עבירה לשמה – גבולות ההלכה

יש פה כמה נושאים.

ראשית כל, שיטת החזו"א ידועה בתוקף שהוא נותן לדעתם של החכמים שבכל דור ודור, כשזו בעצם הפלטפורמה והמצע עליו הוא ביסס את הנחתו שחשמל בשבת הוא לאו דאורייתא משום בונה. 

כמו כן מפורסם הביטוי שלו על החפץ חיים שהוא כלשכת הגזית.

ייתכן שהוא צודק, עם זאת היה הרבה מקום לחלק בין חכמי הדור שבכל דור ודור, לבין חכמי המשנה שהם בעצם עיצבו את התורה שבעל פה, ופירשו, וסייגו את התורה שבכתב עד שהתורה הייתה מובנת לכל אדם, והיה אפשר לקים אותה כהלכתה.

בעניין זה, ראוי לציין למשל את ההלכה הקובעת "כי אין רשות לגזור גזירות מדעתינו", כלומר רק חכמי התלמוד הם שהיו יכולים לגזור גזירות ולעשות סייגים לתורה בתוקף שמחייב את כלל האומה הישראלית, מרגע שנחתם התלמוד אין לנו אפשרות לחייב את כל עם ישראל אלא כל יהודי מחוייב לעשות סייגים לפי מצבו, ולפי השגתו.

כך שלהשוות בין חכמי דורינו לחכמי המשנה זה לא כל כך פשוט. ובעניין הזה אני חושב שהחזון איש הוא מחודש מאד.

בנוסף, אכן התורה נותנת פעמים רבות את המקום לחכמים להחליט מדעתם ויש לזה תוקף מדאורייתא, למשל, חול המועד, שמבואר בבית יוסף שהתורה רק ציינה שמדובר בימים קדושים יותר מיום חול רגיל, וחז"ל נתנו את הגדרים של דבר האבד וכו', כשגדרי חז"ל הופכים בעצם לרצון וכוונת התורה.

דוג' נוספת היא לגבי בכור שחז"ל למדו שבעלים מטפלים בבכור (שבעצם שייך לכהן) בבהמה גסה חמישים יום, ובבהמה דקה שלשים יום.  גם כאן התורה לא ציינה ימים אלו, רק שחכמים הבינו שלא יתכן להתנהג אחרת, משום שהכהן לא יכול לטפל בבהמה בת יומה ללא האמא של אותה בהמה.

גם לגבי קידוש החודש, ועיבור השנה, מצינו שיש תוקף לחכמים.

המכנה המשותף בין כל המקרים הללו שיש בהם לימודים מיוחדים שנותנים סמכות לחכמים להחליט דברים במסגרת רצון התורה.

לגבי עגונה, ובכלל, הסמכות של חז"ל היא לא אבסולוטית, היא חייבת להימצא בתוך המסגרת של תורה שבכתב, 

וכך הם דברי התוספות יום טוב על המשנה ביבמות פרק י' משנה א.

ואין זה עוקר דבר מן התורה כו' וטעמא דמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה אפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזה דבר מפורסם ונכרים דברי אמת שיהיה חשוב כעדות והא דקאמר משום עגונה ה"ק חכמים שהן מחמירין בכ"מ הקילו בזה וחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור. נ"י בשם הרא"ה. אבל התוספ' כתבו דתקנת חכמים היא ולא הוה עוקר דבר מן התורה כיון שיש בדבר קצת טעם וסמך:

כלומר, כמו שכתבת שהפסוק דורש וודאות גמורה, וחז"ל לצורך התרת אשה מעגינותה הוצרכו לההמציא תחליף לבירור של שני עדים, אבל זה לא מוגדר כשינוי ממה שהתורה אמרה, כיוון שבסופו של דבר הבירור הוא אותו בירור בדיוק.

לגבי עבירה לשמה, כלל לא ברור שמדובר במצב לכתחילה, כלומר לא ברור שמותר מלככתחילה ללכת לעבור עבירה לשמה, הראיה הפשוטה לזה שאם כן היה צריך להיות מבואר הגדרים ההילכתיים הברורים, אבל כנראה שאין בזה גדר הילכתי ברור.  אבל בכל אופן אין לחז"ל אפשרות להתיר עבירה במצב של לכתחילה בעקבות שיקול דעתם. 

 הוריות דף י :

נראים דברי ירוחם
אף אחד שעבר עבירה לשמה לא הלך לשאול סנהדרין.

עומ"בפ

כמו קנאים פוגעים בו ...

השאלה היא האם נענשים על עבירה לשמה? אסתר נאסרה על מרדכי ובזה יש לדון אם זה עונש או לא. אם יעל הייתה נבעלת לסיסרא בעדים ובהתראה היא הייתה נענשת?

בעב

בעל 

<אף אחד שעבר עבירה לשמה לא הלך לשאול סנהדרין>

ראה בקישור לתחומין שהעליתי לעיל סעיף ד:

האם צריכים היתר מבית דין או מרוח הקודש?

_______________________

תלמיד

<אסתר היתה עבירה לשמה>

האם ממה שאין אנו מוצאים בגמרא (נזיר כג, א)  והוריות (י, ב) גם את מעשה אסתר כדוגמה ל"עבירה  לשמה",לא נראה שאסתר לא עברה על עבירה לשמה?

האם ממה שהגמרא בסנהדרין  (עד,  ב) שואלת מדוע אסתר לא מסרה את נפשה, אף שמעשיה נעשו בפרהסיה, ולא שאלה מדוע לא מסרה אסתר את נפשה כדי שלא לעבור על גילוי עריות, ניתן להבין, שהיא לא עברה על איסור גילוי עריות, ואם אסתר לא עברה על גילוי עריות מפני ש"קרקע עולם היתה", מדוע מעשיה של יעל היו עבירה? (ראה תוספות כתובות ג,ב בד"ה ולדרוש להו דאונס שרי).

אף שבמגילת אסתר (ב, ב-ג) נאמר, שאחשורוש אסף רק נערות בתולות, ומכך ניתן להבין, שאסתר לא היתה אשת איש, הרי שבמגילה (דף יג עמוד א) מובאת ברייתא בשם ר''מ המפרש את הנאמר בפסוק (אסתר פרק ב פסוק ז): "... ובמות אביה ואמה לקחה לו לבת", "אל תקרי לבת אלא לבית", וא"כ היתה אסתר אשת מרדכי, וכך ניתן להבין גם ממקורות אחרים: מדברי רבה בר לימא בשם רב (שם יג, ב) שאמר: "כאשר היתה באמנה אתו (שם פרק ב פסוק כ), שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי", ומדברי רבי אבא (מגילה טו, א) הדורש את הפסוק (אסתר ד, טז): "... וכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי", "אמר רבי אבא שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו באונס, ועכשיו ברצון, וכאשר אבדתי אבדתי, כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך".

הרמב"ן כתב (מלחמות ה', סנהדרין דף יח עמ' א מדפי הרי"ף), שלפי הפשט, אסתר לא היתה אשתו של מרדכי, ולא היה כאן גילוי עריות, ורק לפי המדרשים היא היתה אשת איש.

האם כל המאמרים בגמרא שהובאו לעיל היו "מדרשים"?

באסתר ב, ב: נאמר "ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות".

בעוד שבבראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה לט מצאנו:

"... הה"ד ויהי אומן את הדסה היא אסתר, רב אמר בת מ' היתה, ושמואל אמר בת שמונים שנה, רבנן אמרי בת שבעים וחמשה ...".