טעות בניקוד שם השם י-ה-ו-ה?

החולם הוא לו' אלא לה', והוא בדיוק מהסיבה שציינת כי שמו חולם גם בד' של שם אדנות.

כמו שהבאתי למעלה שם אדני מנוקד בכתבי יד בצורה שונה מאיך שמנוקד היום ( ה-ד' ללא ניקוד.
ואם תאמר שכיון שכבר הוספנו ניקוד  בד' נוסיף גם ב-וו. לא נראה לי שבגלל זה נוסף, הוכחה לאי הבנת משמעות הניקוד בי-ה-ו-ה הוא ניקוד השם אלהים שנוקד לגמרי בשם הויה דבר המוכיח כי הם לא הבינו מה משמעות השווא ביו"ד שהוא איננו משם השם ובא גם תמורת ש אדנות. 

אינני יודע מה קורה בכתר ארם צובה לגבי החולם.

אבל לגבי השווא העניין פשוט - מבחינה דקדוקית, בבסיס הניקוד אין ניקוד של חטף -

לא חטף קמץ( ֳ ), לא חטף פתח( ֲ ), ולא חטף סגול( ֱ ).

בשלושתם הניקוד האמיתי הוא שווא, אלא שלנוחות הקריאה (ואולי גם לנוחות

הדקדוק, זה אינני יודע) - מוסיפים לשווא את הניקוד הנוסף. כך למשל השם המילה

"קָרוב" הופכת ל"קְרובי" בשווא, ובאותה צורה בדיוק המילה "אָדון"

הופכת לאדנו"ת בשווא (גם בשם החול אצל לוט - בראשית י"ט ב'), אלא שאי אפשר לקרוא א' בשווא

(כמו כל האותיות הגרוניות. תראה את אלה שמסתבכים עם מפיק בה') 

ולכן מוסיפים לשווא - את הפַּתח

הדיון על ניקוד שם הויה לפי קריאתו הוא קצת מוזר...(שהקריאה היא על פה ובכתיבה אין ניקוד...).

קריאת שם הויה כמו הנהוג היום לקרוא (בכמעט כל מקום) כמו אדנות הוא כבר היה כן אצל תרגום ה 70 וכן בהתאם אצל המתרגמים הנוצרים ללטינית [וכמו כן השומרונים אין קוראים ככתבו אלא קוראין "השם" ראה ביוטיוב סרטון קריאת שמע של שומרוני, והראב"ע/רמב"ן חשב שזה "אשימא" עפ"י הגמ'...].

במשנה (תמיד וכן בגמ' בסנהדרין צא ובסוטה) מבואר שרק במקדש היו אומרים ככתבו וכנראה גם שם אמרו כן רק בברכת כהנים שהוא אמור להיות כמו שכתוב בתורה ואולי גם בוידוי של כהן גדול ביום כיפורים אבל לא בכל תפילה וברכה.

בכתובים שם הויה כשמצורף בסוף מילה כמו אדוניהו גדליהו יאשיהו וכו' הניקוד קמ"ץ ביוד ושורוק בה"א, וכשבא תחילת מילה כמו יהויקים יהויכין יהוחנן יהושפט וכו' הוא בשוא ביוד ובחולם ה=בה"א.

בשני המקרים זה דומה כנראה שחולם (בסוף מילה) נוטה להפוך לשרוק...(ולפי הגיות שונות הם קרובים).   והיוד בתחילת מילה ארוכה נהפכת לשוא שלא להאריך...

 וניקוד הויו יכול להיות שהיא אות ניקוד ואינה נקראת וגם הויו וגם ההא האחרונה הם אותיות ניקוד ומצאנו כיו"ב כמו "נביא" ועוד ולכן במילה ארוכה ששם השם מצטרף למילה קיימת נשמט הה"א

וכבר מצאנו בכתבים קדומים כמו אגרות מייב (אי בדרום מצרים) מהתקופה הפרסית בתחילת בית שני (תאריך שיחזור מדוייק ראה באשכול המיוחד לכך) שם השם בשלש אותיות י ה ו וכן יש בכתבים בעברית מימי בית ראשון (כמו ליהו שמרון / התימן ועוד)

ואלי זה הטעם שמצאנו קיצור של שם השם בשני אותיות י ה (קצת בישעיהו והרבה בספר תהלים ועוד) שזה קריאתו ואינו חצי שם (ראה גם עירובין כב ב ופסחים מט א)

מסקנות (של הנתונים והתיאוריה)
1  שם השם הוא שני אותיות י' ה' וכק קריאתו היוד בקמץ (כנראה) והה"א בשורוק (או חולם) ואותיות ו ה' הנוספים הם אותיות ניקוד ואינם נקראים 
2  כבר מזמן בית שני (תרגום ה 70) והלאה לא נהגו לקור את השם ככתבו.

ועל דרך הסוד

אולי עפי"ז מובן סוד יחוד י'ה בו'ה שזה עצמו של שם וזה פירושו ניקודו...וד"ב ואין מגלין אלא לצנועין...וההי"ב.

עע כתב