מצוות שאדם דש בעקביו

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם, ושמר ה' א-לוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (דברים ז' יב') פירש"י, אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו, עכ"ל. דברי רש"י מבוססים על מדרש תנחומא (פרשת עקב) - וְהָיָה עֵקֶב. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע, עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי (תהלים מט, ו). יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת, וְיֵשׁ בָּהֶן קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת. וּמִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מִצְוֹת קַלּוֹת שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מַשְׁגִּיחִין בָּהֶן אֶלָּא שֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתָן תַּחַת עִקְבֵיהֶן, כְּלוֹמַר שֶׁהֵן קַלּוֹת, לְפִיכָךְ הָיָה דָּוִד מִתְיָרֵא מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מִתְיָרֵא מִן מִצְוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהֵן חֲמוּרוֹת. מִמָּה אֲנִי מִתְיָרֵא. מִן הַמִּצְוֹת הַקַּלּוֹת, שֶׁמָּא עָבַרְתִּי עַל אַחַת מֵהֶן, אִם עָשִׂיתִי אִם לֹא עָשִׂיתִי, מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה קַלָּה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כִּבְמִצְוָה חֲמוּרָה. לְכָךְ אָמַר, לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע וְגוֹ' וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב וְגוֹ' (תהלים יט, יא). וּכְתִיב: גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב (שם פסוק יב)

ב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע (משלי ה, ו). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, שֶׁלֹּא תְּהֵא יוֹשֵׁב וְשׁוֹקֵל מִצְוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וְרוֹאֶה אֵי זוֹ מִצְוָה שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ. לָמָּה, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע, מְטֻלְטָלִין הֵן שְׁבִילֵי תּוֹרָה. תַּנֵּי רַבִּי חִיָּא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהִכְנִיס בּוֹ פּוֹעֲלִים, וְלֹא גִּלָּה לָהֶם הַמֶּלֶךְ שְׂכַר נְטִיעוֹת הַכֶּרֶם. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעוֹתָיו, הֵן רוֹאִין אֵיזוֹ נְטִיעָה שֶׁשְּׂכָרָהּ הַרְבֵּה וְנוֹטְעִין אוֹתָהּ. נִמְצְאָה מְלֶאכֶת הַפַּרְדֵּס מִקְצָתָהּ בְּטֵלָה וּמִקְצָתָהּ קַיֶּמֶת. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה, נִמְצְאוּ הַמִּצְוֹת מִקְצָתָן קַיָּמוֹת וּמִקְצָתָן בְּטֵלוֹת. וְרַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, טִלְטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֶׂה מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין מֻשְׁלָם. הקב"ה לא גילה את שכר המצוות בעולם, כדי שיהיו עושים כולם, את כל המצוות. תַּנֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שְׁתֵּי מִצְוֹת גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן, אַחַת קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, וְאַחַת חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וְשָׁם כְּתִיב: וְהֶאֱרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ז). וַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁבּוֹ כְּתִיב: לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ (שם ה, טז), הֲרֵי הֵן שָׁוִין בְּמַתַּן שְׂכָרָן מֵעוֹלָם הַזֶּה. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, וּמָה אִם דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב, כָּתוּב בּוֹ אֲרִיכוּת יָמִים. דָּבָר שֶׁהוּא הֶפְסֵד מָמוֹן וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, עכ"ל התנחומא, ורש"י הוציא לנו משם שורה אחת, ונתן לנו טעימה על קצה המזלג, וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן  - את המצוות הקלות.

ומבואר מדברי המדרש שההבטחה הגדולה הנאמרת בפרשתנו, היא דוקא על זהירות  מהעברות הקלות, ועל שמירת המצות הקלות. ולכאו' צ"ב, שהרי המדרש מלמד אותנו שדרך בני אדם להכשל יותר בעברות הקלות מפני שלא כל כך משגיחים בהם, אך סוכ"ס הם 'קלות' ולמה עליהם במיוחד נתנה התורה ברכה והבטחה כה גדולה, ולכאו' היה יותר ראוי שהבטחות יאמרו על שמירת הלאוין החמורים.

ולבאר דבר זה, נראה להקדים מש"כ ר' יונה בשערי תשובה (שער א' מאמר לח'): העיקר הי"ג: להיות העבירות הקלות חמורות בעיניו, לארבעה פנים. האחד, כי אין לו להביט לקטנות העבירה, אבל יביט לגדולת מי שהזהיר עליה. והשני, כי היצר שולט בעבירות הקלות, ואולי תהיה זאת סיבה להתמיד בהן ואז יחשבו גם הם כחמורות בהצטרף עונש כל פעם, ומשלו על זה מחוט של משי שהוא נרפה וחלוש, וכאשר יכפלו אותה כפלים רבים יעשה עבות חזקה. והשלישי, כי בהתמדתו על העבירה נעשית לו כהיתר ויפרוק עולה מעליו ולא ישתמר ממנה, ויחשב עם פורקי עול וכופרים לדבר אחד. והרביעי, כי אם נצחו היצר בדבר קטן, ינצחהו מחר בדבר גדול, עכ"ל.

הנה הדבר הראשון שכתב ר' יונה, לבאר הטעם שצריך להיות העברות הקלות כחמורות, הוא שאין להביט לקטנות העברה, אלא לגדולת מי שהזהיר עליה. והיינו, שאע"פ שאין עונש כל עברה ועברה שווה, וכמו שביאר ר' יונה בש"ג, כי יש לאוין שלוקין עליהם, ויש לאוין שאין לוקין עליהם, וכן ישנם לאוין שהחיוב עליהן הוא כרת, או מיתת ב"ד, אולם הצד השווה שכל עברה היא המראת פיו של הקב"ה, ולהמרות את פי ה', זהו דבר חמור מאוד. על כן היראת שמים נמדדת דוקא בעברות הקלות, ששם מוכיח הדבר שחש לציווי הבורא, ולא רק מפני יראת העונש וכדו'.

הדבר השני שכתב ר' יונה הוא משום שהיצר שולט בעבירות הקלות, ואולי תהיה זאת סיבה להתמיד בהן, ואז יחשבו גם הם כחמורות בהצטרף עונש כל פעם, ומשלו על זה מחוט של משי שהוא נרפה וחלוש, וכאשר יכפלו אותה כפלים רבים יעשה עבות חזקה. נראה הטעם שהיצר שולט דוקא בעבירות הקטנות, משום שאדם לא תמיד משים אל לבו להשמר מהעברות הקלות כיון שלא חושש לעונשם, וא"כ יכול לעבור עליהם כמה וכמה פעמים ביום, ובהצטרך עונש על כל פעם, נמצא שיהא עונשו מרובה, וכמו שמשלו חז"ל במסכת סוכה בענין חוטי המשי.

הדבר השלישי שכתב, כי בהתמדתו על העבירה נעשית לו כהיתר, וכמו שאמרו רז"ל במס' קידושין (דף מ' ע"א) א"ר הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, והיינו שחושיו מתכהים, ואפ' אם יעבור פעם אחת אפ' בשוגג, כבר מתכהים חושיו ואינו מרגיש בחומרת הענין, כ"ש אם עובר במזיד, ואחרי פעם שניה שעובר את אותה עבירה, חושיו מתכהים לגמרי, וכבר אינו מרגיש כלל שעושה דבר איסור, וכמו שהטבע יעיד דבר זה, ומתוך כך עלול לפרוק עולה מעליו ולא ישתמר ממנה, ויחשב עם פורקי עול וכופרים לדבר אחד, וכתב ר' יונה (שם במאמר ו') שהמומר לדבר א' את פושעים נמנה וגדול עוונו מנשוא, כי אם אמר יאמר העבד לרבו, כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד, כבר שבר עול אדוניו מעליו והישר בעיניו יעשה וכו' יעו"ש.

הדבר הרביעי שכתב ר' יונה, כי אם נצחו היצר בדבר קטן, ינצחהו מחר בדבר גדול, וביאור דבר זה, כי הנה כתב ר' ישראל סלנטר באגרת המוסר, כי "יצר הרע" הוא רוח טומאה אשר מסית את האדם לחטוא ולעבור עבירות. והנה כתב הגאון במשלי (א' כג') שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום, והוא המסייע אותו לעשות עוד דברים כאלה. וזה הרוח אינו נח ושקט, עד שעושה עוד דברים כאלה, והוא נהנה מהם, ומזה יש לו נחת רוח, הן בדבר מצוה והן בדבר עבירה. וזהו (אבות ד' ב') "מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה" וכל דבר עבירה שהיא גדולה, גם הרוח הבאה ממנה היא גדולה ומתאוה עוד יותר לעבירה, וכן בדבר מצוה גדולה בא רוח ממקום קדוש מאוד ומתאוה מאוד למצוה ונהנה מאוד מחמת זה המצוה, עכ"ל יעו"ש ולכן אם נצחו היצר בדבר קטן, ינצחהו מחר בדבר גדול.

ולכן הברכה וההבטחה בפרשה, היא דוקא על מה שהאדם מתעורר לשמור על המצוות הקטנות, כי עי"ז נקרא ירא שמיים אמיתי, וקונה לעצמו את מידת העבדות השלמה, ולא כאומר לרבו ח"ו כל אשר תאמר לי אעשה, זולתי דבר אחד, וגם מובטח לו שלא יחטא בדברים אחרים.

ומה שמבואר עוד מהמדרש, שההבטחה בפרשתנו היא על המצוות הקלות, נראה שהכוונה היא שמשה רבנו מגלה לנו שאפ' מצוה שנראית בעיננו קטנה, שכרה הוא גדול מאוד, כ"ש מה שאנחנו מבינים שהיא מצוה גדולה. שהרי מצות שילוח הקן, שהיא מצוה ללא הפסד ממון, וללא טורח וללא צער, ויכול האדם לקיימה בדרכו באקראי, נאמר בה  מה שנאמר על מצוה חמורה שהיא כיבוד הורים. והעומק בזה נראה, שהשכר על עצם המצווה הוא גדול מאוד, גם בלא שיטרח האדם ויוציא הוצאות, אך אם המצוה באה לו בטורח ובהוצאות ממון, כ"ש ששכרו יגדל ויתרבה, כמו שאמרו רז"ל לפום צערא אגרא (סוף פ"ה דאבות), וכמ"כ בדברי המדרש עצמו מבואר כן, וכפי שמסיים המדרש: "דָּבָר שֶׁהוּא הֶפְסֵד מָמוֹן וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".

וראיתי להעתיק כמה מאמרי חז"ל שמראים גודל השכר על דברים קלים שאדם עושה. איתא בילקוט שמעוני, מלכים ב' רמז רמד', וכעי"ז איתא בסנהדרין צו' (מלכים ב' כ' יב') "בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו כי שמע כי חלה חזקיהו" משום דחלה חזקיהו שלח ספרים ומנחה? אין (כן) לדרוש המופת שהיה בארץ (מלך בבל שלח ספרים אל חזקיהו לדרוש המופת שהיה בארץ, כמו שיבואר אי"ה לפננו) דא"ר יוחנן אותו היום שמת אחז (שהיה מלך רשע) שתי שעות היה (היום התקצר לשתי שעות בלבד, כדי שלא יספידוהו) וכי חלש חזקיהו (כשחלה חזקיהו) ואיתפח (והתרפא) אהדרינהו קודשא בריך הוא ניהלה (החזיר הקב"ה את אותם עשר השעות שהחסיר מיומו של אחז, ליום שבו התפלל חזקיהו, כדי שיתפלל ויתרפא) שנאמר: "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש". מרודך בן בלאדן היה למוד לאכול בשש שעות, וישן עד תשע שעות, וכיון שחזר גלגל חמה, ישן לו ועמד, ומצאו שחרית. בקש להרוג את כל עבדיו אמר הנחתם אותי לישן כל היום וכל הלילה, אמרי ליה: מרי (אמרו לו: אדוני) יומא הוא דהדר ביה (היום הוא שחזר לאחוריו) ואלוהו של חזקיהו החזירו. אמר להם איכא כי האי גברא בהדאי ולא משדרנא ליה שלמא (יש אדם צדיק כזה שראוי לעשות לו נס ואיני משלח לו שלום??) כתב ליה: שלם למלכא חזקיהו, שלם לקרתא דירושלים, שלם לאלהא רבה. נבוכדנצר ספריה דבלאדן הוה, (נבוכנצר הרשע היה סופרו של המלך בלאדן) ההיא שעתא לא הוה התם (באותה שעה שהמלך בלאדן התיישב לכתוב לחזקיהו, לא היה שם) כי אתא אמר להו היכי כתביתו, (כשחזר שאלם נבוכדנצר, "איך כתבתם?") אמרו הכי כתבינן (אמרו לו, "כך כתבנו") אמר להו, קריתו ליה אלהא רבה וכתיביתו ליה לבסוף? אלא הכי איביעיא לכו למיכתב: שלם לאלהא רבה, שלם לקרתא דירושלם, שלם למלכא חזקיה (אמר להם: אתם קוראים לקב"ה "אלוקים גדול ואתם כותבים אותו לבסוף? כך אתם צריכים לכתוב: שלום לא-לוקים הגדול, שלום לעיר ירושלים, שלום לחזקיהו המלך) אמרי ליה קריינא דאיגרתא להוי פרוונקא (קרין האגרת, כלומר אתה תהיה השליח להחזיר את המכתב, שהוא כבר נשלח) רהט בתריה (רץ אחרי השליח המוליך את המכתב) כי רהט שלש פסיעות, אתא גבריאל אוקמיה (אחרי שהוא רץ שלוש פסיעות בא גבריאל והעמידו) אמר הקב"ה אתה פסעת שלש פסיעות בשביל כבודי, חייך שאני מעמיד ממך שלושה מלכים קוזמוקטורין שליטין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הם, נבוכדנצר, ואויל מרודך, ובלשצר עכ"ל הילקוט.

ואיתא בסנהדרין דף צו' א' (ירמיה יב') "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בוגדי בגד, נטעתם גם שורשו, ילכו גם עשו פרי" (ירמיהו הנביא בא בטענה כביכול אל הקב"ה, מדוע נבוכנצר וחבריו הרשעים הצליחו ויושבים בשלוה, הרי הם רשעים, והדין נותן שלא יהיו מצליחים) מאי אהדו ליה (מה השיבו לו משמים?) "כי את רגלים רצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים ובארץ שלום אתה בוטח, ואיך תעשה בגאון הירדן" משל לאדם אחד שאמר "יכול אני לרוץ ג' פרסאות לפני הסוסים בין בצעי המים. (התגאה שיש בו כח לרוץ ג' פרסאות ריצה מהירה עד שיעקוף את הסוסים, תוך כדי שהוא רץ על אדמה בוצית שקשה לרוץ) ונזדמן לו רגלי אחד (אדם שרץ) רץ לפניו ג' מילין ביבשה ונלאה (נתעייף אחרי ג' מילין שהיא מידה יותר קטנה ביבשה) אמר לו, ומה לפני רגלי כך, לפני הסוסים על אחת כמה וכמה. ומה שלוש מילין כך, ג' פרסאות על אחת כמה וכמה. ומה ביבשה כך, בין בצעי המים על אחת כמה וכמה. אף אתה ומה בשכר ג' פסיעות ששלמתי לאותו רשע (נבוכדנצר) שרץ אחר כבודי, אתה תמיה, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים, על אחת כמה וכמה, עכ"ל הגמ'.

ואיתא בסוטה דמו' ע"ב: תניא היה ר''מ אומר כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור (אין שיעור לשכר שעתיד לשלם הקב"ה למי שקם ומלווה את האורח שלו) שנאמר (שופטים א-כד) ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד (השומרים רצו לכבוש את העיר, הם רואים אדם שיצא מהעיר, הם לא מוצאים את השער, בילקוט מעם לועז כתוב, שהפתח של העיר היה בתוך גזע של עץ) וכתיב: ויראם את מבוא העיר, ומה חסד עשו עמו, שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו (שופטים א-כו) וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז, היא שמה עד היום הזה. תניא היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה. (אם גם למלאך המות אין רשות להיכנס, אז איך הם מתים שם? אומרת הגמרא:) אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן (שנמאס להם לחיות, מרוב זקנה, שאין להם טעם וריח וכו') יוצאין חוץ לחומה והן מתים. והלא דברים ק''ו, ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו, ולא הלך ברגליו, גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה.

ואיתא שם עוד ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם שנאמר: (בראשית יב-כ) "ויצו עליו פרעה אנשים וגו'" נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר: (בראשית טו-יג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" פרעה ליווה את אברהם אבינו ארבע צעדים, על כל צעד הוא זכה למאה שנה של עבדות של 600,000 איש, היתה גזירה של ברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" אבל מי אמר שזה היה חייב להיות אצל פרעה? כי הוא הלך ארבע צעדים בשביל אברהם אבינו.

ואיתא במדרש (רות רבה, פרשה ב) - וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקָם מֵעַל הַכִּסֵּא" אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה עָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ לִכְבוֹדִי, חַיֶּיךָ הֲרֵינִי מַעֲמִיד מִמְךָ בֵּן יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא ה' (שלמה המלך שבא מרות המואביה וישב על כסא ה')