לשטן לו. מה הוא בדיוק התכוין לעשות? יש איזה משפט שמשתמע ממנו איום במוות, אבל זה לא קרה. למה? האתון האמיצה נטתה מהדרך. מלאכים לא יכולים לזוז סנטימטר מהדרך ולהרוג אותו שם?
וכאן כמובן נפתחת פארסת האתון. האתון, מזהת מלאכים ידועה, מבצעת תמרוני חניה מדהימים כדי לא לפגוש את המלאך, וחובטת את בלעם הלוך וחבוט. בלעם מוכה ונמעך, ובטיפשותו מתעצבן עליה ומכה אותה מכות נאמנות. כאן מתחילה האתון לדבר! האירוע המדהים הזה מנוצל על ידיה כדי לבטא משפט אחד ויחיד, ולא מרשים מאד, היא אפילו לא מסבירה שהיא ראתה שלט של מע"צ 'זהירות מלאכים בדרך' לא, היא פשוט אומרת לבלעם 'קורה פה משהו' ומשתתקת. וכאן אנו שואלים שתי שאלות: א. למה בלעם המסכן היה צריך לעבור את ההשפלה הזו? ב. למה תורת ה' צריכה לספר לנו על זה?
ואז מופיע המלאך. הוא מוכיח את בלעם על יחס אלים לחיות ומבהיר לו שאתון יותר חכמה ממנו. בלעם האומלל, שהערך העצמי שלו יורד לאפס, מצהיר בענוה שהוא 'חטא' ומברר מה רצון המלאך. אם לא נוח לך עכשיו רק תגיד, אני חוזר מיד הביתה. כאן ממשיך בלעם להפגין את מסירותו המוחלטת לרצון ה'. אבל המלאך, שרצה להרוג אותו כי הוא הולך, מתחרט פתאום. אין שום בעיה, אם בא לך ללכת - תפאדל.
ושוב אנחנו עומדים ומשתוממים. מה המלאך רוצה ממנו? שילך? שלא ילך? מה כל הקרנבל הזה?
וכאן מגיע בלעם אל בלק ומצהיר באזניו, כדרכו בקודש, 'אין אל מבלעדי א-ללה ואני נביאו. אני לא זז מילימטר מרצון ה'.' בלק מתעלם בנימוס מההכרזה ומבקש להתחיל בעבודה. הם עושים איזה פולחן מוזר ובזבזני של הקרבת שבעה זוגות פרים ואילים - כל זוג במזבח משלו. כאן אנו שואלים שוב למה, אף נביא מוכר לא היה צריך לבצע פולחן כזה.
ועכשיו הולך בלעם להתנבא וחוזר שלוש פעמים עם נבואות לטובת ישראל. בלק מתעצבן ומגרש אותו. ולא נותר לנו אלא לתהות אם בלק סבל מהתקפי חרשות תדירים שמנעו ממנו לשמוע את המשפט החביב ביותר על בלעם 'לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי'.
2. הנבואה האלילית
כל עמי העולם העתיק דרשו את העתידות בצורה זו או אחרת, אבל אתייחס כאן לסגנון דרישת העתידות שהתפתח בקרב העמים השמיים הקדומים, ולחלק בו הדומה לנבואה שלנו.
בממלכת מארי (ממלכה שמית על נהר הפרת בסביבות המאה ה19 לפנה"ס, כלומר תקופת אברהם אבינו) התקיימו נביאים מנטיים (שזוכים לדבר האלים אחרי ביצוע טקס מסויים, מקבילים לאורים ותומים) ואינטואיטיביים (מעין נביאים שלנו) בבבל היו סוגים שונים של נביאים מנטיים וביניהם ראוי לציין את הבארו, נביא מלחמה שתפקידו היה לקלל את האויב בשדה הקרב. וגם לבעל היו נביאים, שהיסוד הבולט אצלם הוא מעין שיגעון שהיה תוקף אותם.
וכאן אני רוצה לטעון (ואני מתבסס קצת על ב' אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל) שבקרב שבטי העברים בעבר הירדן התפתח מושג הנביא בצורה הבאה: העמים היושבים שם האמינו שלנבואה עצמה יש כח להשפיע על האירועים. הנביא השתמש בידיעותיו על חולשותיהם, דחפיהם וחוקיהם של האלים כדי להכריח אותם לעשות כרצונו, היה לו גם פולחן קבוע שהכריח את האלים למלא את משאלותיו, כעין השבעת שדים, והדבר הקובע את העתיד היה הנבואה. ברגע שבו היה הנביא מכריז את העתיד, הוא היה נקבע.
רעיון זה מוכח מ'שירת המושלים' בפרשת חוקת. שם מתואר כיבוש ארץ מואב בידי סיחון והשירה מסתיימת במשפט 'ונירם, אבד חשבון עד דיבון. ונשים עד נופח אשר עד מידבא.' משמעות הפסוק היא שהמשוררים מצהירים כי שירתם הצליחה להשמיד את השטח המואבי עד דיבון ונופח. מכאן שלאותה שירה היה כח להשמיד את השטח, באמצעות נבואה המתארת כיצד הוא יושמד.
נראה שתפיסה אלילית זו של הנבואה רווחה גם בקרב הארמיים, זאת ניתן להוכיח משתי דוגמאות:
1) זכור מלך חמת (המאה ה8) מתאר בכתובת ארמית כיצד בזמן שגברו עליו אויביו, עודד אותו האל הכנעני-ארמי בעל שמים ודיבר אליו 'ביד חזאן וביד עדדן: אל תירא כי אני המלכתיך ואני אקום עמך ואני אחלצך מכל המלכים האלה'. חזאן הם כמובן חוזים. השאלה היא מי הם אותם עדדן מסתוריים. הועלו הרבה השערות פרועות אבל הפירוש הסביר ביותר הוא פירוש אופנהיימר שפירש מלשון 'יתום ואלמנה יעודד' וכן 'ואנחנו קמנו ונתעודד'. בשני המקרים משמעות המונח היא חיזוק, סיוע מאת ה'. (ולא כמשמעות המונח בימינו, שהיא שיפור מצב רוחו של אדם באמצעות דיבור) וכאן השאלה איך זה קשור לנביאים. ולפי דברי העניין מיושב היטב: בתפיסה הארמית, היה תפקיד הנביאים לעודד, כלומר לחזק את הממלכה. היו פונים אליהם והם היו מעודדים את המלך וגורמים לו לנצח את אויביו.
2) נעמן שר צבא ארם (המאה ה9) היה מצורע. הוא הגיע אל אלישע להתרפא ואלישע הורה לו לרחוץ בירדן. נעמן זעם, כי הוא ציפה שהנביא יצא אליו 'ועמד וקרא בשם ה' אלוקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע'.
וכאן עלינו לשאול, א) למה אלישע לא פעל בדרך זו. ב) למה הנפת יד נראתה לנעמן יותר הגיונית מרחיצה בירדן, שתיהן פעולות מאגיות. ג) למעלה מזאת, לי נשמע שקריאה בשם ה' היא פחות מאגית מרחיצה בירדן, למה העדיף אלישע את הרחיצה? ד) ואנו יודעים שלעתים אכן ביצעו הנביאים את נסיהם ללא צורך בפעולות מאגיות, מה נשתנה כאן? ה) מה בא הסיפור לומר לנו?
אלא נראה שנעמן האמין שלדבר הנביא יש כח מאגי, הוא גוזר ומכריח את הקב"ה לקיים בעצם דברו, לנביא כזה הוא ציפה. ואלישע רצה להוציא מליבו של נעמן ולכן לא גזר על הצרעת להתרפא כי אם הורה לו לבצע מעשה (שמן הסתם העניין בו הוא עצם המסירות לציווי ה'). סביר שגם בהמשך הסיפור, כשסירב אלישע ליטול שכר על נבואתו, הוא בא להוציא מלב נעמן את תפיסתו לגבי נביאים, מתוך היכרותו עם המעודדים שרווחו בסוריה.
3. תגובת התורה
בין אותם נביאים, העריצו במיוחד עמי עבר הירדן נביא ארמי אחד בשם בלעם בן בעור, (נמצאה בגלעד כתובת עתיקה מהמאה ה9 העוסקת בנבואות אחרות של אותו בלעם בן בעור, מה שמלמד אותנו על שגשוג פולחנו במשך מאות שנים.)
התורה, שחרדה מפני השפעת התפיסה האלילית של הנבואה על בני ישראל, בחרה להקדיש פרשה שלמה כדי להוכיח שנבואת בלעם כפופה לחלוטין לרצון ה'. המוטיב החוזר בה פעמים הוא כפיפות בלעם לה'. לפי זה תתבאר הפרשה היטב:
הפרשה מחולקת לשלושה פרקים:
א) הזימון.
כבר בפתיחתו מצהיר בלעם 'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה'. בקטע זה באה התורה ללמד אותנו שהנביאים אינם יכולים להמרות את פי ה'. בלעם מוכרח לשאול את ה' לפני כל פעולה וה' יכול להחליט לאסרה עליו.
אלא שבלעם מאמין שהוא יכול לגרום לה' לעשות את רצונו שלו, בדרכי פיתוי עלומות, ולכן הוא מבקש מהשליחים שישארו לילה, הוא מקוה שבמהלך הלילה הוא יצליח להטות את ה' מרצונו המפורש, ואכן מצליח בכך. ה' אמנם עדיין מזכיר 'את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר' אבל בלעם, שיודע שה' יודע שאין לו למה ללכת אם לא כדי לקלל, רואה בכך אמירה נואשת שבאה לחפות על הכניעה. הוא מאמין שעם בואו לשם יצליח לכפות לחלוטין את רצונו על ה'.
הקטע מסתיים בהצהרת כפיפות הנביא לה'.
ב) המסע.
המעודדים טענו לידע עצום על האל והמתרחש בסביבתו, ידע זה היה המקור לכוחם עליו, כביכול. בקטע זה באה התורה ללמד אותנו שבלעם יודע בדיוק מה שה' בוחר לגלות לו, לא יותר ולא פחות.
והתורה עושה זאת תוך שימוש במוטיב נדיר מאד בתורה - לעג. התורה מעוניינת לגמד את דמותו של בלעם, כמשקל נגד להערצה האלילית שרחשו כלפיו מאמיניו. והיא עושה זאת ביעילות טוטאלית, אתון קולטת את המצב טוב בהרבה מהנביא המהולל, שנמעך ונדרס עקב חוסר התמצאותו במה שמתרחש מטר מאפו. בדו שיח שלו עם האתון, מתברר גם לו מצבו האומלל, ובסופו של דבר רק רצון ה' מגלה לו את המלאך, השואל אותו בלעג צורב 'על מה הכית את אתונך?' ומוסיף שאילו היתה הבחירה בידיו 'גם אותך הרגתי ואותה החייתי', לדעתו, האתון שווה הרבה יותר מבלעם. בלעם נאלץ להודות 'לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי' ומוכן לוותר על הכל וללכת הביתה, אבל אין בכך כל צורך, מרגע שהוא למד את הלקח הוא יכול להמשיך הלאה, המלאך רק מזכיר לו 'את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר'. גם קטע זה מסתיים בכפיפות הנביא לה'.
אגב, את כוונת התורה ללעוג לבלעם ראו גם חז"ל, כמאמרם 'בכולהו לא תפיש למדרש לבר מבלעם הרשע דכמה דמשכחת ביה דרוש ביה.' (תרגום: בכולם לא תרבה לדרוש (לגנאי) חוץ מבלעם הרשע שכמה שתמצא בו (לגנותו) תדרוש בו.) (סנהדרין קו:) ואכן קיימו זאת בהרחבה.
ג) הברכות.
בקטע זה באה התורה להשלים את העברת המסר, וכאן היא מתארת כיצד טקס זימון הנבואה אינו יכול להשפיע על רצונו של ה'. מה שה' מעוניין לומר לנביא - אותו הוא יאמר.
הקטע נפתח בפולחן הקרבת הקרבנות. פולחן זה נועד לגרום לא-ל להופיע ולומר לנביא את הנבואה המבוקשת. אם נחפש מקור לפולחן שבעת המזבחות נמצא אותו בעלילות גילגמש, שנוצרו בבבל מאות שנים לפני בלעם. מקור זה מתאר את נח (אותנאפשתים) מקריב לפני האלים קרבן בצאתו מהמבול. נח אומר 'קרבן העליתי ונסך שפכתי על פסגת ההר. שבע ועוד שבע יורות הצבתי על רגליהן. עצים ערמתי וקנים וארז והדס'. ואכן, באותו מקרה 'האלים עטו כזבובים על הקרבן' והחליטו להותיר את נח בחיים ולקיים את המין האנושי.
(הרעיון של 7 אילים ו7 פרים מופיע כקרבן כפרה באיוב, ובשני המקרים מדובר במסורת שמית שאינה ישראלית.)
החלק השני בפולחן הוא 'היקרות כה וכה' סוג של התבודדות קסם, (יתכן שההתבודדות משפיעה על תוצאות הנבואה, בעוד ההקרבה גורמת גם לעצם קיום נבואה, לכן בפעם השלישית היתה הקרבה ולא התבודדות, וראה לקמן) והנבואה המתקבלת אינה נבואה רגילה אלא מין התגלות קסומה המתבטאת בלשון אחרת מלשון הנבואות הרגילות 'ויקר אלוקים'.
בשלב זה יודע בלעם שאין הוא יכול לדעת בודאות את מחשבות ה'. הוא אומר לבלק 'אולי יקרה ה' לקראתי' למרות ביצוע הטקס לכל פרטיו, אין הוא בטוח עוד שה' יתגלה אליו בכלל (בתחלת הסיפור הוא ידע בודאות שה' יתגלה אליו בכל לילה שיש בכך צורך) אבל הוא עדיין מקוה שהפולחן יצליח לפתות אותו. הוא מקיים את כל פרטי הפולחן ומזכיר לה' שהוא עשה זאת. אבל ה' נותן לו ברכה. אין לבלעם בררה, הוא אומר אותה למול עיניו הזועמות של בלק, שהרי הוא תמיד מציית לה', כל כוחו היה בכך שגם ה' מציית לו, כביכול.
הוא עושה ניסוי שני, בתקוה שעדיין יש למאגיה סיכוי, ופרטים כמו המקום או כמות האנשים עליהם חלה הקללה ישנו את דעת ה', ונכשל.
באמצע הנבואה השנייה נכנע בלעם. הוא מבין שקסמים אינם עובדים על עם ישראל ומכריז 'לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל' ה' אוהב אותם ומגן עליהם מכל פולחני הנבואה. 'ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו'.
בלק מבקש נבואה שלישית ובלעם מסכים, אבל הפעם אינו עושה כל נסיון לשנות את דעתו של ה', הוא לא הולך להתבודד בקסמיו 'לקראת נחשים' אלא פשוט ממתין לנבואה. ואכן, הפעם היתה עליו רוח אלוקים, לא 'ה' נקרה לקראתו' אלא נבואה רגילה. וכך מברך בלעם את ישראל, בלק סופק כפיים בזעם ובלעם מסיים בהכרזה חגיגית 'גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דיברתי לאמור; אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב - לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי, לעשות קטנה או גדולה מלבי. אשר ידבר ה' אותו אדבר.'
השערה:
להשלמת ביאור הקושיות שהעליתי בסעיף 1. שמתי לב שבפרשתנו יש שינוי לשון. בבית בלעם אשר בפתור אומר הקוסם 'לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה' וגם ה' אומר לו 'אשר אדבר אליך אותו תעשה'. בחלק ב', בסוף סיפור האתון, אומר המלאך 'הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר' וגם בלעם מסכים 'הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אשמור לדבר'.
ואילו בחלק השלישי, הברכות, יש שילוב. בסוף נבואה א' בתגובה לדברי בלק 'לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך' אומר בלעם 'אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר'. בסוף נבואה ב' אומר בלק 'גם קוב לא תקבנו, גם ברך לא תברכנו' ובלעם משיב 'כל אשר ידבר ה' אותו אעשה', ואילו בסוף נבואה ג', בתגובה לזעקה הנואשת 'הנה ברכת ברך זה שלוש פעמים' מאחד בלעם את שני הביטויים 'לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה, אשר ידבר ה' אותו אדבר'.
וביאור העניין נראה, שמאז ומעולם הצהיר בלעם שהוא עושה את דבר ה', אבל השיטה בה עקף את רצון ה' היתה בדיבורו, הוא לא דיבר את דבר ה'. אלא היה לוקח את הדבר שאמר לו ה' ומנסח אותו בנוסח משלו. לכן, בפרק א' שמתאר את דעת בלעם המקורית מצהיר בלעם שהוא עושה את דבר ה', לא יותר. וגם ה' (הפותח לו פתח לטעות) אינו דורש יותר. בפרק ב' מחדד ה' את דרישתו ומפתיע אותו עם הדרישה לדבר רק את דבר ה', ובלעם הנכנע אומר זאת לבלק, לכן מתאימה אמירה זו לסיום הפרק.
בפרק ג' יש שתי תביעות מצד בלק: בסוף נבואה א' הוא תובע מבלעם שיקלל במקום לברך, כאן עונה לו בלעם שהוא מנוע מלעשות זאת כי עליו לשמור בדיוק על נוסח דברי ה', ואינו יכול להפכו מברכה לקללה כדרכו תמיד. בסוף נבואה ב' מבקש בלק מבלעם שישתוק, אם אינו יכול לקלל. כאן עונה בלעם שעליו לעשות את דבר ה', וה' ציוה עליו לומר את נבואתו. ובסוף נבואה ג' מתלונן בלק על כל שלוש הפעמים, בתגובה לזאת משיב בלעם בשתי טענותיו כאחת.
נ.ב. פרשתנו דומה מאד לפרשת עשרת המכות, שגם היא מטרתה להוכיח את שליטת ה' (שם בעולם, כאן בנביאים) וגם היא בנויה לפי סדר של שלושה חלקים, כל אחד מהם מוכיח שלב נוסף ומתבטא במוטיב חוזר שמכריז על שלטון ה'.
 |
|
|
