Eli
Here is a part of ''something'', that I had ready for posting on Atzor, but was unable to post it, under the new regulation.
במסכת פסחים דף מט עמוד ב, אנו מוצאים מאמרי חז"ל בשרשרת, בגנותם של עמי הארץ:
"ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר ארור שכב עם כל בהמה".
"אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו! - אמר להן: זה - טעון ברכה, וזה - אינו טעון ברכה.
"אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר כי הוא חייך וארך ימיך, על חייו לא חס - על חיי חבירו לא כל שכן.
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג".
"תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ - כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים - אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים".
"תניא, רבי אליעזר אומר: אילמלא אנו צריכים להם למשא ומתן - היו הורגין אותנו".
"גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן".
"תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך.
תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! - אמר להן: זה - נושך ושובר עצם, וזה - נושך ואינו שובר עצם.
[בספר מנורת המאור (אבוהב), אות רעד, עמוד 575, נוסף גם הסיום: "ועכשיו (לאחר שהיה כבר תלמיד חכם), אני אומר: מי יתן לי עם הארץ ואנשכנו כחמור", שאינו בתלמוד שלפנינו, תוספת זו מופיעה גם בכת"י אוקספורד, המובא בדקדוקי סופרים (עמוד ב הערה ב), אך לדברי פרופ' א.א. אורבך (חז"ל, פרקי אמונות ודעות, עמ' 572 הערה 28), תוספת זו היא "כנראה תיקון".
שנאה תהומית זו, של הת"ח לעם הארץ, היא תגובת הת"ח, לשנאתו של העם הארץ, והמוצאת את ביטויה בגירסת המנורת המאור, "ועכשיו אני אומר: מי יתן לי עם הארץ ואנשכנו כחמור", אולם השאלה היא: מי התחיל בשנאה, האם היה זה "כמובן" העם הארץ, או שהתנהגות הת"ח כלפי העם הארץ, היא שגרמה לכך, שהה"ע שנא את התלמידי חכמים, ששנאו את עמי הארץ, ששנאו את התלמידי חכמים, כי הם שנאו את עמי הארץ.
מעגל שנאה ללא סוף, שהתחיל באיזשהוא מקום.
בסיפור נישואיו לבת כלבא שבוע, אנו מוצאים (כתובות דף סב עמוד ב) את התיאור הבא: "ר"ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה *צניע ומעלי*.
לכאורה האם מי שאומר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור", הוא "צניע ומעלי*?
תשובת הריטב"א לשאלה זו: "ויש לומר שזהו קודם לכן, אבל אחרי כן חזר למוטב שהיה צנוע ומעלי ואחרי כן קבע עצמו לתורה כדאיתא הכא".
בעוד ר"ת עונה: "איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם, כדאמרינן (חגיגה דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצות", והיינו ש"שנאתו" לת"ת היתה תגובה להתנשאות הת"ח, וזלזולם בעמי בארץ.
השנאה התחילה ב"התנשאות" ונגמרה ב:
"עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו! - אמר להן: זה - טעון ברכה, וזה - אינו טעון
ברכה".
מפולת שלגים.
הרי"ף (פסחים דף יג עמוד א) טוען, שעמי הארץ שהיה מותר להורגם, הם עמי הארץ "של פעם":
" ההוא עם הארץ, דהתם לאו כעם הארץ דהכא הוא, דאילו התם ליתיה במקרא ובמשנה, אבל בדרך ארץ ובמצות איתיה, כגון דלא חשיד אשבועתא ואגזלנותא ולא חדא אנפא מאנפי פסלנותא, אבל עם הארץ דהכא דחשיד אכל הני דאמרן, הוא דהא חשוד על הגניבה, ... וחשוד נמי אשפיכות דמים ולפיכך אין מתלוין עמו בדרך, ועוד שהוא חשוד על העריות, כדאמר ר' אלעזר מותר לנוחרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביוה"כ שמותר להצילו בנפשו כדתנן ואלו שמצילין בנפשו וכו'".
ואילו הרמב"ן (חידושי הרמב"ן, חגיגה דף כב עמוד א), טוען:
"בודאי שהדבר גוזמא ולא להתיר שפיכות דמים אמרו, ולא עוד אלא שההורגו נהרג עליו, אלא *מתוך שנאה שהיו שונאין תלמידי חכמים את עמי הארץ שאינן במקרא ובמשנה ולא בדרך ארץ היו מגזימין בכך*".
הזמנים השתנו, עמי הארץ נשארו, אך השנאה נעלמה.
למה?
 |
|
|
