למה מברכים על הלולב?

בעלבעמיו,

ככל שהלשון הלכה ונשתכחה, כן התרבו המחלוקות בהלכה, שהרי רוב המחלוקות נובעות מכך שתלמידים לא הבינו כראוי את לשון רבותיהם. בתקופת רבי התכנסו חכמים יחדו וחוברה המשנה להחזיר עטרה ליושנה, ואילמלא היתה שכחה, לא היה צורך לחבר את המשנה.

מ
לא הבנתי את המהלך

בעלבעמיו,

לדוגמא:

אומרת המשנה: חרש המדבר ואינו שומע, לא יתרום. ואם תרם, תרומתו תרומה. חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום, שאינו שומע ולא מדבר.

הביאור חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום וכו' הינו הוספה מאוחרת שנועדה לבאר את המלה חרש לאחר שהוראתה לא היתה ברורה לתלמידים.

ירושלמי: תמן תנינן (חגיגה) הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן. חברייא בשם רבי לעזר למען ישמעון ולמען ילמדון.עד כדון מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר ר' הילא בשם ר' לעזר למען ילמדון ולמען ילמדון. הדא אמרה דלית כללין דרבי כללין. 

פירש הרמב"ם: חרש בלשוננו הוא שאינו שומע, וקראו חכמים עליהם השלום למי שלא שומע ולא מדבר חרש, לפי שסיבת האלמות היא חרשות שנפגע בה הילד במעי אמו וגורמת לו שלא ישמע איך מדברים, וככה נתבאר זה בספר השאלות הטבעיות, ולפיכך קראו את האלם על שם גורם האלמות.

חרש בלשון הקדש פירושו שאינו שומע. בלשון חכמים לפי המשנה חרש הינו שאינו שומע ולא מדבר, כי בזמנם בד"כ מי שאינו לא שומע גם לא מדבר. אומרת התוספתא: שומע ואינו מדבר זה הוא אילם, ומדבר ואינו שומע זה הוא חרש, וזה וזה הרי הוא כפיקח לכל דבר. משמע שיש בלשון חכמים חרש סתם במשמעות אינו שומע ולא מדבר, וחרש סתם במשמעות מדבר ואינו שומע, מה שאיננו דרך צחות הלשון.



 
 

יש,

מחלוקות הינן תולדות של התמעטות הלבבות, וביטוי מובהק להתמעטות הלבבות הינן ספקות הנולדים מחוסר הבנת מה שנאמר, כי לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון.

מ

1+ 1=?3

צעג,

ההגיון התורני איננו ההגיון המתמטי, וגם ההגיון המתמטי איננו טריוויאלי. לוייטהד וראסל נדרשו 379 דפים להוכיח ש 1+1=2.

זה שהם עשו את זה בעמ' 379 לא אומר שכל העמודים לפני כן היו נצרכים (ממש ממש לא).
בכל אופן, מה שצעג מנסה כנראה לומר הוא שלאנשים רגילים שכמונו קשה למצוא את הקשר בין השאלות שלי לתשובה (?) שלך.

יש,

כתב רב שרירא גאון: הואיל והיא תורה שבעל פה לא נאמרו הטעמים בצורה ידועה וקבועה, כמו דבר כתוב, אלא הטעמים היו מלוקטים להם בלבם, וכל אחד ואחד היה מלמד אותם לתלמידיו, כאדם המספר לחברו באיזו לשון שירצה. כאשר היו מתאספין בבית המקדש ובבתי מדרשות, היו מוכנים לומר את דבריהם מיד. היתה להם ממשלה בלי פחד ובלי צרות, ומן השמים היו מסייעים להם. טעמי התורה היו ברורים להם כהלכה למשה מסיני, ולא היו הבדלים או מחלוקת.

אולם משנתמעטו הלבבות, נהיו הרבה שינויים בלמוד החכמים, למרות שטעמיהם עולים לדבר אחד. אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתם בידם. מי בקפידה תליא מילתא? אלא בני יהודה דדייקי לישנא ומתנחי להו סימנא נתקיימה תורתם בידם, בלי גליל דלא דייקי לישנא ולא מתנחי להו סימנא לא נתקיימה תורתם בידם. בני יהודה דגמרי מחד רבה נתקיימה תורתם בידם, בני גליל דלא גמרי מחד רבה לא נתקיימה תורתם בידם (עירובין נג.). 

דדייקי לישנא. פירש רש"י: לחזר באותו לשון שהיו שומעין מרבן, ועל ידי שהיו שומעין על פי שמועה אחר שמועה היו נותנין בהם סימן זו אחר זו, ומתוך כך היו מדקדקים בלשון, יודעין להניח סימנין נאים ואינן משתכחין מהן. לא גמרי מחד רבה. פירש רש"י: והיו שומעין מזה בלשון זה, ומזה בלשון אחר, אף על פי ששניהן אחד - שינוי לשון מבלבלן ומשכחן.
 
זה שרבי וחכמי דורו התכנסו והסכימו על ההלכה ושנו אותה בנוסח אחיד לכולם, זה נס מן השמים. והראיה שהתנאים שקדמו להם היו ביניהם מחלוקות ולא יכלו או לא הצליחו לברר אותן, והאמוראים שבאו אחריהם נחלקו ביניהם, למרות שכולם שנו אותה משנה. ואיך האמוראים יכלו להסכים על ההלכה, אם למדו בשתי לשונות, לשון הקדש וארמית בבבל או לשון הקדש וסורסית בא"י?

תוקן על ידי מם80 ב- 07/10/2015 18:46:24