אשה במכונית: הלכה, מטא הלכה ותפקידנו בעולמנו

ברור שיש שאלות לא הלכתיות, למשל כמה הם 2+2. אף אחד לא חולק על זה שזו לא שאלה הלכתית. אפילו ההזויים שבהזויים.
אבל שאלה אם משהו הוא  מותר או אסור מבחינה הלכית היא בהגדרה שאלה הלכתית, והשאלה אם מותר לאישה לנהוג היא בהחלט כזו. שאלה שנובעת מרצון טוב של עמי הארצות, כפי שאתה קורא לזה, היא שאלה הלכתית. האם יש חובה הלכתית או עדיפות הלכתית לאוטובוסים נפרדים. אתה אומר שאין בזה שום עדיפות הלכתית, אבל השאלה בהחלט הלכתית. כך גם השאלה אם לאישה מותר לבחור היא שאלה הלכתית. העובדה שהתשובה ההלכתית לה השתנתה לא הופכת אותה ללא הלכתית. אם תלך בדרך הזו לא יישארו לך הרבה שאלות הלכתיות.

בדבריך העלית עוד סוגים של שאלות לא הלכתיות, וכל אחת מהן דורשת דיון נפרד שלא קשור לדיון הקודם, אך אתייחס אליהן מפאת העניין:
1. ייעוץ. ברור לכולם שרב איננו יועץ רכב. כן רואים בו יועץ לעניינים תורניים. השאלה לאיזה בית ספר לשלוח היא שאלה שיכול להיות לה גם פן הלכתי ויש בה גם פן של ייעוץ בתחום התמחותו. השאלה מה המינון בשאלות כאלה היא שאלה מאוד מורכבת. השאלה אם מותר לשלוח לבית ספר פגאני היא בהחלט הלכתית. גם השאלה אם מותר לשלוח לבית ספר שלומדים בו מקצועות חול (אף שלדעתך ברור שמותר; עצם השאלה היא שאלה הלכתית). גם אם מותר לשלוח לבית ספר חסידי זו שאלה הלכתית, או לבית ספר שמלמדים בו לזרוק אבנים אחרי הלוויה (אולי הדוגמה הזו תבהיר לך פתאום שיש כאן פן הלכתי כי זה דבר שמפריע לך בניגוד לדברים אחרים שלא מפריעים לך אלא רק לאחרים). אני יכול גם לשאול אם מותר לשלוח לבית ספר שמבטלים בו תורה וההפסקות ארוכות מדי. כל זה יכול להביא לאפשרות שאת ילד X חייבים לשלוח מבחינה הלכתית לבית ספר Y (ושוב, אתה רשאי לא להסכים לתשובה ההלכתית, אבל השאלה נשארת הלכתית). זה מדגים את הבעייתיות שבהגדרת הגבולות.
2. בירור 'מציאות הלכתית'. מה אורך האמה לעניין הלכה היא בהחלט שאלה הלכתית. אתה אמנם טוען שלא, אבל תוך כדי שאתה טוען את זה, אתה נותן את תשובתך ההלכתית - לפי הרואה. אתה הולך כאן בעקבות תשובות הגאונים, אך הרבה פוסקים לא נקטו כך. יש כאן מחלוקת, והמחלוקת הזו היא בהחלט הלכתית, כך שהשאלה היא הלכתית. יש שאלות של 'מציאות הלכתית' שבהן אי אפשר ללכת בכיוון הסובייקטיבי, למשל האזורים שאליהם טמא מת מותר להיכנס בהר הבית. כאן לא תהיה לך ברירה אלא לברר את המציאות. השאלות מהסוג הזה מעלות בעיית גבול אחרת והרבה יותר מעניינת - מה קורה כאשר היה שינוי היסטורי. שינוי היסטורי בהלכה יכול להיפתר בקלות באמירה שאנו מחייבים להלכה שבתלמוד למשל (או לשו"ע או לדבר אחר). הבעיה היא כשהשינוי הוא לא בהלכה עצמה אלא במציאות. מאמצים רבים מושקעים בבירור גודל האצבע אצל חז"ל (אגב, גם אתה כנראה תסכים שהשאלה באיזו אצבע מודדים ובאיזה כיוון שלה היא הלכתית כי אי אפשר לומר שזה לפי הרואה), והשאלה מה נעשה כשיוודע לנו ששינויים הלכתיים גרמו לזה שגודל האצבע ההלכתית השתנה - מצד אחד אנחנו מחויבים להלכה כפי שהיא אחרי השינוי, אבל מצד שני השינוי ההלכתי לא היה בגודל האצבע אלא פשוט יצר סתירה בין מידות שונות, ועכשיו יש לנו תסבוכת שהיא בין מציאות להלכה וזקוקה פתרון.

וראה זה פלא, הארכתי במקום שקיצרת :)

הצבעת נשים מזרימה כסף לכיסים הנכונים ואילו נהיגת נשים לא מכניסה כסף לכיסים הנכונים.
מזה נובע השוני בפסיקה.


מי יגלה עפר מעיניך,הרב בנימין מינץ ז"ל :


"בממשלת ישראל התשיעית. החלטתו של הרב מינץ  לכהן כשר הביאה להחרמתו שהמרה את פי מועצת גדולי התורה.[4] במסגרת המאבק בו הוזמן אמבולנס לכנסת כביכול לאור התקף לב שקיבל והודפסו מודעות אבל המודיעות על מותו, כביכול.[5] בתקופה זאת ניהל מינץ מגעים על איחוד עם המפד"ל, מגעים שנסתיימו עם מותו הפתאומי.[2] בנימין מינץ נפטר ב-30 במאי 1961, בעודו מכהן כשר. "

היום ליצמן מכהן כשר והכל כושר ויושר.
הכסף לכיסים הנכונים ישנה את הכל .

תוקן על ידי אפריםבן ב- 01/02/2017 13:59:56

אתחיל מעובדה ידועה לכל לומדי הגמרא, והיא: שהגמרא מחולקת להלכות ולאגדתות (מדרשי אגדה). ואלו שניהם שונים בצביונם ובתכונתם ובצורת לימודם ובמסקנות הנלמדות מהם. 
ואומר, כי ההלכה עניינה ידוע, שנמלדת ע"פ דברים שנכתבו ראשיתם בחישה חומשי תורה, ואחר כך ע"י חז"ל והראשונים והאחרונים. והאגדה פחות עסקו בהגדרתה, וכבר כתבתי בעבר, שלדעתי התורה שבעל פה בכללה היא המשך הנבואה, והיא היא התורה החיה ע"י לומדיה ומקיימיה, וזה אינו צריך לפנים ולהסבר - שהאגדתא היא ממין נבואות רבות בתנ"ך, ואוסיף שכתב הרמב"ם בהל' יסודי התורה - פ"ז ה"ז - "הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו, עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים (של מעשה בראשית ומעשה מרכבה. א.) ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם," - מכאן רואים שהנבואה אין עניינה דווקא הגדת עתידות, כמו שסבורים היום אנשים רבים, אלא כל ענין דתי שהוא, והדוגמא המיוחדת שהרמב"ם נותן - "שידע... מאותן הדברים הגדולים" - מלמדת על ענייני האגדתות, אשר המשך לימודם נמצא בספרי המוסר ומחשבת ישראל של הראשונים והאחרונים. והנה האגדתא ומחשבת ישראל הם מלמדים עניינים רעיוניים, שדוגמא להם הוא עניין עיקרי האמונה, וכן דרכי חשיבה והגות רבה כפי שמפורסם. וכל זה כאמור, הוא ממין נבואות רבות. וכל זה אין בו הלכה למעשה, אבל יש בו דין הוראת שעה ואמרו חז"ל "בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודת  כוכבים" - כי הנבואה היא האגדתא הרי היא מלמדת עקרונות - עקרונות מופשטים -, ועקרונות אינם יכולים ללמד מעשים "ממש" מלבד ע"פ הוראת שעה, אבל להגיד ע"פ עיקרון שצריך לעבוד ע"ז - שזה עצמו עניין שע"פ העיקרון הוא אסור - ולכן זה לא ייתכן ואין שומעין לנביא בכזה דבר. אבל בכל עניין מעשי אחר, אם יש נביא שאומר לעבור שומעין לו. וזה בשביל שהאגדתא היא עניין הנבואה היא עניין העקרונות שהם החלק החי של התורה, אשר  יודע יותר טוב מההלכה מה לעשות במצבים ספיציפיים, והוא מומחה בזה משום שכל מצב שיש בו עניין מיוחד הרי הוא נושא ללימוד מוסר ואגדתא. וכל זה מצד האגדתא-נבואה-מחשבה. ולעומת זאת: ההלכה הינה עקרונות מעשיים של מעשים קבועים, וכמו שלאגדתא יש מה לומר בענייני הלכה - אבל רק באופן חריג, כך להלכה יש מגע באגדתא - ע"י מה שמכנה הרב המיימוני שליט"א "מטא-הלכה", וגם זה מגע מיוחד שניתן לעשות בו שימוש רק באופן מיוחד, אבל לא כעיקרון, אלא רק כתוספת לרעיונות שאומרת האגדתא. 
והנה כל שאלה שתישאל בבית המדרש, כמו האם מותר לאישה לנהוג, הרי היא דנה בענייני הלכה, אבל תלויה בהרבה עניינים מטא הלכתיים, ואוי לנו ואבוי לנפשנו אם הכללים המטא הלכתיים בעניין יוכרעו ע"י ענייני הלכה במקום ע"י ענייני אגדה, אם רוצים לעשות כזה דבר צריך לכתוב שיעור מיוחד שילמד מדוע זה נכון במקרה הזה. ואחרי שהשיעור הזה יעמוד במבחן, אז אפשר לעבור חזרה לנושא ההלכתי. ואם לא הרי זה כפסיקת  הלכה ע"פ נבואה, שפשוט אינו עניין שיעלה על הדעת כלל. (ויש מצבים חמורים מכך - כאשר ממציאים עיקרי אמונה על סמך הלכות - וזה ממש כנביא האומר עבוד עבודת כובים - איך אומרת התורה "אשר לא ידעתם" - הוא אומר שצריך לעשות מעשה שמלמד על עיקרון "חדש" שאינו מסתדר עם העקרונות הרגילים. וכך בדיוק נראה פסק הלכה שמתבסס על עקרונות מטא הלכתיים שאינם כתובים "אשר לא ידעתם". כי כשם ש"הוראת שעה" היא מגע האגדה בהלכה, כך "מטא הלכה" היא מגע ההלכה באגדה", וזה כזה צריך זהירות גדולה, כדי שיחסי הגומלין בין ההלכה לאגדה ישמרו על שיווי משקל.) זהו. עד כאן.

נ.ב. כל מה שכתבתי כאן, מתקשר לדברים שאני עתיד לכתוב באשכול "דת ונוירוזה", אע"פ שבינתיים אני מתעכב מלכתוב שם את הדברים, אבל מ"מ הם ילמדו זה על זה

בעל ההפלאה : לא הכל שפיט

ת"ט
מעניין.
אבל הספור מופרך, בפרנקפורט? בזמנו של בעל ההפלאה? בעתונות החרדית לא שמעו על כך.

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_53557_270.pdf
בעבזו ההתחלה שנה המספר בכתובת מדף לדף (271 והלאה).

יש בישורון מדורים שהם למעשה עיתונות מאוחרת

ייש"כ

תט

מרתק

כמובן, ובמיוחד בהתחשב בכך שלא ראיתי את הניסוח בטקסט, אפשר להוסיף השערות. מה היו האילוצים באותו מקום ובאותו זמן.

ובכל אופן, אני הייתי מסיק מסקנה אחרת. לא שלא הכל שפיט. אלא שלא כל דבר טוב הוא גם בר ביצוע.

יש מעשה שנדמה לי כבר הובא כאן, ואולי אפילו בידי בעל בעמיו עצמו. מייחסים אותו לר' שמואל סלאנט בירושלים. פעם אחת ביקש ממנו מישהו שיוציא צו (לא נשיאותי...) לאסור על משהו. הרב סירב. הפונה התעקש. אם הרב יאמר, ישמעו לו. ר' ישראל מסלאנט ענה: זו האמנות שלי, לדעת מה אפשר לדרוש ומה לא כי לא ישמעו. ולכן נוצר הרושם שתמיד שומעים לי.

כמובן, אולי הדברים נאמרו לאזניו של אותו אדם כדי להפיס את דעתו, אבל מתקבל רושם שזה כלל חשוב ביחסי אנוש של רבנים.

(וזה ההבדל ביניהם לבין הנביאים, וזו הסיבה שדברי ירמיהו לא נשמעו ודברי חז"ל הרבה פעמים כן).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מימוני
ראה כאן

לאור הרקורד המפוקפק של פסיקה רבנית במאתיים השנים האחרונות, אני לא מתלהב מהסוגה המסויימת הזו. לכן אני מעודד פסיקות דוגמת זו הנדונה כאן - כי אין דבר יותר אפקטיבי מזה לשחיקת הסמכות הרבנית מאשר לומר דברים מנותקים כל כך מהציבור. לכן אדרבה, לפרסם כמה שיותר פסקים כאלה

להשליך מפוסקים מסויימים על כל הפסיקה הרבנית - לא מוגזם?