סיפורים מומצאים בתלמוד

לענ״ד הסיפור על רבא ואיסור גיורא כפי שמסופר בגמרא לא היה ולא נברא, אלא הוא אמצעי דידקטי ללימוד מספר הלכות, כאשר ה׳צבע׳ בסיפור נועד להקל על הזיכרון שלו ושל ההלכות המשוקעות בו.
יש סיפור אחר שגם בו נראה לי כך: הסיפור על רבן גמליאל ש׳סימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה׳, כי חשב שיוכל לשחררו בגלל זה, אבל אמרו לו שלא התקיימו התנאים לכך, כי הודה או כי לא היו עדים. לא מסתבר שרבן גמליאל שקיבל תנחומים על טבי עבדו כי חא היה כשאר כל העבדים אלא כשר, ושמח על האפשרות לשחררו, שמח שמחה גדולה כשסימא את עינו. ולחלק מהדעות חייבים לומר גם כן שמדובר כשהכהו בכוונה. מסתבר שזהו סיפור דידקטי שבא ללמד הלכות על שחרור עבדים ויציאה בשן ועין.
לתובנה זו הגעתי כאשר עלה על דעתי לחבר סיפור מומצא כזה, לצורך דידקטי מסוים.
ולגבי הראשונים - מסתבר שהייתה להם רגישות מוסרית, אבל הם היו צריכים להלבישה במקורות מפורשים מחז״ל כדי להוכיח שיש להם קושיה תקפה. והתירוצים שמצאו, לא מעידים על חוות דעתם המוסרית, אלא האילוץ להסתדר עם המקורות כפי שהם, להבנתם, ולפי דוחק הקושיות וחומרתן.

על זה תמהתי

זה רעיון מרתק, אבל קשה לי לקבלו. האם סביר לנו להניח שסיפור מומצא שמציג את רבא כמי שרודף ממון עדיף על סיפור אמיתי כזה? באיזה אופן, זה נראה יותר גרוע.

והוא הוסיף להסביר:

כוונתי היא שמספר הסיפור לא התכוון שנחשוב שהוא התרחש כפשוטו. וייתכן אפילו שרבא הוא מי שסיפר את הסיפור על עצמו, אבל ההקפדה בסוף היא לא ברצינות, ורק באה להוסיף צבע, כאמצעי לזכור את הסיפור וממילא את ההלכות הנלמדות מהסיפור.
לפי זה הסיפור הוא רק אמצעי ללימוד הלכות פורמליות, אבל המספר לא ציפה שילמדו משם שמותר ממש לנהוג כך בפיקדון ולהשתדל שלא להחזירו לבעליו המעוניין בו כדי להקנותו לבנו לפני מותו. רק את הדינים הפורמליים המפורשים בסיפור - שבן כזה אינו יורש ואי אפשר להקנות לו במתנת שכ״מ, ושמטבע לא נקנה בחליפין ושהוא נקנה אגב קרקע בתנאי שלמקנה יש קרקע להקנות אגבה, ושבמעמד שלושתן צריך נוכחות פיזית של שלושתן, ושניתן להקנות באודיתא.

ועוד כתב:

לגבי ההקפדה - הצעתי היא שרבא לא באמת הקפיד אלא זהו עדיין חלק מהסיפור הדידקטי. ׳צבע׳ במובן העיתונאי. דבר שממחיש את הסיפור ומסייע לזכור אותו וממילא את ההלכות הנגזרות ממנו.
וכאמור, לענ״ד מצאתי תופעה מקבילה בתלמוד והיא הסיפור על רבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו ושמח שמחה גדולה! מסתבר שסיפור זה מטרתו ללמד כמה הלכות, כגון האיסור לשחרר עבד כנעני סתם כך, וכן שיציאת עבד כנעני בשן ועין היא קנס, ושמודה בקנס פטור, או לפי הגרסה החלופית, שאין חיוב בקנס בלי העדאת עדים.
ואמנם סוגה זו כנראה אינה מאד נפוצה בש״ס, אבל היא קיימת בשתי הדוגמאות האלה, אחת מתקופת התנאים ואחת מתקופת האמוראים.
ומעת שגילינו שקיימת סוגה כזו של סיפור רב רושם שניתן ללמוד ממנו הלכות, ייתכן שנמצא עוד סיפורים כאלה שעד כה קראנו אותם כפשוטם וכעת נבין שגם הם כמו סיפורים אלה לא היו ולא נבראו אלא שייכים לז׳אנר זה.
דוגמה נוספת אך שונה מעט עלתה בדעתי כרגע - הסיפור על ר׳ יוסי (כמדומני) שנכנס לחורבה להתפלל, ותגובת אליהו הנביא שממנה למד שלוש הלכות - שאין נכנסים לחורבה, שמתפללים בדרך, ושהמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה.
המוחשיות של הסיפור מסייעת לזכור את פרטיו, וממילא גם את ההלכות הנלמדות ממנו, וכל הצלחתי כרגע להיזכר בהלכות ששם, לפי הסיפור, כשהספר אינו לפני.
ואולי כך הוא גם תנא דבי אליהו בעניין המעשה בחסיד שהייתה אשתו מחזרת עם תפיליו בבתי כנסיות ומדרשות, בשאלה למה מת בחצי ימיו, שלמדו ממנו כמה וכמה הלכות גם כן, ולפי חלק מהראשונים למדו משם איסור הושטת חפצים מבעל לאשתו נדה. ואולי זה היה אופי ספר זה הנקרא תנא דבי אליהו שחברו רב ענו, סיפורים המיוחסים לאליהו הנביא, שמטרתם ללמד הלכות ולזוכרם.
סביר בעיני שיש עוד סיפורים רבים כאלה.
מתעורר אצלי הספק שמא גם קניא דרבא וגחין ולחיש הם גם כן סיפורים שלא אירעו כפי שסופרו, ורק סופרו לצורך הדיון ההלכתי הנובע מהם.
כמובן השאלה היא היכן עובר הגבול - מתי יש להבין את הסיפור כפשוטו כסיפור הסטורי, ומתי הוא אמצעי גרידא לחימוד הלכה.
ואביא עוד מקרים שעולים בדעתי להסתפק בהם - הסיפור על בניו של רבן גמליאל בתחילת מסכת ברכות - האומנם קרה מעשה כזה שבני ר״ג לא קראו את שמע עד שחזרו מבית המשתה ושאלו את אביהם? או שמא זהו סיפור שמטרתו ללמדנו את שיטת רבן גמליאל שזמן ק״ש של ערבית הוא עד שיעלה עמוד השחר?
וכן הסיפור בגמרא על רבי עקיבא שברך מעין שלוש ורבן גמליאל הקפיד עליו שמכניס את ראשו המחלוקת אם צריך לברך שלוש ברכות או מעין שלוש, וענה לו ר״ע שהחולקים על רבן גמליאל הם רבים ולכן הלכה כמותם. ייתכן כמובן שהסיפור קרה. אבל ייתכן כמו כן שהסיפור מטרתו ללמדנו שיש מחלוקת בין ר״ג וחכמים מה מברכים לאחר תאנים ענבים ורימונים, ושהלכה כחכמים שמברכים מעין שלוש. ובמשנה הדבר כתוב באופן יבש, והייתה גם גרסה אחרת שלא נכנסה למשנה והיא הברייתא המובאת בגמרא, שבה המחלוקת מוצגת באמצעות סיפור נחמד וצבעוני (שבו ר״ע קופץ ועושה מעשה ורבן גמליאל מבקר אותו על כך) המקל מאד לזכור מה הדעות במחלוקת, מי סובר מה, ואיך ההלכה. ולפי זה נצא מהדוחק שבאמת יש קצת פגיעה בכבוד הנשיא וחוסר דרך ארץ, שתלמיד יקפוץ ויעשה כדברי החולקים על הנשיא, בנוכחותו, לאחר שקיבל ממנו רשות לברך (לזמן), ולפי הצעה זו אכן לא עשה כך ר״ע, והסיפור נועד להמחיש את המחלוקת בהלכות ברכות, ולא חששו שילמדו ממנו דיני דרך ארץ וכבוד רב.
ואולי גם שאר סיפורי רבן גמליאל בתחילת ברכות, על שקרא את שמע בליל חתונתו, ורחיצתו כשמתה אשתו, וקבלתו תנחומים על טבי עבדו - אולי גם הם סיפורים שלא קרו ורק באו ללמדנו הלכה. אע״פ ששם אין כל דוחק לקבלם כפשוטם. וצ״ע.
ייתכן שבעקבות הסוגה הרגילה של סיפורי רבן גמליאל האמיתיים שלומדים מהם הלכות, כמו אלה שבמשניות בתחילת מסכת ברכות (פרק שני ואולי גם שבפרק ראשון) ועוד רבים, כאשר רצו לנסח הלכות, ׳תלו אותם באילן גדול׳ וסיפרו את ההלכה כאילו היא נובעת מסיפור שקרה לרבן גמליאל. וכך התפתח הסיפור שר״ג סימא את עין טבי עבדו ושמח שמחה גדולה.
ואולי כך גם התפתחה המחלוקת מה היה עם רבן גמליאל והזקנים בבית הכנסת בטבריא (במשנה בסוף עירובין), האם התירו או אסרו נגר שיש בראשו גלוסטרא, כי היה נהוג להמציא סיפורים על ר״ג כדי ללמד הלכה, וכך נוצרו גרסאות מנוגדות על ידי מי שסבר כל אחת מהדעות באופן ענייני. וצ״ע עוד