מחזוריות בעזיבת הדת והשיבה אליה

[quote]מה לעשות שהחברה הישראלית לא יודעת להכניס אורחים, לא את החוזרים בשאלה ולא את הסודנים, אני לא רוצה לקטרג ערב ראש השנה אבל תראו אייך גרמניה ועוד מדינות באירופה מכניסה היום אורחים.

תוקן על ידי maxmen ב- 12/09/20128




החוזרים בשאלה והסודנים בחדא מכתא

כבעל תשובה [חילוני שנכנסתי בגיל 24 לשנתיים ישיבה, שנה כולל ואיזה 15 שנה אנ"ש.. והיום עם כיוון חדש] אני חושב שניתן לצייר את התופעה כך על דרך משל:

אתה הולך לך כחילוני בכוכב כדור הארץ המוכר לך היטב, כוכב נחמד בעיקרון מלא צורות נאות בילויים ותענוגים ופה ושם מטלות ולפתע מתחילות קצת נגיעות של אורות רוחניים ומיסטיקה פה ושם בקטנה שמתחילים להאיר את הכוכב באור אחר

ואז פתאום מופיעים זרקורים יהודיים כאילו לקוחים מתוך כוכב אחר, כמו כוכב מקביל, באותו המקום רק במימד אחר והעולם שלך משתנה. אתה מתחיל לחיות במימד אחר עם אורות אחרים ומושגים אחרים, לצד חבריך החילונים שנשארו מאחור שחיים במימד הקודם ולא ניזונים מזיו השכינה. ואתה נדבק בפזמניקים של המימד החדש.

עד כאן הכל טוב ויפה ונחמד ומלא קדושה.

עד שהחושים שלך לאט לאט [או פתאום] קולטים שיש איזו בעיה. בתת מודע אתה מחפש הסברים כמו שהאורות האלו הן כמו אורות של כוכב שהתפוצץ ואיננו קיים יותר [כמו על דרך משל הכוכבים שאנו רואים בשמים, שעל אף שרואים אור של כוכב, אף על פי כן יתכן שהכוכב כבר התפוצץ מזמן ואיננו קיים בעצם, רק התפשטות אורו קיימת].

בקיצור, לאחר תקופה ארוכה של "עיבוד האורות" [ובפרט כשאתה מוצא את עצמך מוקף באנשים כבויים] אתה עושה חישובים ולא מבין איך יתכן שהאורות לא בתוקפם על אף קדושתם.. איך יתכן שאפילו הפזמניקים נגועים במחלות שהאור אמור לתקן.. אמנם אפשר להיות ניזונים מהאורות האלו אבל לרוב הם לא מספקים את הסחורה לנצח.. ואז אתה כמו עוזב את האורות לרגע ומוצא את עצמך מתמודד מול הכוכב עצמו ואתה קולט שאו שאתה לא מרוצה ממנו או שהוא לא קיים או שיש כוכב חדש.

במקרה שלי נראה לי שמצאתי כוכב חדש עם אורות חדשים, כמו חזרה בתשובה פרק ב'.. אבל בהחלט אפשר להבין מי שמתייחס לכוכב שגילה בעבר ואומר שאין יותר כוכב או שהכוכב מיושן ולא מוצא חן בעיניו מספיק, או שהאורות שנראו לו בעבר כפרוזקטורים מבטיחים, מתגלים לו כניצנוצים בלבד עם השפעה רדודה על סביבתו, לא כמו שציפה.

אני חושב שהסיבה הכוללת לתסכול היא ששיטת העבודה שמספקים לך היא שיטת העבודה שהיתה נכונה לזמן הגלות, שבה אתה צריך להיות "בטל" אל ה"גדולים" ממך, ובכלל עבד בטל או מקסימום בן לאביו שבשמים.. ושהשיטה הזו כבר לא תקפה ולכן האורות שלה הן כאורות ללא כוכב. מנצנצים ונראים בהתחלה כפרוזקטור אך ללא תוקף עצמותי.

בזמן שלנו השיטה צריכה להיות שאתה הוא בעל הבית גם על התורה ואתה והקב"ה זה דבר אחד.

שנה טובה ומתוקה התשע"ו [הי' תהא שנת עצמות ומהות]

היתה כתבה לאחרונה במוסף שבת של מקור ראשון על בנים של חוזרים בתשובה, ושם כתוב שהם נוטים להיות לא חרדים
http://musaf-shabbat.com/2015/08/28/%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%99-%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%99/
כל הצעירים שהכרתי עד עכשו מתאימים לתיאור של מחבר הכתבה, ולא לתיאוריה של פותח האשכול, שאין קשר בינה לבין המציאות שאני מכיר.  אולי לא למד בישיבות ליטאיות רגילות.
אילו היה זה פורום אחר הייתי מציע סטטיסטיקה, שכל אחד יכתוב כמה חוזרים בשאלה הוא מכיר ומאלו ישיבות יצאו ומאלו רקעים.
אגב, למעיר על גליציה: גם ש"י עגנון לא למד בישיבה אלא בבית מדרש בגליציה, ואין הבדל גדול בין בתי המדרשות שהוא מתאר לבין הישיבות. אדרבה, בישיבות לפחות היו משגיחים וראשי ישיבות. 

נדמה לי שלפני ארבעים שנה החברה החרדית בכלל לא הרגישה שהיא שרויה בהתגוננות אישית על כל בחור, אלא קיבלה בחורים מישיבות תיכוניות ולא חששה שיקלקלו בחורים חרדים. אבל לא חייתי אז ואיני יודע מה באמת היה.

ת_ח_ז_ל
לפני ארבעים שנה הישיבות השחורות קבלו בחורים מישיבות תיכוניות והם נהיו שם לטובים ביותר.
אלה נהיו אח"כ השרופים ביותר.

דת יכולה להיות דבר מעיק שנותן טעם רע בכל צעד בחיים, ומצד שני היא יכולה להעניק משמעות חזקה לחיים, תודעה של ייעוד ומגמה, שליחות וקדושה.
עובדה היא, שיש כאלו שחווים את זה כך ויש כאלו שחווים את זה כך.
אני לא מתיימר לדעת את כל הסיבות והגורמים לשתי התופעות, אבל יש נקודה אחת שהבחנתי מניסיוני, גם עם חוזרים בתשובה וגם עם יוצאים בשאלה, והיא, שמה שקדם להחלטה שלהם האם לחזור בתשובה או לצאת בשאלה הייתה העמדה שהם נקטו כלפי הדת, האם היא טובה לאדם, מוסיפה לחייו, או להיפך. אחרי שהם גיבשו עמדה בשאלה זו, הבחירה הייתה די ברורה להם, גם אם לפעמים ארך זמן עד שהם הוציאו אותה לפועל.
מי שהדגיש את הנקודה הזו בכמה וכמה מקומות הוא ברדיצ'בסקי. אביא שתי דוגמאות נפלאות, שמבטאות היטב את תחושתו שהדת (שהוא הכיר) מצמצמת את החיים, מדכאת את הרוח האנושית, וממילא ראויה לבעיטה, ובצדק.
הוא כותב:
"הימים ימי חודש האביב.

כבר נטו צללי ערב ורוח צח יפוח בין האילנות המלבלבים ויניע את עליהם. פני השמים כעין התכלת ואור הירח יהל… דומיה מסביב. רק שני אנשים ההולכים ומטיילים בין עצי היער יפריעו את הדממה; אחד מהם זקן ותם ולבנת השער תלבין את ראשו ואת עברי פניו, ואחד בחור כארזים, מלא עלומים והוא משכמו ומעלה גבוה מרעהו.

המה מדברים ומשוחחים זה את זה בקול, מתפלפלים ומתוַכּחים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.           

מאריה דמאריה דאברהם! – קורא הבחור בתלונה – אם המאכל נותן טעם לפגם, למה זה נברך עליו ברכת הנהנין?

מצוות צריכות כונה, - השיב לו הזקן בנחת, – ואכילה – ברכה.

אבל?

הטרם תדע דעת הטור, הכלבו והאור-זרוע?!

והאור הזרוע על פני הטבע, הקסם השפוך נוגע בלבו של הבחור והוא קורא: "מה נאה!" והזקן מושך בכתפיו ומזכירהו, כי – נעלמה ממנו משנה מפורשת של "המהלך בדרך ופוסק ממשנתו…" והוא חוזר להענין של נותן טעם לפגם…

"אֵלי, אֵלי! על מאכל פחות מכזית, שטעמו פגום, דעת הפוסקים לברך, ועל כל הטבע, על אור החיים הזרוע, על היופי והנשגב, הרם והנעלה, כל המברך הרי זה מתחייב בנפשו…"

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה.  ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה.  והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה.  יצרי הטוב אומר: "אסור – אל תסתכל"!...  וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר!  הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!" ועמד ופקח לי עין אחת.  ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני:  שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים;  בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף;  עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם.  – "אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי-דאבות – המהלך בדרך...  ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!...  כאילו מתחייב בנפשו..."  אבל היצר-הרע שבי מעלה לתוך חוטמי ריח-ניחוח של ערמות שחת ושל עשבים הנבלע באברים, משתפך לפני בנגינות כנפי רננים משמחי לב;  משיב רוח חם על פני, מסלסל פאותי ולוחש לי באזני: "ראה, אדם אתה, יהודי, ואל תבוא, שוטה, להדיר הנאה מן העולם".  אני מגמגם ומתפלל, כביכול, ואיני יודע בעצמי מה אני מתפלל.  ובטירוף הדעת דברי כעס וקנטור עולים במחשבתי מאליהם, ואני מהרהר ואומר בלבי: "הוי, חללי אדם!...  הוי, עצמות יבשות!...  נפשות פורחות באויר!...  נפשות תלויות על בלימה!...  חבילות מפורדות!  ערבות חבוטות!..."  ועד שהלב מחשב והרהורים רעים מבהילים אותו, הפה חותם:  "ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים".

(מנדלי מוכר ספרים, ספר הקבצנים)

תוקן על ידי מם80 ב- 16/09/2015 20:49:51

שלישישי

לפני כמה שנים שהיתי בישיבת פוניבז' בזמן ש'ייבאו' אליה מבחוץ 'אנשי מקצוע' בתחום האלימות וראיתי בעיני את תוצאות נעיצת חוד מטרייה ברקתו של אדם.

חשבתי אז:
יש להיות סכסוך אמוציונלי ארוך שנים, טעון וקשה בין שני קבוצות. איך מתנהל הסכסוך? 99% בויכוחים ו1% באלימות. איזה אלימות? גז מדמיע, קצת מכות / ביצים / וגבינות.
אין ספק שזה מביש, מכאיב ומכוער. לא מתאים וילדותי.

אבל כדאי לשים לב שברגע שנכנסו לעניין אנשים מבחוץ, הם לימדו את כולם מהי אלימות ומה היא יכולה לחולל.

תהיתי אז מה היה קורה במוסד בני נוער לא דתי אם היה בו סכסוך טעון כזה.

חייבים לציין, שתכל'ס, בהרבה ישיבות היו כאלו סכסוכים ולא בהרבה אוניברסיטאות. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות. גם טובות וגם רעות. התוצאות בוודאי רעות.