תת-דיון: הישארות הנפש (ו:אדם הראשון)

בדיוק, וכשם שההסברים הללו אינם מדברים על שינוי בבורא/בתוכנית, אלא רק על צורת התנסחות, כך עניין חיי הנצח.

מ.ש.ל

לא כי אלא:

כשם שההסברים הללו אינם מדברים על שינוי בבורא/בתוכנית, אלא רק על צורת התנסחות, כך עניין המוות.

מצויין. אם מוות אינו שינוי בתוכנית, ולא השפיע על התכלית, אלא רק מושג יחסי המנוסח כמוחלט, הרי שנשארו חיי נצח כבתחילה.

מוות זו התוכנית המקורית, לא היה שינוי בעניין הזה.
את התכלית נצטרך לנסות ולחפש במקומות ואולי אפילו במישורים אחרים.

את שלי אמרתי והוכחתי מפשטות הכתובים, [כמובן לא "פשטות" כזו שמקבלת אל בעל גוף וכיו"ב], לא אחזור על כך שנית.

ייתכנו פרשנויות ופלפולים עד אינסוף. מבחינתי עוצר פה. 

כותב מקסמן: 'זה סתם לא רציני, הרי כל תוקף המטפורה התנכית ...'. דבריו נכוחים. לעתים מוסרת לנו התורה רעיון מסוים בדרך של סיפור. הרעיון נכבד, הסיפור מדומה. דרך בטוי כזו ראויה ומקובלת על הכל. ההנחה היא שהקורא למד לקרא. כאשר מתיחסים אל הסיפור באופן מילולי ואל התוכן כעובדה מציאותית, כאילו לפנינו הוראות הרכבה של שעון, מתקבל דבר הזוי, מעורר לעג. האמנם נברא העולם בששה ימים על פי הסדר הרשום? שאלו את רש'י ויצחק. האמנם, כדרך שמכניסים תרנגולת לכלוב, מוטל איזה גוף על הארץ, ומישהו פותח פתח נסתר ודוחף פנימה בכח את הנפש המנפנפת בכנפיה ומנסה להימלט?

הרעיונות המונחים בסיפורי הבריאה הם קשים ומורכבים. אינני יודע אם הם ניתנים להבנה מלאה ואם אפשרי עבורם הסבר ממצה, אבל הגישה חייבת להיות שונה.
עודד

זהו, הנושא סגור. עודד has spoken.

מנהלים, נא לנעול.

רב מחשבות

א. אם ראייתך מהפסוק, קודם (עץ החיים לא הופרד מהכלל), הייתה ראיה - אזי גם ראייתי ראייה (עץ החיים נזכר כעץ מיוחד).
ב. אין למדין מן הכללות הוא כלל שידוע לכל בר בי רב.זו הרי הסיבה שמלכתחילה דחיתי את דבריך כסברא ולא ראייה. (וגם אם התנצלתי, משום שסו"ס יש לך זכות לטעון לראייה, זה לא הופך אותך לצודק יותר, וגם לי יש הזכות לדחות את דבריך כסברא בעלמא. הדברים כאן הם על הגבול)
ג. למה רק אחרי החטא? לא טענתי שהבורא צריך "לנהוג בטפשות" ושלא בהתאם למצב. ברור שרק מצבים מיוחדים דורשים התייחסות כזו, בין אם מהסיבה שאתה כתבת (שעכשיו האדם הוא לא סתם אדם אלא "אדם שלא מקשיב") או מכל סיבה אחרת (כמו שאכתוב להלן).כל שכתבתי היה לומר שאין תגובתו של הקב"ה תגובת "נפעל" המפחד, אלא תגובת "פועל" המארגן את הכל, מצווה בשעת ציווי, מעניש בשעת החטא, ומשנה מצבים בשעת הצורך.

מיימוני

תודה.
מכמה סיבות, חלק אישיות, אחרות טכניות - אינני נוהג לסכם שאלות,טענות, נקודות וכו'. לפחות לא כאן. אפילו לעצמי לא תמיד.

בין השאר משום שאנשים (ואינני מוציא את עצמי מהכלל) נוטים ללמוד ולהביע דעות גבי הנלמד מתוך עמדה מילולית או טכנית של איך שהם למדו, ולא מתוך הכתוב ה"אובייקטיבי". בזמן שהטקסט ה"אובייקטיבי" עשוי לשאת אפשרויות רבות של פרשנויות, הנחות יסוד, נפקא מינות, וקשר לתחומים רבים. 

ובכל זאת, אכתוב את המינימום הנדרש לענייננו. (אני אף מדקדק בבחירת חלקי הפסוקים המצוטטים והנבחרים לציון - גם תוכני.)
א. אדם הראשון הושם בגן עדן. ("וישם שם את האדם אשר יצר")
ב. בגן עדן היו עצים רבים. מתוכם שניים מיוחדים: "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע".
ג. נאסר עליו לאכול מעץ הדעת "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".
ד. האכילה נקשרה למיתה "כי ביום אכלך ממנו מות תמות"
ה. האדם אכל מעץ הדעת "ותרא האשה.... ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל".
ו. הקב"ה לא רצה שהאדם יאכל מעץ החיים "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים"
ז. האכילה מעץ החיים נקשרה לחיים ארוכים "ואכל וחי לעולם".
ח. גירוש האדם מגן עדן נקשר לאפשרות אכילתו מעץ החיים "... וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן... ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" 


א. עץ הדעת הוא עץ מיוחד. אנו יודעים זאת מכיוון שניקב בשם מיוחד, ואף סגולותיו ניקבו - לטוב ולרע. 
מה אכילתו גורמת? לא ברור. 
לדברי הקב"ה, מיתה. 
לדברי הנחש: 1. היפקחות העיניים, 2. הידמות לאלוקים (בידיעת טוב ורע). 
המשתמע מהסיפור: 1. היפקחות עיניים, 2. "הכרת" העירום העצמי ורצון לכסותו, 3. תגובה שעניינה מושם בסיפור בפי האלוקים, אם כי לא ברור אם הכוונה שהוא עשה, עושה או יעשה אותה, או ישלח את שלוחיו לעשותה, או - בעיניים של קורא בעל אמונה לא-אורתודוכסית-מקובלת, ייתכן גם - שמישהו או משהו אחר יעשה אותה/יעשו אותן (את התגובות - ה"קללות".). 

כמו שניתן לראות מתוך איך שהצגתי את הדברים, יש כאן הרבה שאלות. 
האם היפקחות העיניים הייתה אמורה לקרות גם לפי האלוקים  - לפני החטא? זו כמובן שאלה שמניחה אפשרויות של אמונה לא-אורתודוכסית -מקובלת (לא"מ), אבל עדיין שאלה. 
האם היפקחות העיניים היא היא ההידמות לאלוקים עליה דיבר הנחש? 
האם זו כל משמעות הידמות לאלוקים? 
האם היפקחות העיניים כוללת עוד משהו מלבד מה שמצויין שקרה (ואולי קרו דברים נוספים שאינם מצויינים בכתוב)? 
וכן אפשר להעלות שאלות רבות נוספות.

ב. עץ החיים הוא מיוחד. אנו יודעים זאת מלפני החטא "ועץ החיים בתוך הגן" ומאחרי החטא "ואכל וחי לעולם". אלו אמירות שונות לגבי מיוחדותו של העץ. לא בטוח שהאמירה השנייה מתאימה גם לזמן של הראשונה. הראשונה כנראה מתאימה גם לשנייה, מכיוון שזה נראה כעניין יותר טכני. כמובן גם סגולתו של העץ היא לא דבר שאמור להשתנות. באשר 1. בשני המקרים הוא נקרא באותו שם, וגם - 2. אם הקב"ה שומר את דרך עץ החיים, משמע שאין לו כוונה לשנות את סגולת העץ. אבל ייתכן שלפני החטא לא היה חשש שהאדם ירצה בכלל לאכול מעץ החיים. לפי פירושי שלי למשל - הרי אם הוא לא גישם את הדעת, אין סיבה שירצה לגשם את החיים. רק לאחר שהדעת נהפכה למגושמת (מלשון גשמי), רק אז יש חשש שיטעה לגשם את החיים. וייתכן שכל החשש של אכילת עץ החיים - הוא חשש להתגשמות החיים, ולא לעצם חיי עולם. 

כמו כן, מה הם חיי עולם - האם מה שאנו קוראים "נצח"? הרי אנו מכירים גם ביטויים כמו "עולמו של יובל". גם בימינו כשאומרים, למשל, את המילה "תמיד" אין הכוונה דווקא ל"נצח". מדוע הקב"ה חושש שהאדם יחיה לנצח? האם זה - שוב שאלה לפי אמונה לא-אורתודוכסית-מקובלת (לא"מ) - מתוך כוונה הטובה לאדם או רעה לאדם? האם - לא לפי לא"מ - בפועל זה מועיל לאדם או לא (הרי ייתכן שחיי נצח יזיקו לו, בפרט אחרי החטא, בפרט שלא לפי אמונה לא"מ.)? ובכלל - למה להקב"ה מפריע שהאדם יחיה לעולם? האם זה - לפי אמונה לא"מ - משום שהוא נדמה לו, כדברי הנחש, ובזה הוא דוחה אותו, כמו שנראה מקריאה פשטנית של הדברים ("הן האדם היה כאחד ממנו")? או שאולי להפך - עץ הדעת הרי גורם מיתה - ודאי הפך הדמיון לאלוקים - ועץ החיים יגרום לגזירת המוות להיות בעלת תוקף נצחי? אם כסברא האחרונה - למה מוזכר "הן האדם היה כאחד ממנו"? - זה ייתכן, למשל, משום שזוהי אכן מעלה ביחס להבנת משמעות האכילה מעץ החיים, אבל חיסרון ביחס לחיים ראויים. הרי אם זה היה סתם "חשש" של הקב"ה - למה קודם העניש ורק אח"כ גירש?

עד כאן תחילת דברים. וכל המרבה הרי זה משובח (וי"א: כל המרבה הרי זה מסובך).

פיסקה שהושמטה (כמו שניתן לראות, נשאר שם רווח גדול יחסית. המחשב אינו מאפשר לתקן את ההודעה)

א. עץ הדעת הוא עץ מיוחד. אנו יודעים זאת מכיוון שניקב בשם מיוחד, ואף סגולותיו ניקבו - לטוב ולרע. 
מה אכילתו גורמת? לא ברור. 
לדברי הקב"ה, מיתה. 
לדברי הנחש: 1. היפקחות העיניים, 2. הידמות לאלוקים (בידיעת טוב ורע). 
המשתמע מהסיפור: 1. היפקחות עיניים, 2. "הכרת" העירום העצמי ורצון לכסותו, 3. תגובה שעניינה מושם בסיפור בפי האלוקים, אם כי לא ברור אם הכוונה שהוא עשה, עושה או יעשה אותה, או ישלח את שלוחיו לעשותה, או - בעיניים של קורא בעל אמונה לא-אורתודוכסית-מקובלת, ייתכן גם - שמישהו או משהו אחר יעשה אותה/יעשו אותן (את התגובות - ה"קללות".).