כתב רש"י דבריו ברוח הקודש? ( theorem )

א. לא ענית

ב. זה מצווה גדולה לתת צדקה ולא אני האדם שאגרום למניעת צדקה. אבל צריך לכתוב דברים בצורה שמתאימה לניהול נכון של מצוות הצדקה, אסור, למשל, להדגיש מידות חסידות כאשר משמעות ההדגשה היא כאילו מידת החסידות היא הכרח. אתה בודאי מכיר את המדרש על דוד - שעשה "משפט וצדקה" - אם משפט למה צדקה ואם צדקה למה משפט? אלא שהיה עושה משפט, וכשרואה שהעני מתחייב בדין, מוציא מכיסו ונותן לו. זה דוגמא איך מקקימים מידת חסידות בצורה נכונה. ובוידוי רב ניסים גאון "אשר החמרת הקלתי ואשר הקלת החמרתי" כידוע

זה מה שהתכוון הבעש"ט. עד חומש - חיוב. יותר מחומש - מדת חסידות ואיננה הכרח. ודבריו משפט וצדקה (פירש הגר"א: צדק - מה שמגיע לו לפי מדת הדין, צדקה - אף מה שאין מגיע לו לפי מידת הדין).

אבל שאלתי אותך: לפי מה שאתה כותב בשם הבעש"ט - למה בכלל צריך לומר "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" - למה צריך לעשות "תקנה"? הרי בכל מקרה מי שמרגיש שזה "ביזבוז" לא ירצה להוציא יותר מחומש. (אגב, גם כתוב בגמרא על אמורא ש"בזבז" חצי ממונו בצוואתו, שזה מותר. אז למה כתוב שהוא בזבז? הרי לפי הפירוש הזה, משמע ש"בזבוז" זוהי הרגשה לא נעימה מפזרנות הכספים? פירוש לגמרא צריך להתיישב עם כל מה שכתוב בגמרא, ולא רק עם חלק)

שאלה טובה. למה חכמים נתנו לפאה שיעור מינימלי של  אחד מששים למרות שמהתורה אין לפאה שיעור לא מלמטה ולא מלמעלה? כי כנראה היו יותר מדי בעלי שדות קמצנים עד שמתנות העניים לא הספיקו לכל העניים. וכמו שהשתדלו לשמור על כבוד העניים, כן השתדלו לשמור על כבוד הבריות בעלי האמצעים שלא יהיו עניים מתתם לעניים כדי מחסורם או מלחץ של נזקקים על בעלי האמצעים, שמהתורה אין למצוות הצדקה שיעור, ועל-כן הגבילו את המצוות לחומש. לבזבז ממון בלשון הגמרא פירושו לחלק ממון במקום לאוצרו או להשתמש בו להוספת ממון.
הבעש"ט דרש את הפסוק לפי הבנתו את נפש האדם. ונראה שהבחין בין מצוות מיראה, ששיעורן חומש, הן אנשים שמטבעם קמצנים נדרשים לבזבז חומש למצוות, והן אנשים שמטבעם נדיבים נדרשים לא לבזבז יותר מחומש למצוות, לבין מצוות מאהבה שאין להן שיעור. הרמב"ם הבחין בין חומש מצוה מן המובחר, לבין מעשר מדה בינונית, לבין פחות ממעשר, בדומה לשיעורי תרומה. ודברי חכמים תלויים במידות של דורותיהם וקהילותיהם.


 

א. מהתורה הן עוני והן עושר הם נסיונות, ואין יתרון לעושר על העוני ולא לעוני על העושר, ואין בהכרח שום הבטחה שהעשיר יישאר לעולם עשיר וגם לא אף גזירה שהעני יהיה לעולם עני, ומצוות השביעית אמורה להשוות את כולם. תקנות אושא תוקנו לאחר חורבן בית המקדש כשהברכה שהיתה בבית המקדש לכל הלכה ונתמעטה.

ב. אומרת המשנה: אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה. מצוות הצדקה יסודה במצוות פאה וכלולה בגמילות חסדים. אולם למדו מהפסוק מכל אשר לו, מכל ולא כל.

ג. מעשר עני שיעורו עשירית מתבואת השדה בשנה שלישית ובשנה שישית. בשאר השנים יש מעשר שני. ירושלמי: נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוות. רבי גמליאל בר אינינא בעא קומי רבי מנא: מה חומש בכל שנה, לחמש שנים הוא מפסיד כולא? אמר ליה: בתחילה לקרן (פעם ראשונה חומש מהקרן), מכאן ואילך לשכר (חומש מהרווחים).  ויש שפירשו לפי התלמוד הבבלי שהכוונה עד חומש.

ד. קמצנות משמע שהנטיה הטבעית של האדם לקבל. נדיבות משמע שהנטיה הטבעית של האדם לתת. לבזבז בלשון הבעש"ט הכוונה שהאדם מרגיש בעשיית הצדקה כאילו הוא גוזל מנפשו, ומקיים מצוות בוראו נגד רצונו.
לא הכל תלוי רק ברצונו ובדעתו של האדם, אלא גם לנפשו יש צרכים, וכשהוא מרגיש שהמצווה מכבידה על נפשו, אפילו אם הוא נדיב, חכמים אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.  לתת מאהבה, הכוונה ששמח ומתענג מהנתינה, ולזה אין שיעור. 

הרמב"ם לא השתמש במלה לבזבז אלא במלה לתת, ונראה שהוא קבע הלכה לפי התלמוד הירושלמי ולא לפי התלמוד הבבלי. והבית יוסף חילק בין ידו משגת לבין אין ידו משגת כל כך, ולא כרמב"ם שלא עשה חילוק כזה. לפי הבעש"ט פירוש הבית יוסף: אם ידו משגת - הנותן מאהבה, ואם אין ידו משגת כל כך - המבזבז. ודברי הבעש"ט עמוקים למרות שלכאורה נראים פשוטים.

א. זה נכון שהעושר מביא איתו נסיון, אבל זה לא אומר שאין לו ייתרון על העוני. מה שכתוב "רש ועושר אל תיתן לי" הוא בקשה מיוחדת, כלומר תלויית הקשר, ומהווה סוג של בקשה של מידת חסידות. מצוות השביעית אינה משווה את בני האדם, אלא את המתחים הכלכליים ביניהם. זה שתקנת אושא הייתה דווקא אחרי החורבן, מלבד שזה לא הוכחה מוכרחת, זה גם יכול לקבל הסברים אחרים - הסבר קרוב - שבגלל החורבן היה יותר קשה לשמור על הנכסים, ולכן תיקנו שלא לבזבז "שמא ירד מנכסיו" במצב היותר קשה של אחר החורבן. ייתכן גם שבגלל החורבן היו אנשים שהתקמצנו והנדיבים רצו להשלים את מה שחבריהם החסירו. וייתכנו בודאי הסברים אחרים.

ב-ג. מצוות הצדקה מפורשת בתורה "פתוח תפתח את ידך לו והענק תעניקנו די מחסורו אשר יחסר לו". רשימת המצוות של המשנה והברייתות והגמרא, אינם מסודרות על סדר התורה, אמנם כן נדרשו בצמוד לפסוקים מסויימים כמופרש בחז"ל. אם תדקדק בלשון הירושלמי - לא כתוב "חומש לצדקה" אלא "חומש למצוות". אם אדם מפריש עשירית מעשר ראשון, ועוד עשירית מעשר שני - נמצא שהפריש חמישית למצוות. וכן בשנה שבמקום מעשר שני נותנים מעשר עני. אבל מעשר עני עצמו בסך הכל ביחס לכלל התבואה של האדם הינו רק אחד משלושים.

ד. מי שהנטייה הטבעית שלו היא לתת, למה הוא מרגיש שעשיית מצוות הנתינה היא נגד רצונו? אתה כותב: "לא הכל תלוי רק ברצונו ובדעתו של האדם, אלא גם לנפשו יש צרכים," - אני מבין מדבריך שאתה מניח שהאדם מורכב משתי ישויות שונות: האחת "רצונו ודעתו" והשנייה "נפשו". ואנוכי לא ידעתי מה ההבדל ביניהם. בכל מקרה,כבר כתבתי וגם אתה הסכמת ש"אין שיעור" לא אומר שצריך לתת הכל, גם לא הבן אדם הכי נדיב בעולם, וגם לא זה שעושה הכי מאהבה בעולם - גם אלו אינם צריכים לתת את הכל.

ירושלמי: וגמילות חסדים. בממונו יש לו שיעור, ואיתייא כיי דמר רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יהודה בן חנינא נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצות. ערוך השולחן: כשגלינו מארצנו ועניים נתרבו ועשירים נתמעטו ואפילו אם יחלקו עשירים כל מעותיהם לא יספיקו להשלים לכל העניים די מחסורם לכן תיקנו חכמים מעשר וחומש.

לקט, פאה, שכחה, עומר, ומעשר עני בכלל מתנות עניים ששייכות לעניים ואינן נחשבות לחלק מנכסיו של בעל השדה. מכל מקום, יש פוסקים שהקלו וכתבו שבשנת מעשר עני חקלאים לא חייבים להפריש מעשר כספים, ויש פוסקים שחייבו חקלאים הן במעשר עני והן במעשר כספים.
 

מם

באותו ירושלמי כתוב גם שלא חייבים בצדקה יותר מ3%, ועל כן ברור שמה שכתוב חומש זה רק למי שרוצה.

האם לעניים מותר לקחת מתנות עניים בכוח? אם לא, לאיזה עניין הם אינם רכושו של בעל השדה?

3% הוא שיעור מלמטה של צדקה עפ"י הירושלמי לאנשים שפרנסתם דחוקה, שהלא מעשר כספים מנהג ישראל מדורי דורות. לדעת רב הונא למצות עד שליש מנכסיו. וזו עוד הוכחה שחומש הוא תקנת חכמים ולא שיעור מדאורייתא. 

אומרת הגמרא (חולין קלא.): ארבע מתנות עניים שבכרם: הפרט והעוללות והשכחה והפאה, ושלש שבתבואה: הלקט והשכחה והפאה, שנים שבאילן: השכחה והפאה, כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני (בעל שדה עני) שבישראל מוציאין מידו; מעשר עני המתחלק בתוך ביתו יש בו טובת הנאה לבעלים, ואפי' עני שבישראל (שנטל ללא רשות) מוציאין אותו מידו. הרמב"ם חילק בין מעשר עני שבגורן בו אין לבעל השדה טובת הניה ובאין עניים ונוטלין על כורחו, כל עני כדי שבעו או מחלקין ביניהן, לבין מעשר עני המתחלק בבית שיש בו טובת הניה לבעלים ונותן לכל עני שירצה, ומכל מקום לפי הירושלמי התיר לתת חצי ממעשר העני שבגורן לעני קרובו או מיודעו. 

מאמר על מעשר כספים וגדרי צדקה המסביר בעיון את דעות הבית יוסף, הרמ"א, הט"ז, הב"ח, וערוך השולחן: 

משום מה אתה קובע שהשיעור של 3% (לדעה אחת שם. לדעה אחרת 2%) - הוא רק למי שפרנסתו דחוקה (אגב יש גם מקור של שלישית השקל בשנה ולא יותר. ואל תשיבני מהכינוי "עין רעה" כי ברור שזה רק יחסי. אחרת לא היו נותנים בזה שיעור.). 
ואילו לגבי "עשירית" - של "מעשר כספים" - אתה קובע שהוא מנהג "מדורי דורות" שזו קביעה שאמנם איננה אומרת הרבה על משמעות החיוב, אבל כן אומרת הרבה על תוקפו, למרות שמבחינה הלכתית לא לגמרי ברור הביסוס שלו. (ודווקא במאמר שהבאת כתוב בפירוש שהוא אינו "באמת" מחייב גם לדעת המחייבים)

הרי בדיוק כמו שאתה טוען שהשיעור הנמוך הוא למי שפרנסתו דחוקה, כך נטען לטעון שמעשר הוא רק למי שנתברך בעושר מיוחד. מה גם שאמנם במעשר עני כמו שכתבת יש יותר שאלה אם ניתן לתיתו לקרוב, דווקא במעשר כספים ידוע שמקילים יותר מזה לתיתו לקרוב, ואפילו לבניו שגדלו.ובדיוק כמו שהשיעור הנמוך נתון במחלוקת, ייתכן שגם השיעור של מעשר כספים נתון במחלוקת - אע"פ שהוא כתוב בברייתא בסתם. 

זאת ועוד - אתה מביא כאסמכתא את דברי רב הונא שהגמרא דחתה באופן מפורש כלא הגיוניים, וייתכן שגם רב הונא עצמו חזר בו. (וגם דברי רב הונא לא ברור אם נאמרו דווקא על "צדקה" אלא על "מצווה", ומשמע שיש יותר סברא לחייב אדם על "מצווה" מאשר על "צדקה" שאיני יודע מה הטעם לזה, אבל נראה שאכן רבים בימינו הסבורים כך, שחושבים שיהיה להם "יותר עולם הבא" אם ישקיעו במצוות מאשר בצדקה. ושוב, איני יודע למה, אבל זו דבר רגיל שחושבים ככה)