פרק שישי
משנה א
שלש אמות אמ"ש שבע כפולות בגדכפר"ת, שתים עשרה פשוטות הוזחט"י לנסעצ"ק,
אלו הן: שתים עשרה אותיות שיסד בהן יה, הוי"ה, צבאות, אלהי ישראל, אלהים חיים, אל שדי, רם, ונשא, שוכן עד, וקדוש שמו.
שני שמות, יה.
הוי"ה, ארבעה שמות.
צבאות, שהוא אות בצבא שלו.
אלהי ישראל, שר בפני אל.
אלהים חיים, שלשה נקראו חיים אלהים חיים מים חיים עץ חיים.
אל, קשה, שדי, שעד כאן די.
רם, שהוא יושב ברומו של עולם ורם על כל רמים.
ונשא, שהוא נושא וסובל במעלה ובמטה, שכל הנושאין הם למטה ומשאן למעלה, והוא למעלה ומשאו למטה, הוא נושא וסובל את כל העולם כלו.
שוכן עד, שמלכותו עדי עד ואין לו הפסק.
וקדוש שמו, שהוא קדוש ומשרתיו קדושים, ולו אומרים בכל יום קדוש קדוש קדוש.
משנה ב
ראיה לדבר עדים נאמנים עולם שנה ונפש, שנים עשר למטה ושבעה על גבם ושלשה על גבי שבעה, מן השלשה יסד מעונו וכלם תלוים ועומדים באחד, סימן לאחד ואין שני לו, ומלך יחיד בעולמו שהוא אחד ושמו אחד.
משנה ג
עולם ספירתו בעשרה ושנים עשר, אש רוח ומים, שבעה כוכבים, ושנים עשר מזלות. שנה ספירתה בעשרה ושנים עשר, קור חום רויה שבעה ימים, ושנים עשר חדשים. נפש ספירתה בעשרה ושנים עשר, ראש גויה בטן, שבעה שערים, שנים עשר מנהיגים.
משנה ד
אלו הן שלש אמות אמ"ש, ויצאו מהן שלשה אבות והם אויר מים ואש, ומאבות תולדות. שלשה אבות ותולדותיהם, ושבעה כוכבים וצבאותיהם, ושנים עשר גבולי אלכסון. וראיה לדבר עדים נאמנים עולם שנה ונפש.
משנה ה
חק שנים עשר שבעה ושלשה ופקידיהם בגלגל תלי ולב.
משנה ו
שלש אמות אמ"ש אויר, מים, אש, אש למעלה ומים למטה, רוח חק מכריע בינתים, וסימן לדבר האש נושא את המים, מ' דוממת, ש' שורקת, א' (אויר) חק מכריע בינתים.
משנה ז
תלי בעולם כמלך על כסאו גלגל בשנה כמלך במדינה לב בנפש כמלך במלחמה.
המלך על כסאו הוא כסא ה' שאותו ראה יחזקאל. וכאן הוא מתחלק לעולם מסוים שהוא העולם הגבוה ביותר שהוא העולם כולו כדבר אחד בלבד. והמלך הזה שכל כסא ה' הוא מה שנמצא במלחמה תמיד כשהוא מגיע לעולם הנפש, ומה שברור ולא ניתן לויכוח בעולם ההכרה בעולם הנפש נעשה לבלתי מובן מאליו. והוא בצורת הלב עצמו שהוא במלחמה ואין לו צורה אחרת. ועיקר עמוק יש כאן והוא ההכרח בהבדלה ובהבחנה בין עולם עליון לעולם תחתון, וכל אחד מהם צריך להתנהל במידה של עצמו ובאמת שמוכרחת מתוכו, ולא לערב הכול ולהפוך את העולם כולו לתוהו.
ה'עולם' הוא המלך העליון וכסא ה', שהוא כללות הכול באחד. ובו יש את אחדות שם ה' והוא ראשית שם ההוייה. והוא בשם הראשון שמזכיר כאן בספר שהוא באותיות יה, והוא השם הנבדל מהעולם עצמו, והוא השם הניכר תמיד שהוא בהכרה שאין מקום להכחיש בו. הוא הראשית לכול והידוע כקיים מראש ומקדם, והוא המופשט ביותר וגם המרוחק והגבוה.
ה'שנה' הוא המלכות המעורבת ב'מדינה', והיא המלכות שניכרת מצבאותיה, והוא השם של ה' אלהים ו'ה' צבאות' שהוא 'אות הוא בצבא שלו'. ובצבא יש אותיות מרובות ומילים, ועדיין האות הראשונה תמיד ניכרת מתוכם כיון שהם קרובים ולא רחוקים מדאי. והאלוהות מורגשת ממה שהאדם הוא לא בשליטה תמיד, וההכרה חוזרת ומאחדת אותו עם מקור העולם כולו. ורק מתוך הצבא והמעורבות הוא פנימי ובמקום מוכר לו, ואותותיו ניכרים ביותר בין הפקודים לו. והוא הזמן שבו לא הכול הוא האחדות שווה, והאדם הוא הנותן עוז אלהים. והוא הזמן של ההוויה ויש בו צורך בסיוע הצבאות.
ה'נפש' הוא ב'מלחמה' שם הוא ההתמודדות תמיד ב'לב'. שם הוא 'נפש' האדם שעומד תמיד בין הטוב לרע שבתוכו, והאיברים המעשיים מושכים תמיד לפעולה וליציאה לפועל. ומצד אחד יש את המלכות שהוא הטוב, והוא מה שמאחד את האדם בעולמות המרובים שיש לו חלק בהם, אלא שבכל עת צריך להבחין ולהבדיל אותו מהרע, שהוא בהובלה של המלחמה והעולם שמתפזר, ובו המלך ניכר הכי פחות.
המלחמה הוא בפשוטות של שנים עשרה כמו שמפורש, והוא בגוף. ובלב מעליו יש את השנה, שהוא כמלך במדינה, והמדינה הוא מתוך היחס האנושי שיש בין אדם לאדם, והוא ברוח. ומעליו יש את המלך על הכסא, שהוא מעל הכול, והוא בשמים ובאש. וכך האויר הוא במדינה, והמים הוא בבטן והוא בגוף והוא במלחמה תמיד.
והוא הכפל שיש כאן. ובכל אחד מהשלושה האלו, גם כשהם לחוד, יש את העולם שנה ונפש, כמו שמפורט כאן. וכך היא המידה, שבכל דבר יש את שני אמות המידה, עולם עם עולם, עולם עם שנה, וכן הלאה, והוא מה שממשיך כאן -
משנה ח
כללו של דבר מקצת אילו מצטרפין עם אילו ומקצת אילו מצטרפין עם אילו אילו עם אילו ואילו עם אילו אילו תמורת אילו ואילו תמורת אילו אילו כנגד אילו ואילו כנגד אילו אם אין אילו ואם אין אילו אין אילו וכולן אדוקין בתלי גלגל ולב
עולם הצירופים הוא אין סופי ועדיין כולם אדוקים בתלי גלגל ולב, ויש להם מוקד והוא של כל עולם בפני עצמו עם המרכז שיש בו. והגוף מובחן בעצמו על פי רובו, וכך הרוח והשכל, על אף שבכל אחד מהם מעורב תמיד מכל החלקים האחרים, וההבחנה הוא במרכז שהוא המשקל הפנימי שיש בסופו של דבר בכל חלק ובכל פעולה כשהיא לעצמה.
העולם שנה ונפש תמיד מעורבים זה בזה, ואין כל אחד מהם במובדל, כיון שאין מלכות עליונה ללא הסיוע התחתון של הנפש למצוא לה מקום ולקיים את ההכרה, וחוסר עמידה במלחמה מטשטש את הראשית הזאת. והמלחמה תמיד מסיחה את הדעת בהכרח, והעיסוק המרובה בפרטים אי אפשר שלא ירחיק. ומצד שני אין עמידה במלחמה תמיד ללא הראשית הזאת המובדלת והרחוקה, ואם אין דרך אין תקווה ואין תכלית במלחמה. ורק במלכות האדם מכיר ומפריד את בסיס ההכרה, ויש מה שהכול עומד עליו מלמעלה. ורק כך יש עיקר בתוכן וברוח האדם, ולא הכול הוא רק ההרגשה בלבד.
משנה ט
גם כל חפץ זה לעומת זה עשה האלהים, טוב לעומת רע ורע לעומת טוב, טוב מטוב ורע מרע, הטוב מבחין את הרע והרע מבחין את הטוב, טובה שמורה לטובים ורעה שמורה לרעים.
ה'חפץ' הוא הנפש שבמלחמה, ובו נמצא עיקר ההבחנה המעשית, אלא שהוא כולל בתוכו גם את כל השלבים הראשונים מראש ולמפרע, וכמו בפרק א' 'נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן' והוא הריבוי של כל חפץ וגם במקומות היותר עליונים גם שם יש כבר את ההבחנה הזאת שעולה מהתחתית למעלה. ובראשית יש את הטוב לעומת הרע, בהמשך ב'שנה' שבו הוא הרוח יש את 'הטוב מטוב' שהוא התולדה שבאה מלמעלה, וה'רע מרע' שהוא התולדה שעולה מלמטה למעלה, ולבסוף יש את ה'עולם' שהוא האש העליונה שהוא הנשמה ונר אלהים, ושם הוא 'מבחין את הרע ומבחין את הטוב'.
וכך הוא בקהלת פרק ג' "לכל ועת לכל חפץ תחת השמים" ועוד שם "אמרתי אני בליבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם" ובפרק ח' "כי לכל חפץ יש עת ומשפט כי רעת האדם רבה עליו" ובפרק ז' "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלהים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה"
וכך הוא בחגיגה דף טו עמוד א "שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר ליה: מאי דכתיב גם את זה לעמת זה עשה האלהים? - אמר לו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא - ברא כנגדו, ברא הרים - ברא גבעות, ברא ימים - ברא נהרות. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים - ברא רשעים, ברא גן עדן - ברא גיהנם. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם."
ואילו כאן הוא מגדיר את החילוק כ'טוב מטוב,' ויש בזה שני משמעויות אחד שהטוב דבק בטוב וכל טוב יש לו גם המשך והוא מאחד את כל תוכן הטוב שיש, והוא כמו באבות "שכר מצווה מצווה".
ויש בזה גם משמעות נוספת, שבה הטוב הוא בעל הטוב, שהוא כבר עצם ולא רק פעולה, וממי שהוא טוב לא יצא אלא הטוב. וכך הוא במנחות נ"ג ע"ב "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים; יבא טוב - זה משה, דכתיב: ותרא אותו כי טוב הוא, ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב: כי לקח טוב נתתי לכם, מטוב - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: טוב ה' לכל, לטובים - אלו ישראל, דכתיב: הטיבה ה' לטובים."
והוא פירוש ה'טוב לעומת רע' זה לעומת זה, והוא עולם אחר וכל עולם יש לו מציאות שלמה ונפרדת, והם מעומתים תמיד אלו לעומת אלו, וניתן לקבל ולבאר את העולם כולו בדרך הטוב ויש בו גבורה וכוח, ולעומת זאת גם בצד השני יש גם לרע עולם שלם שעומד מכנגד, ויש בו לא פחות כוח ומשמעות. והם מגדירים אחד את השני כמו שממשיך שהטוב מבחין את הרע וכן להיפך.
וכך יש פירוש כפול גם ב'רע מרע.' ובאבות שם "שכר עבירה עבירה" על הפעולה הבודדת, ובשמואל א' כ"ד "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע" והוא על עולם שלם.
'טוב מבחין את הרע, ורע מבחין את הטוב.' הוא כפירוש רבי עקיבא שהרע מוכרח לעולם, ויש בו תכלית לברר מתוכו את הטוב, ורק בקיום הרע הברור גם הטוב יש בו משמעות ויש בו הבחנה.
'טוב גנוז לצדיקים ורע לרשעים:' הוא כהמשך דברי ר"ע שם "זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגהנום".
ולא הזכיר כאן כדברי קהלת בסוף "סוף דבר הכול נשמע את האלהים ירא", כיון שכאן הוא בנתיבות החכמה ובמידת אברהם, ואין כאן אלא הבחנה של המציאות בשורשה והכרה ביש, והיראה היא לא חלק ממנו אלא הוראה מעשית שהיא חיצונית אליו. ולעומתו שם בקהלת שהוא אדם מסוים שהיה 'מלך בירושלים', כאן כיון שהוא לא מזוהה בשם, אם כן אין אדם ומורה שעומד מאחרי הספר, ולכן גם הוראה מעשית אין כאן, אלא יש כאן הנחת הדברים כמות שהם, והטוב יבחר בטוב, כלשון הגמרא במנחות נ"ג ע"ב "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים; יבא טוב - זה משה, דכתיב: ותרא אותו כי טוב הוא, ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב: כי לקח טוב נתתי לכם, מטוב - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: טוב ה' לכל, לטובים - אלו ישראל, דכתיב: הטיבה ה' לטובים." וכבחירת ישראל בנעשה ונשמע ומאהבה, ורק באהבה יש ברית, והוא הברית שמזכיר כאן בסוף עם אברהם שהוא תכלית הספר.
משנה י
שלשה, כל אחד לבדו עומד, אחד מזכה ואחד מחייב ואחד מכריע בינתים.
משנה יא
שבעה חלוקין שלשה מול שלשה ואחד מכריע בינתים, שנים עשר עומדין במלחמה שלשה אוהבים שלשה שונאים שלשה מחיים ושלשה ממיתים.
משנה יב
שלשה אוהבים הלב והאזנים, שלשה שונאים המרה והכבד והלשון, שלשה מחיים שני נקבי האף והטחול, שלשה ממיתים שני הנקבים והפה, ואל מלך נאמן מושל בכלם ממעון קדשו עד עדי עד.
ולעומת הפירוט כאן בסוף הפרק כתוב פירט שונה "שלשה אויבים לשון כבד ומרה, שלשה אוהבים עינים אזנים לב, שלשה מחיים שני נקבי החוטם וטחול, שלשה ממיתים שני נקבים תחתונים ופה."
ובפרק הקודם יש עוד שני חלוקות נוספות "שנים עשר מנהיגים בנפש (זכר ונקבה), שתי ידים שתי רגלים שתי כליות, טחול כבד מרה המסס קיבה קורקבן. שני לועזים ושני עליזים שני יועצים ושני יעוצים שני טורפים ושני צידים עשאן כמין מריבה ערכן כמין מלחמה (גם את) זה לעומת זה (עשה אלהים)." והעיקר הוא המלחמה והעיקר הוא האל מלך שרק הוא מושל בעולם ויש רצון אחד שמוביל הכול ורק כך יש תכלית ותוכן.
משנה יג
אחד על גבי שלשה, שלשה על גבי שבעה, שבעה על גבי שנים עשר, וכלם אדוקין זה בזה וסימן לדבר עשרים ושנים חפצים וגוף אחד.
'אחד על גבי שלש, ושלש על גבי שבעה, ושבעה על גבי שנים עשר, וכולן אדוקים זה בזה'
"ואל זה כיוון ספר יצירה לקשור עולם התחתון בשלשלת עולם העליון לומר שהכל אחד כי המסדר הוא אחד הפשוט בתכלית הפשטות ע"כ מוהר"מ מרוטענברג ז"ל" הר"מ בוטריל
קודם בפרק ה' יש הי"ב האלו מחולקים לזוגות כמ"ש 'שני לועזים ושני עליזים שני יועצים ושני יעוצים שני טורפים ושני צידים עשאן כמין מריבה ערכן כמין מלחמה (גם את) זה לעומת זה (עשה אלהים).' וכאן הם של 'שלושה אוהבים ושלושה אויבים' ולא שנים.
והחילוק הוא שקודם הוא 'זה לעומת זה עשה אלהים' והתחלת החלוקה הוא בשני ידיים ימין לעומת השמאל ומשם הזוגות ותמיד תהיה נטייה שונה באחד מהם וכמו כל דבר שראשיתו בנטייה אלא שכאן הוא ניכר יותר כיון ששניהם באיבר זהה ועדיין כל אחד מהם הוא עשייה נפרדת, ומשם ייפרדו כל אחד על פי דרכו ועד 'זרועות עולם' ולעומת זאת כאן הוא בתיקון והעמדת הבניין ולכן 'כולן אדוקין זה עם זה'.
וכאן שהוא כבר בדרך הבניין הם לא זוגות אלא בשלוש שיש כבר מכריע בתוכם וכך יש להם כבר צורה מסוימת מהממוצע ביניהם. אלא שגם לאחר ההשתוות הזאת לעומת האוהבים יש בהכרח גם שונאים כיון שזה לעומת זה עשה אלהים ואין טוב כשאין רע ואין ניכר הטוב ללא הרע שמנגד ועל אף שכל האיברים תלויים בהם חיי האדם, אלא שהחיים האלו בשביל שיכילו גוף שלם גם אם של אדם אחד יש בהם את הצורך היסודי גם להרגשת המוות ולא רק לחיים כיון שאין חיים ללא מוות ואין אהבה ללא השנאה שקודמת לו. וכך מפורש בסוף הפרק שהאויבים קודמים לאוהבים. אלא שכאן הקדים את האוהבים כיון שהוא בדרך של איחוד שאמנם הדבר לא משמיט את מציאות השונאים, אלא שהאהבה באה קודם.
והוא עיקר הדבר באותיות הנפרדות הפשוטות שכל אחד מהם מבטא רגש אחר השונה בחברו ורק הוא מה שמביא את הריבוי, וראשית הפירוד הוא ביסוד החי ובחלק הטורף באדם, וכל טורף הוא בדרך של עצמו, ובהמשך הוא מנותב לשנאה במקום שכנגדו כבר יש את החיבור והאהבה. גם כשכבר יש צירוף עם משמעות ולא פירוד מוחלט, גם אז החלק החי בהם הוא השנאה שמעוררת. וכמו בתמורות שבשבעה כפולות, שהרע הוא שנותן להם מקום לטוב להיות בו. אלא שביסוד הכפולות יש בתוכם משקל ומכריע פנימי, ולכן החלוקה היא בטוב ורע והרע הוא בשביל הטוב לעצמו והוא לא בהשחתה של טרף ושנאה בלבד. אלא שגם כאן לבסוף גם השנים עשר האלו שגם שנאה ומוות יש בהם כל שהם אדוקים זה בזה יש להם תקנה.
'סימן לדבר' הוא סוף הדבר והתקווה לעתיד, והוא 'עשרים ושתים חפצים וגוף אחד', והוא האב הקדמון לכולם, והפירוד הוא רק דמיון ולא דבר אמיתי. ובאמת כל העשרים ושניים מקורם הוא אחד, שהרי יש רק מקור אחד לכל המספרים, ויש רק כוח פנימי מהראשית שהוא המכריע את הכול.
משנה יד
אלו הם עשרים ושתים אותיות שבהן חקק אהיה יה הוי"ה אלהים, אלהים הוי"ה, הוי"ה צבאות, אלהים צבאות, אל שדי, הוי"ה אדני, ועשה מהם שלשה ספרים וברא מהם את כל עולמו וצר בהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור.
משנה טו
וכשבא אברהם אבינו עליו השלום הביט וראה וחקר והבין וחצב וחקק ועלתה בידו הבריאה, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, נגלה עליו אדון הכל יתברך שמו לעד, והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו אברהם אוהבי וכרת ברית לו ולזרעו עד עולם, שנאמר והאמין בהוי"ה ויחשבה לו צדקה, וקרא עליו כבוד הוי"ה דכתיב בטרם אצרך בבטן ידעתיך, וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והיא הלשון, ובין עשר אצבעות רגליו והיא המילה, וקשר לו עשרים ושתים אותיות בלשונו, והקב"ה גילה לו את סודן, משכן במים דלקן באש רעשן ברוח בערן בשבעה כוכבים, נהגן בשנים עשר מזלות.
כאן הוא עיקר תכלית הספר שהוא להראות את הקרבה הגדולה שיש בין מעשיות העולם לבין התוכן העמוק שיש בו, שהוא באדם. ומתוך התאמת המספרים והאותיות למציאות הבריאה, ראה בעל הספר רמז לקרבה הגדולה שבין האדם לבורא. והוא חביבות האדם הגדולה ביותר בכך שהוא יכול להבין, וכך האל הוא לא זר מוחלט. ומכאן יש את השלב השני של להבין גם את התוכן ואת משמעות אחדות הבורא בעולם, ואת הברית שיש לאדם איתו, שכך הוא ממשיך על עצמו את החביבות הזאת לקשר קבוע. והוא עיקר חידוש אברהם שישב בחיק הבורא, והסוד היה גלוי בשבילו, כיון שהוא יצא אל הפועל גם במציאות הגשמית של העולם המעשי.
וכך שאמנם מצינו במשנה שגימטריאות ומספרים הם רק 'פרפראות לחכמה', אלא שקרוב לזה הוא הגדרת כל עיקר התורה שגם הוא רק 'נובלות חכמה', וכלשון המדרש בבראשית רבה פרשת בראשית פרשה יז סימן ה "רבי חנינא בר יצחק אמר ג' נובלות הן, נובלת מיתה, שינה, נובלת נבואה, חלום, נובלת העולם הבא, שבת, רבי אבין מוסיף עוד תרתין, נובלת אורה של מעלה, גלגל חמה, נובלת חכמה של מעלה, תורה." הנובלות הם הפרי שלא הגיע לבישול, ולכן אין ממנו הנאה שלמה, אלא שיש בו זכר לפרי השלם הידוע, והוא נקנה בזול ללא תמורה שצריך לעמול בשבילה. וכך הוא בתורה שהוא רק נובלות חכמה של מעלה, והיא מונחת בפני כל אדם, גם ללא קניין וללא עמל. אלא שהפרי הזה הוא הפרי הזול שיש בו רק ערך מועט ויש בו רק זיכרון ולמי שלא רוצה לעמול בעצמו בגידול הפירות, והעיקר הוא מה שהוא רומז אליו שהוא הפרי הבשל וה'חכמה של מעלה'.
ונראה שכאן במספרים ובאותיות וההתאמה שיש בהם יש בו עומק, גם אם הוא בעיקרו חיצוני לגוף הפרי. וכך הוא בעיקר דברי התורה, שמצד אחד מצינו שהנחש והקסם אסורים ואין בהם ממש, ומצד שני מי שבאו לו ייסורים והמשיך להלך בקרי הוא כופר בעיקר התורה, ועיקר הדבר הוא שהייסורים מגלים שאין מקרה, הם לא מורים על המקרה המסוים, אלא שחוסר הנוחות בעולם החומרי מגלה שאין בו ממש ויש עומק. והוא כ'מראה הבזק' שבו יש קרע בממשות, ויש רגע שבו רואים עולם יותר ברור. ולא שיש בהם הוכחה מתוך מבט חיצוני, אלא שהם מעלים את עומק ההכרה, ושם יש את ה'חכמה של מעלה'. את האמת שאין מציאות של מקרה, ובמקרה אין מציאות, והאדם לא היה נוצר אילולי שהעולם כולו הוא מכוון לכך. וכך הוא באדם עצמו שלא היה יוצר ולא היה נוצר מתוכו דבר, אילולי האחדות הפנימית והמשמעות שיש בה[1]. וכך הוא גם בפרפראות אלו שלא הם עצמם העיקר, אלא שיש בהם רמז, וברמז הזה מונח המבט הנכון המדויק והוא הבסיס לכל, ומשם האדם מתעורר וחי בנוכחות האמת. וכך הוא כאן בברית ובכל ברית, שיש בו זיכרון והעיקר בו הוא הרז והרמז למשמעות העמוקה שעומדת מאחריו.
תכלית הספר הוא הסיום שלו שהוא שחזור וחזרה על מה שעשה אברהם אבינו בשביל שעל ידו נגלה אליו אדון הכול וקרא לו אוהבו וכרת עימו ברית. ואם לאברהם הוא כך, אם כן כך הוא לכל אדם שיחקור בצורה הזו, וגם הוא יגיע מכוח ההתבוננות והחקירה הזאת אל המקום ההוא, והמקום יגלה גם לו את סודו, ו"האמין בה'", והוא ראשית הנבואה וראשית התורה לכל אדם ובכל זמן.
"אחד היה אברהם" "כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו" "הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהי" ו"נעשו שני כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעים תורה" ולא היה לו לא אב ולא רב אלא מעצמו הוא התבונן וראה והוא הנבואה והוא הסוד "כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גילה את סודו לעבדיו הנביאים" וכל מה שנעשה הוא ההמשך לגילוי ההוא, ואין עשייה ממשית ללא שיהיה בה גם סוד פנימי.
והוא החידוש הגדול בספר זה, שהוא היכולת העצמית שיש לכל אדם להתקרב אל המקום ההוא, שהוא היכל הקודש שמחזיק את הכול עליו. והוא הכניסה לקודש הקודשים. וכמשה שניגש לבדו אל ההר ששם ה' שכן לקבל את התורה מידו. ואברהם מתבונתו ומכוח עצמו מפנמיות הנפש הוא חקר והגיע, וכך הוא בכל החפץ לקרב אל הקודש. והזר לא יקרב כיון שעיקר כניסתו היא בארעי, אלא החוקר והמעמיק לבדו, שהוא המשרת הקבוע במקום ההוא והוא ככוהן הגדול. וכתר תורה מונח לכל הרוצה באמת ליטול אותו ולהבין.
לא די בחקירה של סתם והכרות עם המציאות ועם החכמה שיש בה במעשה בראשית, ולא די באמונה פשוטה לחוד, אלא רק בשילוב שביניהם שרק בו נוצר האמצע שהוא היכל הקודש. בשלב הראשון של החקירה יש פרטים מרובים וכוחות מרובים, ובכוח החקירה לחוד האדם פונה לעבודת עץ ואבן כשהם נעשים עיקר ומרכז העולם שלו. אלא שמשם 'משכן במים דלקן באש רעשן ברוח בערן בשבעה כוכבים, נהגן בשנים עשר מזלות.' הוא חוזר לדלקה לאש ולבעירה הפנימית, והכוח המאחד הזה הוא עמוק וחזק הרבה יותר מכל מה שקדם לו, וכך דווקא הפירוד והפירוק הקודם מעמיק בהרבה את האש ואת הרוח, ושם הוא האחדות והסוד, ובו יש כניסה. והוא השילוב המלא של הדעת והחכמה עם התוכן הפנימי שהוא המקור שיש בו. והוא באותיות ובמניין המדויק שיש בהם. והדיוק בפרטים מצד אחד מרחיק, אלא שמצד שני בו מונח הכול. והוא היכולת של הנגיעה במקור שרק הוא הכלל של כל הפרטים, ואין התחלה למשמעות של פרטים ללא כל כולל פנימי, ואין כל פנימי ללא כלל הדברים שיש, ושם הוא גילוי הסוד, ומשם הוא מקור ישראל. ה'מנהג' הוא 'בשנים עשרה מזלות' של שנים עשר שבטים, ויש בו כבר טבע קבוע ומוגדר, ועדיין מונח בו היסוד הראשון של ההימשכות אחר 'מים' בתחילה, והוא הצימאון הפנימי, וה'אש' הוא גילוי חזיון העין שמעלה אותו וממשיך אותו, ומשם ל'רוח' ול'בערה' של 'שבעת הכוכבים' שהם הרועים ה'מנהיגים', שבהם עיקר 'מנהג' האדם בעולם, ורק שם הוא ה'נוהג' אותו.
יסוד הפרק הראשון בספר הזה הוא מה שנקרא במשנה בחגיגה 'מעשה מרכבה' שהוא במספר וביכולת להגדיר, שם הוא ההרכבה של השכל המופשט יחד עם המציאות הממשית המפורטת. אלא שעיקר ורוב הספר הוא על מה שנקרא שם 'מעשה בראשית', שהוא העיון במעשה הבראשית במקור הדברים כולם, וכתוצאה מכך לבסוף להתפעל להכיר במקום הקרוב שבו האדם נמצא ביחס אליו, להרגיש את עומק והיקף הבריאה, ולהיות יושב בחיק הבורא עצמו שאין קרוב ממנו אליו. ויש בו את ההרגשה של הכול הרחב והגדול, ולבסוף את האהבה אל הבריאה כולה, וכתוצאה מכך אל הבורא העומד מעליה שהוא ביסוד הכול והאדם עומד כנגדו, והוא במרכבה מעל.
וכך כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה הלכה ב' שכתב וז"ל "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים, כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בענין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם."
ועוד כתב שם בפרק ד' הלכה י"ב וז"ל "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא. ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכ"ש לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר."
בדברי הרמב"ם מצד אחד נראה שהתכלית היא 'כדי שיהיה פתח למבין לאהוב את השם' ומצד שני מבואר בדבריו שהמטרה האחרונה הוא דווקא המרחק שבין האדם לבוראו ומשם היראה. אלא שרק ביראה יש הרגשה של ממשות נוכחת, והאהבה היא המכילה את הממשות הזאת בלב וברצון. וכך היראה הוא ההמשך לצימאון להבין ולהכיר יותר, וגם היראה חוזרת והופכת לאהבה.
וכאן בעל ספר יצירה מוסיף שלב משמעותי עמוק יותר, והוא ביצירה שיש בחכמה והערך העצמי העצמאי שיש בו. וכך החכמה היא לא רק תכונה של הכרה למה שיש בחוץ, והיראה היא לא רק רגש. השכל עצמו הופך לדבר ממשי ולשכל יש חיים משלו, ושם יש את היראה שהיא הנוכחות הפנימית של כלל הבריאה בתוך מציאות האדם, ו"גם את העולם נתן בליבם" לכבוש ליצור ולדעת גם בשכל הפנימי, ושם היא הופכת עד כדי קרבה גופנית, והיא הופכת לעולם נפשי שלם והאדם יושב בחיק הבורא ממש. ובה עצמה מונח הפלא הגדול ביותר של הבריאה כולה, והאדם מכיל ולא רק מרגיש, הוא מנתח תוכן מעבד אותו ומחדש, ולא רק נמצא סמוך לו. האדם לא יושב וצופה, אלא הוא בתוכן הפנימי והוא עצמו התוכן הזה שיש בבריאה, והיש הזה נתון לו ברצון ובבחירה. התוכן הפנימי הזה הוא המופשט והוא מורכב, והממשות כולה באה לאדם רק בשלב מאוחר יותר. וכך אחדות האדם בקיומו העצמי הוא עצמו הדמות שבכסא העליון ולא דבר רחוק, שם הם חיות הקודש באותיות, שמהם מורכב השכל שמאחד אותם ומתקיים בו. וכמו שבגמרא מבואר שיעקב אבינו הוא הדמות החקוקה בכסא ה', כך הוא בכל אדם ובכל עת תמיד למי שזוכה לכך.
ונראה שכך הוא בהתבוננות במעשה בראשית גם כיום, וכמו שכתב בזה במו"נ ח"ג כ"ח "זה הוא שאמר: לאהבה את ה' ... כבר ביארנו במשנה תורה שהאהבה הזאת לא תיכון אלא בהשׂגת המציאות כולה כפי שהיא, והתבוננות בחוכמה שבה." ההכרה היותר אפשרית של האדם את בוראו, הוא על ידי כל מה שהוא ברא, ואין פרט בעולם שהוא לא חלק ממנו. ואם כן ככל שהידיעה מרובה יותר כך האדם יותר יודע ויותר קרוב. ויש שם אהבה שבה האדם ממעט את עצמו ביחס לידע הרחב שיש בו, וההכרה גוברת בו על התחושה והרצון לנטילה ולכוח. יותר מכך יש את ה'התבוננות בחכמה שבה' שהוא לא רק השגת כל המציאות אלא העמקה והבנה בחכמה עצמה שהוא בחלק הדק והעליון שהוא כבר חלק מתוכו עצמו, והוא בנוכחות בפני ההבנה העמוקה הקבלה והענווה. אי אפשר להתבונן בלי לקבל ואי אפשר לקבל ללא ענוות אמת, והאדם מלא ממנו, מלא ברוח חכמה, וכבר אין לו צורך בכוח.
[וכך הם דברי הפיסיקאי הנודע אלברט איינשטיין על הפלא הגדול הזה "הדבר הפחות מובן מכול ביקום הוא יכולתנו להבין אותו", וכשבכל זאת הוא נמצא בידינו, ולפחות באופן חלקי, יש בכך עדות לחיבה עצומה שיש לו לאדם מצד הבורא עצמו. וכך הוא בכל דור מחדש, כמו שכתב היסטוריון המדע יעקב ברונובסקי "בכל דור ישנה נקודת מפנה, דרך חדשה לראות את העולם כמסכת מלוכדת ולהביע זאת" והוא על דרך זו שכתב בעל ספר יצירה גם הוא מכוח הבנתו במדע של זמנו שיש בו קרבה יתרה, וזה מתחדש תמיד, והוא נקודת האחדות שיש בו, שבו האדם עצמו מתקיים ויוצא אל הפועל. וכדברי הפיסיקאי והסופר בראיין גרין בסיום הספר 'היקום האלגנטי' [ספר מדע פופולרי על 'התיאוריה של הכול'. ומשם גם הציטוטים הקודמים] "כשאנו נושאים את מבטנו המהורהר אל כל הנפלאות שעדיין שמורות בחיקו, עלינו גם להחזיר את מבטינו המהורהר לאחור ולהשתומם על כברת הדרך שעברנו עד הלום. החיפוש אחר חוקי היסוד של היקום הוא דרמה אנושית מיוחדת במינה, המרחיבה את הנפש ומעשירה את הרוח. כשאנו מטפסים במשותף על הר ההסבר, כל דור נוטע את רגליו על כתפי קודמו ומגשש באומץ אחר הפסגה. האם יזכה מי מצאצאינו אי פעם להשקיף על הנוף מראש ההר ולראות את היקום רחב הידיים בבהירות אין סופית? מי חכם וידע. אבל כל דור מטפס מעט יותר גבוה." והוא הרגשת החיבה לה זוכה כל דור מחדש, שיש שכר לפעולתו. וכך הוא בחקר העולם הפיזי, וודאי שהוא כך בחלק שהוא יותר עיקר באדם, שהוא בהבנה וחקירה של עומק הנפש והחלק בתורה שהוא היותר פנימי שיש בו. אלא שדווקא בעולם של הפיזיקה המרוחק יותר, ככל שהוא מרוחק כך העדות היא יותר ברורה והקרבה היא יותר מבוארת. וגם משם יש עדות לאהבה הרבה של הבורא אלינו כיצוריו.]
והוא השלב הראשון והוא ממדרגת אברהם שנקרא למקום אוהבי, והוא קרא בשם ה', והבין את דרכיו עד שהוא אמר אל הבורא ועליו "חלילה לך להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע" החלוקה בין הטוב והרע והבחירה בטוב היא לא רק המחויבות של האדם אלא גם הבורא עצמו מחויב אליה. אברהם הכיר את הבורא ולכן היה ברור לו שיש לו דרכים והדרכים האלו ידועות גם לאדם, ובדרישה הזאת של אברהם יש בה קירבה מופלגת של האדם, שהוא מכיר והוא עוד יכול לדרוש ממנו, וכך הוא ודאי לא אל זר ורחוק שאין דרכיו וכלליו ידועים. ולבסוף אברהם ישב בחיק הבורא עצמו והוא כרת לו ברית עולם "להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך", ברית שהתקיים בפועל בחזרת ישראל לארץ אבותם ובקבלת התורה. וכך הברית יש בו לא רק מחויבות מצד הבורא אלא גם מצד האדם להכניס את בנו בן שמונת ימים לתוכו, שהוא הקרבה היותר גדולה בכך שהבן כבר לא מכיר אפשרות אחרת. והם דבריו כאן 'וקרא עליו כבוד הוי"ה דכתיב בטרם אצרך בבטן ידעתיך' והוא נאמר בירמיהו אלא שכך הוא בכל נביא, והוא הברית עם שם ה', וכמ"ש "מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", ויש בכך חיבור ואיחוד שאין בו קודם הראשית וכך אין לו סוף. וכדברי שמואל "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא" ובכל אדם מישראל יש בו את ה'נצח' הזה, והוא לא רק 'אדם', אלא יש בו גם מה שהוא עליון ממנו.
אלא שהמדרגה הזאת של אברהם ויצחק שהיא של ברית עולם, היא השלב הראשון, והוא עיקר 'מעשה בראשית', ובה הידיעה עצמה היא ההכרות עם הבורא והקרבה הגדולה ביותר ששייכת בו. אלא שיש לו המשך במקום שלא רק מכיר בעליון ממנו, אלא הוא יודע אותו, וכך הוא במשה שאמר "הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך", והוא ב'מעשה מרכבה' שנמצא מעל הנוכח ומעל השמים הנראים והוא "שמי ה'" שבו "ונפלינו אני ועמך". ולעומת הפיזור והאין סוף של מעשה בראשית, ובה ההתכנסות היא לא מוכרחת, והאדם עצמו לא גדול ומופלא יותר בהכרח מהמציאות שבה הוא מתבונן, מעשה מרכבה יוצר לאדם מציאות שהיא נפרדת ועליונה יותר. וראשית הצפייה במעשה מרכבה הוא ביעקב שראה 'מראות אלהים' בשמים, ומלאכים עולים ויורדים בו. ורק שם היא ההבטחה "כי אהיה עימך" שהוא לא רק ההכרות, הצדק הכללי, וברכת שמים לחוד, אלא עומק נוסף עצמאי יותר שהעולם כולו הוא רק לבוש בשבילו, ושם הוא מעשה מרכבה שדמותו של יעקב חקוקה בו.
[והוא כמ"ש בזוהר חדש סוף פרשת יתרו רע"ה ע"ב וז"ל "ספרא דאדם קדמאה הוה ליה ליעקב, וספר יצירה דאברהם אבינו" וספרא דאדם קדמאה הוא מה שמבואר בזוהר יתרו ע' ע"ב שעליו כתוב "זה ספר תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו" "בדמות אלהים בההוא דיוקנא ממש" "ותנינן אחור לעובדא דבראשית וקדם לעובדא דמרכבה" "אדם דאיהו רזא דלעילא איהו בגניזו דגניז קרא בדכר ונוקבא ברזא חדא" והוא מה שמבואר בפירוט בספרא דצניעותא וכמ"ש שם "לבושין דיקר אתקין ואחסין" והוא באדם הראשון. ומבואר כאן שיעקב הוא מי שהספר הזה נמסר לו. וכך כתב ברב פעלים לרבי אברהם בן הגר"א שספרא דצניעותא מיוחס ליעקב.]
משנה טז
שמים אש חום ראש אויר רוח, רויה גויה ארץ מים, קור בטן זהו אמ"ש.
משנה יז
שבתאי שבת פה, צדק ראשון בשבת עין ימין, מאדים שני בשבת עין שמאל, חמה שלישי בשבת אף ימין, נוגה רביעי בשבת אף שמאל, כוכב חמישי בשבת אזן ימין, לבנה ששי בשבת אזן שמאל, והוא בגד כפר"ת.
משנה יח
ואלו שנים עשר מזלות שנים עשר חדשים שנים עשר מנהגים: טלה ניסן כבד, שור אייר מרה, תאומים סיון טחול, סרטן תמוז מסס, אב אריה כוליא ימין, בתולה אלול כוליא שמאל, מאזנים תשרי קרקבן, עקרב מרחשון קיבה, קשת כסלו ויד ימין, גדי טבת יד שמאל, דלי שבת רגל ימין, דגים אדר ורגל שמאל, והן הוזחט"י לנסעצ"ק.
משנה יט
שלשה אויבים לשון כבד ומרה, שלשה אוהבים עינים אזנים לב, שלשה מחיים שני נקבי החוטם וטחול, שלשה ממיתים שני נקבים תחתונים ופה.
משנה כ
שלשה אינם ברשותו עיניו אזניו חוטמו, שלש שמועות טובות לאוזן ברכה שמועה טובה וקלוס, שלש ראיות רעות עין נואפת עין רעה עין מנדת, שלש ראיות טובות בושת, עין טובה, עין נאמנת. שלש רעות ללשון דבור רע והמלשין והמדבר אחד בפה ואחד בלב. שלש טובות ללשון שתיקה ושמירת הלשון ודבור אמת.
התחיל כאן ב'אינם ברשותו' וסיים ב'דיבור אמת'. והוא סיכום הספר, ודיבור האמת הוא הדבר היחיד שנמצא ברשותו של האדם לאחוז בו, ובו מתקיימים ל"ב נתיבות החכמה, ורק בו יש אחיזה ביש עצמו, לעומת רוב החיים האדם לא שולט ולא אוחז בהם בצורה שלמה כיון שהיא 'אינה ברשותו' לגמרי. וכך רק 'שמירת הלשון' ו'לשון שתיקה' שסביב 'דיבור האמת', הוא המקיים והוא הסוף שבכל דבר, והוא מה שנותר ממנו לאדם, שבהם חיי עצמו.
חתימה
לסיום הספר אי אפשר להימנע מלהביא את לשון הגמרא שמביאה שהיה ספר יצירה שהיה מצוי בפני החכמים והם בראו מכוחו, ולכאורה הוא כדברי רב שאמר שיש צירוף של אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, ואם העולם נברא באותיות אם כן לכאורה אותיות יכולים לברוא אותו מחדש. וכך הוא לכאורה לשון הגמרא שאומרת "אי בעו צדיקי ברו עלמא" אלא שדווקא בלשון הזאת מפורש שהוא לא בריאה אלא 'ברו' שהוא לשון טהרה, כמו שנראה ברש"י במקום, ומבואר שהאותיות מטהרות ויש בהם את בריאת העולם. אלא שמצד שני כתוב שם מפורש בהמשך שרבא ברא אדם, ונראה שעליו הדברים מכוונים גם בדברים האלו שצדיקים יכולים לברוא.
ונראה שעיקר דברי הגמרא הוא להעמיד את הטהרה לעומת רוח הטומאה הקסם והכישוף, והוא כמו במשה שעל אף שטענו כנגדו החרטומים "תבן אתה מביא לעפריים" כמו שמבואר בגמרא בכורות, שהרי לעומת הנחש שלו חרטומי מצריים עשו נחשים גם הם, וגם אם הוא ניצח בסוף, עדיין אין כאן אלא מכשף חזק יותר והוא לא דבר אחר לגמרי, וצריך לומר שעיקר משמעות עשיית משה הוא שגם בשם ה' ניתן לעשות כמעשי ארץ מצרים, ואף לגבור בו עליהם. ואם כן כך הוא גם בסוגית הגמרא.
וז"ל בסנהדרין דף סז עמוד ב "אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה. העושה מעשה - בסקילה, האוחז את העינים - פטור אבל אסור, מותר לכתחלה - כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה." ועיקר הסוגיה בזה היא בס"ה ע"ב ושם מפורש שרבא ברא גברא וצ"ב למה הביא כאן את בריאת העיגלא ולא את בריאת האדם.
וז"ל הגמרא שם "שואל אוב היינו ודורש אל המתים! [רש"י - ולמה נכתבו שניהם במקום אחד?] דורש למתים - כדתניא: ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא זה היה בוכה, ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה - שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה - על אחת כמה וכמה. אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שנאמר כי [אם] עונותיכם היו מבדלים ביניכם לבין אלהיכם. אמר רבא: אי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר כי עונותיכם היו מבדלים ביניכם לבין אלהיכם. רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מן חבריא את, הדר לעפריך. רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה."
וכתב רש"י "עסקי בהלכות יצירה - וממילא אברו להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות דמעשה הקדוש ברוך הוא הן, על ידי שם קדושה שלו הוא." ומבואר שיש כאן שני חילוקים אחד הוא בכך שהוא 'ממילא' אלא שלא די בכך ועיקר החילוק הוא בכך שהם שמות הקודש מהיצירה שבתורה, והאדם בזה שותף לבורא במעשה בראשית, והוא לא כישוף שהוא חיצוני ואסור. ונראה שהוא על פי המבואר בעיקר הסוגיה כאן שמדברת על רוח הטהרה ו"אי בעו צדיקי ברו עלמא" ומבואר שרק הצדיקים יש להם את היכולת לברוא ולא בשמות עצמם לחוד. ומבואר שרצון הצדיקים הוא מה שבורא, וכך הוא לא עשייה שלהם אלא הבריאה היא 'ממילא' כלשון רש"י. וכתב רש"י "אי בעו צדיקי - להיות נקיים מכל עון." ולא כתב אם רצו הצדיקים לברוא, ונראה שהוא מפרש 'ברו' לשון טהרה ולא לשון בריאה, ועל זה כתב בהמשך "הוו ברו עלמא שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים - הא אם לא היו בהם עונות אין כאן הבדלה." ואם כן לפירוש רש"י הכוונה היא ל'טיהרו את העולם' ולא לבריאת העולם, וכמו "היברו נושאי כלי ה'" בישעיה פרק נ"ב. ועדיין הוא הקדמה ל'רבא ברא גברא' וצריך לומר שלא היו מבדילים הוא גם כהמשך הפסוק "בינכם לבין לאלוהיכם" שלא היה חילוק בין האדם הצדיק לבוראו הראשון, ועליהם ניתן לומר "והייתם כאלוהים – בוראי עולמות" והנחש בזה היה דובר אמת, אלא שבהיותו בנחש היה בו קסם וכישוף ולכן הוא היה חטא. אלא שהבריאה החדשה במעשי הצדיקים הוא מרומז והוא לא מפורש, והמפורש הוא רק רצון הצדיקים והרצון הוא להסיר את המחיצה של העוונות המבדלת בין האדם לבורא, והוא הרצון היחיד שאותו הצדיקים רוצים. והבריאה המפורשת כאן ברבא היא בריאת אדם ולא בריאת עולם. והאדם הנברא היה חומרי וללא דיבור, ודווקא הדיבור הוא היוצר ומצרף עולמות, והבריאה היא למטה ממנו כיון שאי אפשר ליצור מתוכו כמותו. והבריאה הזאת שבה מיד לעפר, ורק בבריאת העגל של רבי חנינא הייתה להם הנאה ממנו ואכלו אותו. ורק הוא מוגדר כדבר הקיים בעצמו וככישוף המותר.
ובמעשה של רבי חנינא ורבי אושעיה מבואר בדברי רש"י שיש בו עוד תכונה נוספת שהוא לא בריאה מתוך מחשבה ורצון, אלא הוא רק 'מיברו להו' שהוא נברא מעצמו, ויתכן שהוא מהאיסור להתכוון להנות מדברי תורה, ואמנם שהם נהנו באכילתם, אלא שלאחר שהעגל היה קיים הוא היה עגל ולא שם קדוש. ואם כן גם בזה הוא מנוגד לכישוף שבו יש צורך בעשייה מכוונת, אלא שבמעשה רבא החילוק הזה לא מבואר שבו כתוב 'רבא ברא גברא'. והנחש אמר "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" ולא כאלהים בוראי עולמות, אלא שהם הדברים. וברבי חנינא לא חסרון העגלים הוא שהניע אותם, אלא הוא היה ב'מעלי שבתא' והבריאה לא הייתה עגל אלא עיגלא תילתא', שהוא המשובח והשמן ובסוף סוטה "תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: טהרה - בטלה טעם וריח, מעשר - ביטל שומן דגן." ובסנהדרין דף עה עמוד א "אמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה," ה'טעם' בכל דבר הוא כשהוא לא רק בפה אלא באיברים כולם ובעולם מלא, והטהרה מרחיקה ומקדשת וכך יש בו נטילה, וגם העבירה נוטלת דבר הרחוק. ולרבי חנינא ורבי אושעיה כאילו נבנה המקדש בימיהם, שהם עסקו בהלכות היצירה ובפסוקים של והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, והוא בערב שבת, וכדברי הגמרא בסנהדרין שעד שלא נכנסה השבת לאדם הראשון ולא הסתיים מעשה שמים וארץ, הוא הספיק לחטוא וכן להוליד את קין והבל, ומכאן שהחטא היה ביום השישי, וכך הוא גם העיסוק בהלכותיו ויצירה חדשה של תיקון. [בשביל טעם בחיים צריך להיות או קדוש או חוטא, ורוב בני אדם נעים תמיד בין שני קצוות אלו. והיא המידה הבינונית. ההנאה העמוקה ביותר שיש היא הנאת ביאה, ועיקר ההנאה שיש בה הוא הנאת החטא והמרידה בדעת.]
בסיכום העניין, מתוך הסוגיה מבואר שאין עיקר הבריאה של האדם אלא בריאה של הצדיק והרצון שלו המקודש, ועדיין לא עלתה תשובה לשאלה האם אכן הייתה שם בריאה כבריאת העולם ובממשות המוכרת לנו, וכמו שמבואר במילים הפשוטים והמפורשים. אלא שאין לנו בעולם שפה אחרת לדבר בה. וברמב"ם כתב שהכישוף הוא רק אחיזת עיניים ואין בו ממש, וכתב על זה בביאור הגר"א קע"ט י"ג להוכיח מהמפורש בתורה ב"ויהיו לתנינים" על ידי החרטומים.
ונראה שהרמב"ם בזה הוא כשיטת רבי חנינא, שמצד אחד סבר שהכול תלוי במזל שהוא הטבע וגם לישראל הוא כך, ומצד שני אמר "אין עוד מלבדו ואפילו מעשה כשפים" והעיקר הוא הנס התמידי שאין מה שעומד בפניו, ורבי חנינא הוא שעסק בספר יצירה ונברא לו עגל משולש, והוא בדרך נס כמו בזמן המקדש שעשרה ניסים היו בו, וכך הוא עיקר שיטתו ש"אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שמכריזים עליו מלמעלה" והוא הנס תמיד שאין לו הפסק. אלא שעל שיטתו הזאת הגמרא אומרת "שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה" והוא זכות הרוח הטהורה שאינה מכירה וכופרת בכל מציאות של טומאה וחטא. אלא שכבר רבי עקיבא אמר "ועוונותיכם היו מבדילים" שהוא המחיצה שאין לגבור עליה, ורבי יוחנן אחר שכשפים 'מכחישים פמליה של מעלה', וכבר אין ה'הכרזה' ברורה לכל אדם ובכל עת, ומתמעט ה'עוז אלהים', והוא המידה הבינונית שכל אדם מצוי בה. והרמב"ם כבר כתב שעיקר התורה הוא הגילוי ולא הנס, שהם נעשו רק על פי הצורך ולא מכוחו היא אמונת ישראל, וגם דברי התורה שמשה אומר "בזאת תדע כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים כי לא מליבי" ואם כן הוא יסוד אמונת התורה ולא רק צורך, אלא שגם הוא דבר חיצוני ולא עיקר, והוא הסרת הרעש ולא הדממה הדקה, וגם הצורך הזה של לדעת ולהבחין הוא מאוחר לעיקר הקבלה והמקור.
ואם רבא ברא גברא ורבי פנחס בן יאיר קרע את הנהר בחולין ז' ע"ב, כבר אין יתרון בניסים הכתובים בתורה, ואכן אין יתרון, כלשון הגמרא שם "אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון, דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי חדא זימנא! אלא כמשה ושתין רבוון." והוא כמ"ש "נביא אקים בקרבך בקרב אחיך כמוני" כתוב בתורה מפי משה והוא כמוני ממש, וגם אז היה מי שלא האמין. "ואל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלו כי לא מחכמה שאלת את זה". ומי שאינו מאמין בכוח הנס שמתקיים בחכמים והצדיקים גם כיום, גם בניסי מצרים אינו מאמין ולא בקבלת התורה. הוא לא מאמין בנס והוא מנותק משורש החיים ומרוחק מהיש עצמו, אין לו אלא את מנהג אבותיו בידו וכיתר גויי הארץ ומשפחות האדמה. אמנם שמנהג אבותיו בידו הוא העיקר בו התורה נאחזת, ומנהג אבותינו תורה היא לנו שהוא ההמשכיות והוא השורש והוא האמונה עצמה, אלא שהוא הקליפה ויש גם תוך, והתוך הוא הנס. וכך הוא באברהם והברית היא מתוך ה"אימה חשיכה גדולה נופלת עליו" והוא עומק החרדה ואין במה להיאחז. והוא ה'כתב' החרות על הלוחות, שהוא ה'גילוי' עצמו, וה'אות' שהוא המופת, ובעיקר ה'ספר' שנמסר ליד ישראל, כיון שרק בהם יש הבחנה וממש. והנס חייב שיהיה לו שורש קיום גם בהווה, שאם לא כן אין קיום לקליפה החיצונית של הסיפור לחוד ועתידה היא להתייבש ולהתבטל. [וכמ"ש "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים"].
ואמנם שאין לאדם אפשרות לחיות עם הנס תמיד בהווה ובכל עת, ולכן חסד ה' הוא הניסים שבעבר להיתמך בהם גם בניתוק וריחוק מהדעת, וגם אם יש התרחקות בהווה עדיין השורש מתקיים בארץ הישנה שלעולם עומדת, וניתן לחזור ולשוב בכל עת. "השיבנו אבינו לתורתך" השיבה לתורה היא שיבה תמיד כיון שאין העומד בה בהווה, והיא עבר וגם רצון של עתיד. התורה היא המונחת בקרן זווית, והוא הספר שעומד ביסוד הכול, וביחס שלו לספר הזה בו האדם נידון תמיד ובכל יום.
הוויית ההווה היא קלה וצרה מאוד, ואין בה לא דעת ולא הבנה, אין בה דבר בעצמו ולכן גם לא יכולת שיפוט על המציאות, כיון שאין בה כדי להכיל ספרים עמוקים וכוללים. בהוויית הרגע יש קלות לדעת, ובשביל לשפוט יש הכרח בלהתנתק ממנה, ולא כל אדם יכול, וגם מי שיכול הוא לא בכל שעה. אלא שהעולם כן בנוי מספרים, ולא ספר אחד אלא 'שלושה ספרים' לשלושת חלקי הנפש. המציאות מורכבת מאוד, ואין מי שאוחז בה בכל העומק וההיקף בצורה שלמה, וגם למי שכבר כן יש אחיזה מסוימת, גם אצלו האחיזה הוא רק לרגע קטן וקל. וכך רק הייחוס והקשר לספר התורה השלם, וההנחה שלו בצד לוחות העדות עם הכתב והמכתב והנס, יחד עם הרצון לשוב תמיד אל הכתוב בה, הוא המידה והוא הדין, רק בו האדם נידון והוא הממש היחידי. ורק משם נאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".
[1] "כך שמצד אחד, עקרון קופרניקוס מראה שאנו לא יותר מאבק קוסמי הנסחף בחוסר מטרה בינות לכוכבים. אבל מצד שני, הנתונים הקוסמולוגיים העדכניים מתאימים גם לתיאוריה אחרת, שמניבה פילוסופיה הפוכה: העיקרון האנתרופי. [...] במילים אחרות, החיים הם נס, והם יקרי ערך. פרמטרים רבים כל כך חייבים להיות מכוילים במדויק, עד שיש הטוענים שלא מדובר בצירוף מקרים. הניסוח החלש של העיקרון האנתרופי מרמז שקיומם של החיים מכתיב הגדרות ספציפיות מאוד לפרמטרים הפיזיקליים של היקום. הניסוח החזק של העיקרון הטנתרופי מרחיק לכת עוד יותר וקובע שאלוהים, או מתכנן כלשהו, ברא את היקום בדרך זו בדיוק, במטרה לאפשר את קיום החיים. הויכוח בין עקרון קופרניקוס לעיקרון האנתרופי מהדהד גם במדעי המוח. למשל, יש הטוענים שאפשר לצמצם את האדם לאטומים, מולקולות ונוירונים, ומכאן שאין לאדם מעמד של כבוד ביקום. [...] אבל מצד שני, אפשר ליישם את העיקרון האנתרופי גם על המוח, ואז אנו מגיעים למסקנה ההפוכה. [...] הפסיכולוג סטיבן פינקר כותב "אני טוען שאין דבר שמעניק משמעות רבה יותר לחיים מההבנה שכל רגע של תודעה הוא מתנה שברירית ויקרת ערך"." (מצ'יו קאקו. העתיד של המוח)
