הרב מיכי אברהם כותב ספר תיאולוגיה יהודית עדכנית

לא ידעתי שי"ל היה הפילוסוף הלאומי שלנו.

שונא הלאומיות המובהק היה פילוסוף לאומי? 

לא קראתי את הספר, ואני מצטער אם השאלה שאני מעלה מוסברת שם, אבל:

אם התיאולוגיה היהודית מתבססת על אמת - מהיכן האומץ לשנות אותה?
האם התיאולוגיה שהוא מציע תואמת לאמת של התורה? או של המציאות?
ואם היא מתבססת רק על כדאיות, האם היא הדרך המועדפת? לפי מי?
אלא מה, למישהו אין את האומץ להגיד עד הסוף "אך שקר נחלו אבותינו", והחליט לעשות תחנה באמצע הדרך?
לא מבין את הגישה הניאולוגית של 'יהדות עדכנית'. או שתחיה באמת או בשקר, למה חצי חצי?

אברם
יש עוד ביקורת - על טעויות רבות. הביקורת על השימוש במונחים ועל הבנת פופר היא חלק מזה - אגסי אומר שלא ימנה טעויות שאין להן השלכה, אלא רק כאלה שמהותיות לספר. אני מניח שהרב אברהם יגיב לביקורת הזו ב"מה זה משנה". הוא יגיד שלא אכפת לו אם טעה בהבנת פופר ולא אכפת אם הוא לא הציג נכון את ההיסטוריה של הפונדמנטליזם, כי כל זה הוא רק רקע לטענות שלו (זו התגובה הקבועה שלו). לעניין הטענה, אגסי מסכים איתו.
את השאלה מדוע לבחור בדת אני מבין שלא התיימר לפתור בספר הזה (לא קראתי את הספר, רק את הביקורת...), והוא יגיד שזה יהיה בספר התיאולוגיה שהוא עמל עליו בימים אלה.

אברם העברי  ,הקריאה שלך סלקטיבית.
מהתחלה ועד סוף הביקורת  אגסי מונה כשלים רציניים בספר .
פה ושם המחמאות  שהוא נותן לאברהם הן על עמדתו הפוליטית נגד מה שהוא קורא "החושך הלאומני" .ורק בנקודה הזאת שאגסי מאד אוהב הוא משווה אותו לליבוביץ', אגסי מתפעל מהעוף המוזר של דתי לאומי שאינו לאומני. ולכן הוא קורא לו "הפילוסוף שממשיך את דרכו של לייבוביץ'". אבל לומר שאגסי התכוון להשוות אותו מבחינה אינטלקטואלית לענק ישעיהו ליבוביץ' זה פשוט מופרך.ומגוחך.


בע"ב-זאת בדיוק הנקודה . לאומי ולא לאומני. ובגלל ההבדל הזה הוא נותן מחמאות לאברהם. את הספר עצמו הוא קוטל. חבל שאי אפשר לעשות העתק הדבק. אילו הייתי עושה העתק הדבק  ניתן היה לראות בברור את הביקורת  שאגסי בכבודו ובעצמו מעיד עליה שהיא קשה .מה צריך יותר מזה. 

אם כך אין לי ברירה אלא לקרוא את שניהם.
דא עקא שאין זמן.

קראתי את אמת ולא יציב שקיקה והוא תרם לי המון.
קראתי חצי מהביקורת של אגסי וזה פשוט הזוי במחילה, הוא מדבר על יהדות ולאומנות ואפילו אומר שהמטרה של מיכאל אברהם היא לטהר את היהדות. הקורא את הספר יראה שמיכי בכלל לא דן ביהדות. האזכורים היחידים של יהדות (כגון שני הפרקים על הנסים והפרקים על פורמליות תלמודית) הם רק המחשות לטענותיו. במבוא של הספר הוא אומר שהוא לא עוסק בתאולוגיה אלא רק באפיסטמולוגיה ושבספרים הבאים הוא יעסוק ביהדות. זה מרגיש כאילו אגסי לא קרא את הספר.