להתחיל לדאוג - קם לנו מתחרה.

נישא
אני התכוונתי באירוניה
בילדותי קראתי ראיון עם רופא צמרת שאמר שכשהוא מרפא חילוני החולה תולה ברופא, כשלא מצליח - החולה אומר "מהשמיים". בדתי, כשלא מצליח - הרופא אשם וכשמצליח - ,מהשמים"

 ברכות דף ס.: +שמות כ"א+ ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות   הרופא מרפא

מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכין בחצות ירושלים, והיה עמהן אדם אחד. פגע בהן אדם חולה, אמר להן רבותי אמרו לי במה אתרפא. אמרו לו קח לך כך וכך עד שתתרפא, אמר להן אותו האיש שהיה עמהן מי הכה אותו בחולי, אמרו לו הקב"ה, אמר להן ואתם חכמים הכנסתם עצמיכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאין. אמרו לו במה מלאכתך, אמר להן עובד אדמה אני והרי המגל בידי, אמרו לו מי ברא את האדמה, מי ברא את הכרם, אמר להם הקב"ה, אמרו לו ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואת אוכל פריין שלו, אמר להן אין אתם רואין המגל בידי, אלולי שאני יוצא וחורשו ומכסהו ומזבלהו ומנכשו לא העלה מאומה. אמרו לו שוטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב אנוש כחציר ימיו, כשם שהעץ אם אינו נזבל ונתנכש ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש האדמה הוא הרופא...

המעשה הנ״ל מובא ממדרש שמואל.

ההשוואה בין עבודת האדמה לרפואה תמוהה מאוד, אם החולי הוא עונש אין הוא דומה לעבודת הקרקע, האם ר״י ור״ע סברו שגם המחלות אינם אלא תוצאה של החסרונות שבטבע ולא יותר ?

ספקן, גם עבודת הקרקע היא עונש.

החילוק לכאורה ברור, עבודת הקרקע היא היא הגזרה של בזעת אפך תאכל לחם, מה שאין כן בחולי שהוא הוא העונש ולא העיסוק ברפואות.

אלא שעדיין יש מקום להערתך בהבנת דברי ר״ע עצמם, אכתוב בל״נ מחר.  

פירוש המשניות לרמב"ם פרק מקום שנהגו:

אין ספק שעבור הרמב״ם ששולל את ההשגחה הפרטית במובן המקובל ההשואה נכונה לגמרי, החוליים הם חלק מטבע העולם וחסרונותיו כמו הרעב, רוב בני האדם עזובים למקרי העולם ופגעיו בלי שהדבר יהא עונש כלל, אבל להרמב״ן שמאמין בהשגחה פרטית (ואמנם כבר ציינתי לסתירות שבדבריו) והחולי הוא עונש אין מקום לטיעונו של הרמב״ם ולא לזה של ר״ע ור״י.

וזו אכן היתה שאלתי, האם מוכח מהמדרש הזה (אם הוא מוסמך) שר״ע סובר כהרמב״ם ? זה יהיה תנא דמסייע לרפורמה הגדולה של הרמב״ם בסוגיא זו.

ולגוף הענין, המדרש הזה הוא הוספה לדברי ר״ע מהמדרש הידוע בתשובתו לשאלת טרונוסרופוס מעשי מי נאין, שר״ע ענה שמעשי האדם נאין ממעשי ה׳ שה׳ מצמיח חיטים והאדם עושה מהן גלוסקאות, שלכאורה משמע שזה חלק מתכנית הבריאה שהאל יצר עולם שאינו מושלם על מנת שהאדם ישלים אותו, וזאת היתה תשובתו גם על המילה, מלבד החידוש שרצון האל שהאדם יהיה יוצר גם בתחום הגשמי (קצת כדברי הרי״ד סולובייציק) שזה קצת צריך ביאור בתפיסת התורה בזה, עוד משמע שזאת היתה התכנית מלכתחילה ולא רק כתוצאה או כעונש על החטא, ואילו בתורה מבואר שבזיעת אפך היא קללה.

יתכן בזה בשני אופנים, או שעיקר עבודת האדמה היא חלק מהתכנית המקורית כמ״ש לעבדה ולשמרה ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, והקללה היא שהעבודה תיעשה באופן של בזיעת אפך, ולפי״ז אין שום דמיון לחולי, או שר״ע דיבר על הסדר שלאחר החטא שהאל רצה שכך יעשה התיקון ע״י הוצאת הטוב שנגנז מכח החטא לפועל בעבודת האדם כשם שכח הנשמה זקוקה לעבודה ע״מ להוציא כוחה לפועל כך נעשה הדבר גם בעולם הגשמי, ולפי״ז זהו סדר התיקון לאחר החטא שהעולם נעשה חסר והאדם משלים אותו במעשיו, ולדרך זה אם החולי הוא חלק מזה כלשיטת הרמב״ם יש מקום להשוואה אבל אם הוא עונש של יסורים אין מקום להשוואה זו.