הקשר בין מוסריות לאמונה בא-ל

עמית,
חשבתי שמי שכותב את הדברים הבאים גם מבין אותם. התבדתי.

"שהרי אם ושכנתי, הרי זה הקב"ה.. ואם זה בתוכם הרי זה הם..
ובקיצור ישראל וקוב"ה כולא חד.. "

"אתה כבר אלוקי. אתה רק צריך לגלות את זה."

עודד

התבונה של האדם היא אמנם תבונה סופית, ולפיכך מוגבלת. אבל בדיוק כשם שאדם יכול לדבר אל אדם, ולהבדיל - בדיוק כמו שחתול יכול לדבר אל חתול - כך תבונה יכולה לדבר אל תבונה. לכן האדם התבוני יכול לתקשר עם התבונה האינסופית, וליצור איתה דיאלוג. זה מה שעשו הנביאים, זה מה שעשה, בין השאר - אברהם. 

(לגבי מה שכתבת על אלוקים שהוא "בפועל", כבר עניתי על כך, ובכל מקרה זה נושא לאשכול אחר)

מעשה יכול להיות לא מוסרי - כאשר הוא מונחה ע"פ 'אינטרס צר' של האדם, הוי אומר כאשר האדם מעמיד את התבונה הפרטית שלו כמטרה בלעדית. תבונתו שלו היא אמנם תבונה סופית, ולפיכך גם האינטרס 'צר' וסופי. לא כך הדבר כאשר אדם מונחה ע"י התבונה האינסופית באמצעות דיאלוג איתה. אדם שמונחה ע"י התבונה האינסופית, ועל פיה שופט כל ריב וכל נגע, אדם זה הוא אדם במלוא מעלת האדם, ומעשה שנעשה ע"פ התבונה האינסופית הוא המעשה המוסרי ביותר האפשרי. 

לא מדובר בצו קטיגורי המונחה ע"י שיקול אנושי צר של האדם הפרטי, אלא במעשה שנבדק ע"י גדולי עולם - לאברהם נאמר "נשיא אלוקים אתה בתוכנו". ואנו יודעים שגדולי עולם בכל הדורות ראו דברים באופן שונה ממה שאנו מכירים. 

מאחר ואנו מוגבלים, ייתכן שנטען על מעשה שהוא אינו מוסרי, ואף על פי כן, כאשר בא אדם, ש'הוכיח את עצמו', כלומר אנו ראינו שוב ושוב איך שמטרותיו אינם מטרות אישיות שלו, אלא הן נבדקות על ידו פעם אחר פעם - מול התבונה האינסופית, ולמצער מול התבונה המקסימלית שאנו יכולים לעקוב אחריה - אדם כזה כאשר יאמר לנו על מעשה שהוא מוסרי, אנו נתייחס לדבריו ברצינות גם אם לנו הדברים נראים אחרת.

כדאי לזכור, שבזמנם של אברהם ויצחק - "קרבן" - ואפילו "קרבן אדם" - איננו דבר כה מוזר ו/או פלילי. ההפך הוא הנכון. אנו צריכים לזכור, שבזמנם, להשתחוות לא-ל, ליקוד אפיים ארץ, גם בפישוט ידיים ורגליים. לומר בקול קבל-עם ועדה דברים בשמו של הא-ל. לנסך יין, מים, שמן וכל דבר אחר על גבי מצבה ומזבח. להעלות עולות חטאות ושלמים, לבנות בתי מקדש, לבנות פסלים בדמות אלהים אחרים, להשתחוות להם, לחבקם ולנשקם, לנהוג בהם (בפסלים הדוממים) יראת כבוד גדולה, לזבוח ולקטר להם. ועוד פעולות רבות, היו מעשה יומיומי, שאדם אינו משקיע בו מחשבה מעבר לכך ש"נו, הרי השמש זרחה בבוקר, איך לא נשתחווה לה". האדם הטיפש והאדם החכם, האדם העשיר והאדם העני, האדם הצדיק והאדם הרשע, האדם המוסרי ושאינו כזה - כולם כולם התנהלו בדרכים אלו כדבר הטבעי ביותר לאדם, בדיוק כשם שאנשים היום נוהרים להיכל התרבות ולבתי הקולנוע, לתערוכות ולסדנאות, למוזיאונים ועוד. אי אפשר למתוח ביקורת על אדם שחי אז והקריב קרבן, או חשב שעליו לעשות זאת - כאילו עשה דבר לא ראוי. אפשר כמובן לטעון שהוא טעה, ייתכן גם שהוא היה פזיז (אפשר להיזכר גם בדברי ראובן שאמר ליעקב "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" (את בנימין). זה נחשב בעיני חז"ל לאמירה פזיזה, אבל בודאי לא לא-מוסרית. האם ראובן אינו מרחם על בניו? בודאי שהוא מרחם, אבל כאן יש אינטרס כולל, אינטרס של דאגה לאוכל למשפחה גדולה, בכדי שלא ימותו כולם ברעב. איזה אינטרס עמד לפני אברהם? אינני יודע, אבל בדיוק לכן אני כותב כאן כל כך באריכות על כך שהמנטליות שלהם הייתה שונה משלנו, מה שמקשה עלינו מאוד להבין אילו שיקולים עמדו לפניהם, אילו אפשרויות עלו בדעתם, ואילו מחשבות ורגשות היו נגישים לתודעתם בהזדמנויות שונות, ובאופן ספיציפי בהזדמנות המדוברת.). אבל לקרוא לו "רוצח"? אין לי אלא להעתיק את הדברים שכתבתי קודם, אליהם לא התייחסת כלל.

אתה כותב "אלוהים אשם במתן צו לרצח". מעניין אותי על איזה אלוהים אתה חושב כשאתה כותב את המשפט הזה הלא, עד כמה שאני מבין, אינך מאמין באל כלשהוא. אם כן, את מי אתה מאשים? אתה יכול להאשים את מי שאומר דברים בשם ישות, שלפי דעתך הוא בעצמו דמיין אותה. אבל כאשר אתה מאשים את "אלוהים", כלפי מי וכלפי מה מכוונים דבריך? הרי משמעות משפט כזה הינה שיש לנו ויכוח סמנטי חריף  ובסיסי ביותר, לגבי מה התרחש באותו זמן שבו, על פי התורה, הא-ל דיבר עם אברהם.

חז"ל הביעו ביקורת על מה שעשה שלמה במשפט שלמה המפורסם. ביקורתם היא על כך ששלמה אומרת לתת חצי תינוק לאם אחת וחצי לאם השניה. אומרים חז"ל, מה היה שלמה עושה אם האם האמיתית לא הייתה היתה אומרת כלום? 

ובכן, האם גם את שלמה תאשים ב"מתן צו לרצח"? (הרי בדיוק כמו ששלמה היה בטוח שהאם תתנגד, ואם לא תעשה זאת הרי שיוכל לעצור את אנשיו ברגע האחרון. כך אפשר לומר גם לגבי עקדת יצחק)

זה כבר מעלה שאלה לגבי הדרך הנכונה לדבר ולהביע רעיונות, והאם "מותר" לשם כך להשתמש בתחכומים, שהם למעשה רטוריים בלבד, כאשר אין כוונה אמיתית מאחורי הדברים. האם בוחן שמעלה אפשרות בלתי הגיונית בפני נבחן, אשם בהכשלתו?