קוני מביא מתנה (מוקדש להתבהרות ולמוישי שלה)

מזל טוב! החבר שלי, מוישי, מתברמץ!

(אתם מכירים אותו מהסיפורים של התבהרות).

קבלנו הזמנה יפה לעליה לתורה וגם לאולם. ברור שאני הולך. אמא ואבא הסכימו, ורק מתברר שהיתה בעיה אחת קטנה.

מתנה.

המצב הכלכלי קשה. איני יודע בדיוק מה זה, אבל זה אומר שאין לנו כסף לטיולים בחפש הגדול ואפילו לא לארטיקים. לשבת קונים לי איגלואים. וגם זה מותר רק פעם או פעמיים בשבת.

(אבא עובד בתור שנורער של בית המדרש של האדמור. פעם זה היה מביא לאדמור ולנו הרבה כסף אבל עכשו כמעט לא לאחר שהחסידות התפצלה – אבל זה סיפור אחר).

עכשו שאלתי את אמא, בשקט בשקט, מה מביאים מתנה למוישי והיא נאנחה ואמרה שנשאל את אבא. שאלתי את אבא והוא נאנח ואמר שצריך למצוא מתנה. אולי ספר? אבל מאיפה יבוא כסף?

ואז מצאנו פתרון מעניין.

בבית הכנסת שלנו יש המון ספרים. כל פעם יש ספרים חדשים. לפעמים נדמה לי שכל המחברים של הספרים שאינם מצליחים למכור אותם מגיעים לבית הכנסת שלנו בשיכון מאמינים ומשאירים את הספרים שלהם. אולי הם חושבים שמישהו יקח אותם ויקנה אותם?

התפלאתי למה המחברים מביאים דווקא לכאן את הספרים שלהם, אבל אז אבא הסביר לי שזה לא המחברים אלא מי שמקבלים את הספרים. יש לכולם המון ספרים בבית, בדרך כלל ממתנות. ואין מה לעשות בהם. והם גם תופסים המון מקום. אז מי שיש לו עודף ספרים לוקח את הספרים המיותרים ומביא אותם לבית כנסת ומשאיר אותם שם, שבית הכנסת ישתמש בהם.

לבית הכנסת אין מה לעשות בהם. לכן משאירים אותם בכניסה לבית הכנסת. יש שם שולחן ענק ועליו המוני ספרים. אפשר לקחת ספר בשבעה שקלים, אבל פעם הייתי בבית כנסת אחר וראיתי ששם מבקשים רק חמשה שקלים לספר.

גם אנחנו הבאנו לשם פעם את הספרים המיותרים שלנו. עכשו אבא הצטער על זה כי היה יכול לקחת את אחד מספרי המתנה האלו, לארוז אותו מחדש יפה, ולתת לי שאתן למוישי.

הצעתי לאבא שניקח את אחד הספרים האלו, הכי יפה, ונביא למוישי.

אבא הסכים. הוא רק אמר שלא נעים שיראו אותנו, אז נחכה לאחר שכולם יסיימו את תפילת שחרית וילכו.

זה מה שעשינו.

חכינו הרבה זמן ואז יצאנו לשולחן הספרים. התחלנו לבדוק. אבל אז בדיוק יצא מישהו אז אבא התרחק ממני, אמר שלום לחבר שלו מבית הכנסת, ואמר לו בקול רם: הבן שלי, קוני, נורא אוהב ספרים, והוא תמיד מציץ בהם כאן.

קצת התביישתי, אבל הבנתי שאבא כנראה לא רוצה שידעו שאנחנו רוצים לקחת ספר עבור מתנה, אז שתקתי.

בינתים בדקתי את כל הספרים ומצאתי מציאה. היה שם ספר "חנוכת התורה" בהדפסה יפה. ממש מתאים לבר מצוה.

לפני כמה חודשים היה מבצע תפילה בכיתה שלנו. הרבי הבטיח ספר במתנה. נורא רציתי אותו, אבל אני קצת חולם בתפילה, אז לא קיבלתי. בסוף ילד אחר קיבל. זה היה הספר "חנוכת התורה" ונורא רציתי אותו, אבל זה הלך למישהו אחר. הכל לטובה.

לא הספקתי לקרוא כמעט כי אבא נפרד מהחבר שלו והתקרב אלי מהר. אבא תפס את הספר ואותי ביד השניה ויחד יצאנו מהר. בדרך אבא שלשל עשרה שקלים לקופה של בית הכנסת עבור הספר.

בבית אמא בדקה את הספר ואמרה שיש עליו מדבקה עם שם. אז היא קילפה בזהירות את המדבקה וזרקה אותו לפח. אמא ממש טובה בזה.

אחר כך היא ארזה יפה את הספר. אחותי צילה הדפיסה לי במחשב איחול יפה לבר מצוה. הייתי רק צריך לחתום למטה: קוני וכל משפחת כהן.

אבל אז נזכרתי שאולי למוישי כבר יהיה את הספר הזה, אז הוא ירצה להעביר אותו במתנה, אז עדיף לא להדביק את הפתק. כדי שאמא שלו לא תצטרך לקלף אותו בזהירות כמו שאמא שלי עשתה.

אז רק שמתי את הפתק בהתחלת הספר, במקום הלבן.

עכשו הכל היה מוכן.

אחר כך הגיע היום. לבשתי בגדים של שבת, לקחתי את הספר, והלכתי. (כמעט שכחתי את הספר אבל אמא הזכירה לי).

הגעתי לאולם. מוישי עמד עם אבא שלו ועם אחיו לייזר הצולע. בכוונה לא הסתכלתי על לייזר כדי לא לבייש אותו.

נתתי את הספר למוישי ואבא שלו אמר לו: מה אומרים, מוישי. והוא אמר לי תודה רבה והזמין אותי לשבת.

ישבתי. לא רציתי ליטול ידים. אז רק אכלתי בורקס. אחר כך שרו לו ורקדו לו ואז התעייפתי, הלכתי לומר לו שלום, והוא ביקש ממני שאגיע אליו מחר כדי לפתוח את המתנות. זה יותר כיף ביחד.

הבטחתי והלכתי.

בסוף לא יכולתי להגיע אליו. ראיתי אותו רק בשבת. הוא אמר שזה לא נורא שבאתי, כי נתנו לו רק ספרים.

הוא לא רצה להגיד זאת מפורשות, אבל אמר שיש ספרים שהוא קיבל בהמון עותקים. והוא אינו יודע מה לעשות בהם, אולי לשמור אותם לבר מצוה של חברים.

חשבתי שיש לי בר מצוה עוד כמה חודשים ושתקתי. אולי הוא שם לב לזה כי הוא שינה מהר את הנושא.

אתה יודע מה קרה לי, אמר מוישי פתאום. זה ממש מצחיק. קיבלתי ספרים שבכלל אני לא צריך.

שתקתי. אולי גם הספר שאני נתתי לא מצא חן בעיניו?

ואתה יודע מה מצחיק, המשיך מוישי – אבל הוא לא נשמע כמו מישהו שרוצה לצחוק. זה שכבר היה לנו את הספר. אתה זוכר שהיה מבצע תפילה בכיתה? קיבלתי את הספר "חנוכת התורה"? אז קיבלתי אותו שוב.

הלב שלי התחיל לפעום חזק מאד עד שהייתי בטוח שמוישי ישמע.

מ..מ...מי נ...נתן ל...ל...לך? שאלתי.

לא יודע, אמר מוישי. היה שם אולי פתק, אבל הוא נפל.

הכי מרגיז, אמר עוד מוישי, זה שבכלל לא אהבתי את הספר הזה. כשאבא שלי פינה ספרים מהבית כי לא היה מקום, זה היה אחד מהם.

מה עשיתם עם הספר אז, שאלתי בקול רועד.

אני חושב שאבא שלי לקח אותם לבית הכנסת. אתה יודע שמניחים אותם שם ומי שרוצה לוקח ומשלם לבית הכנסת?

הנהנתי. לא העזתי לדבר.

עברו כמה שניות ארוכות מאד. ואז שאל אותי מוישי בטון אחר:

איזה ספר אמרת שהבאת לי? אני זוכר שהבאת לי בעטיפה, וגם מצאתי את הפתק שלך. הוא כנראה נפל מהספר ונשאר מתחת לערימת הספרים. חשבתי שתקנו לי את הספר החדש של חיים ולדר, "ילדים מספרים על עצמם".

אני לא זוכר איך הצלחתי, אבל ברחתי הביתה.

מה אגיד למוישי בפעם הבאה כשאפגוש אותו?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");