משחק לא יכול להיות חד צדדי.

 לחילוניים יותר קל לגור עם חילונים ערבים או עם גויים מאשר עם חרדים. הסיבות ברורות. החרדיות גורמת לבעיות בכל מקום. ואכמ"ל. 
לכן החרדים שמעצם הגדרתם אמורים להתבדל צריכים לבנות להם מדינה משלהם בשם "מדינת יהודה"
נראה אם הטפילים החרדים יסתדרו בלי הפונדקאי שלהם כשהם יאלצו  לקיים בלי דרשנויות ופילפולים  את הציווי הפשוט הכתוב בתורה : "ששת ימים תעבוד".

וביקום המקביל בלונדון, מכריחים את הקהילה החרדית ללמד ליב"ה בבי"ס – ומה התגובה?

[מיימוני,

זה לא "הצד השני", אלא אותו צד בדיוק. הצד של מיעוט שנאבק כדי שההגמוניה התרבותית/חברתית תכבד אותו.

ה"היפוך", אם יש כזה, הוא לא בין חרדים ולהטב"ק, אלא בין חרדים בארץ והנוצרים הלבנים האוונגליסטים בארה"ב.
המקרה האמריקאי עוסק בקבוצה באוכלוסייה, שעל פי כל הקריטריונים היא חלק מן ההגמוניה התרבותית/דתית/חברתית/גזעית (נוצרים, אוונגליסטים, לבנים וכו'), ובכ"ז היא מציגה עצמה - ואולי באמת גם רואה עצמה - כמיעוט ואפילו כמיעוט נרדף. הצגה/תפיסה עצמית כזו מאפשרת להם לדרוש זכויות השמורות למיעוטים ומעלה (לדעתי, באופן מלאכותי לחלוטין) שאלות משפטיות של מקרי גבול, כמו למשל: מה קורה כשזכויות מיעוט אחד פוגעות בזכויות מיעוט אחר. להבנתי זה שונה מאשר בארץ, כיוון שהחרדים הם באמת קבוצת מיעוט (מספרית ותרבותית) והרבה מן השאלות המועלות באמצעות מאבקיהם (גם כנגד מיעוטים אחרים) הן אמיתיות ודורשות תשובות רציניות.]

מבחינה עובדתית, פסק הדין מציין כי יש הסכמה על כך שהסירוב לא היה בשל תוכן המודעה אלא בשל זהות המזמין. כך שמה שכתוב כאן, פשוט אינו נכון.
מדהים עד כמה הדיון בעניינים אלה רדוד.
הבעיה שלי עם פסק הדין היא שזו לא אפליה מחמת נטייה מינית (לתובע אין בכלל נטייה מינית), וגם לא ממש בשל השקפה, אלא בשל מטרה. מדובר על ארגון, ולא על אדם, ובהחלט סביר והגיוני שאדם יפלה ארגונים לפי המטרות שהם פועלים למענן (בלי קשר לשירות הספציפי המבוקש).
אפשר גם לבחון את זה באמצעות מה שטענתי בעבר - האם יש לי בעיה שבית דפוס לא יסכים להדפיס כרזות שבהן אני מנסה לקדם את האג'נדה שלי? בוודאי שלא. אפשר גם לשאול מה יפסוק ביהמ"ש אם בית דפוס לא יסכים להדפיס משהו עבור להב"ה (בלי לעיין בתוכן) בגלל שהוא מתנגד אליהם. נראה לי שהתשובה די ברורה.