כשישו שכנע את המשנה
בבשורה ע''פ מתי מצוטט נאום זועם של ישו, בו הוא מתעצבן על פסיקתם ההלכתית של הפרושים. ישו הרותח אומר: אוֹי לָכֶם מוֹרֵי דֶרֶךְ עִוְרִים הָאוֹמְרִים: 'הַנִּשְׁבָּע בַּהֵיכָל אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בִּזְהַב הַהֵיכָל חַיָּב'. כְּסִילִים וְעִוְרִים! מַה גָּדוֹל יוֹתֵר, הַזָּהָב אוֹ הַהֵיכָל הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַזָּהָב? וְכֵן גַּם אוֹמְרִים אַתֶּם, 'הַנִּשְׁבָּע בַּמִּזְבֵּחַ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּקָּרְבָּן שֶׁעָלָיו - חַיָּב.' עִוְרִים! מַה גָּדוֹל יוֹתֵר, הַקָּרְבָּן אוֹ הַמִּזְבֵּחַ הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַקָּרְבָּן? לָכֵן הַנִּשְׁבָּע בַּמִּזְבֵּחַ נִשְׁבָּע בּוֹ וּבְכָל אֲשֶׁר עָלָיו, וְהַנִּשְׁבָּע בַּהֵיכָל נִשְׁבָּע בּוֹ וּבַשּׁוֹכֵן בּוֹ, וְהַנִּשְׁבָּע בַּשָּׁמַיִם נִשְׁבָּע בְּכִסֵּא אֱלֹהִים וּבַיּוֹשֵׁב עָלָיו. (כג,16-22) לכאורה כוונת ישו לכלל ההלכתי הידוע (נדרים יד.) לפיו אדם יכול לנדור רק אם יתנה את איסורו בדבר הנאסר ע''י אדם, ולא דבר האסור מאליו. כלומר, אדם יכול לומר ''דבר זה אסור עלי כקרבן'' שכן גם מקור איסור קרבן הוא בהקדשתו ע''י אדם. אבל אינו יכול לומר 'דבר זה אסור עלי כבשר חזיר'' כי חזיר אסור מאליו. לפי הכלל הזה, הבין ישו, הנודר במזבח הרי הוא נודר בדבר האסור, כי מזבח קדוש מאליו, ואינו חל. משא''כ הנודר בקרבן שהוא דבר הנדור. ולמה זה כל כך הפריע לו? אינני יודע אם ישו הבין את הלומדס' ההגיונית למדי שמאחורי הדברים (אתה לא יכול 'לשאול' את סוג האיסור של דבר האסור מאליו כדי ליצור איסור מעצמך, משא''כ סוג האיסור של דבר שאתה אוסר) אבל מן הסתם מה שהוא ראה כאן היה העובדה שההלכה נוטשת את 'טעמי המצוות' ונחבאת בכללים לוגיים נוקשים. דא עקא, שבמשנה נאמר בדיוק כמו ישו. זה לשון המשנה בנדרים: כמזבח, כהיכל, כירושלים, נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה נדר בקרבן. (י:) המשנה אמנם אינה מקבלת את טיעונו הראשון והמפוקפק של ישו, לפיו המזבח גדול מהקרבן, אבל כן מקבלת את טיעונו השני, לפיו 'הנשבע במזבח נשבע בו ובכל אשר עליו', כך גם מבאר הירושלמי במפורש (א,ג) "כמזבח", כקרבנות המזבח. "כהיכל", כקרבנות ההיכל.
 |
|
|