רן שריד

כו באלול התשעז

,

17 בספטמבר, 2017 17:52

צילום: צילום מסך מתוך הסרט של יחיאל נחמני, כביש 1

כשהייתי נער הייתי מרבה להרהר ככל הנערים בני גילי בשאלות על מהות החיים. קראתי ספרי מוסר רבים, אך נפשי חשה שהיא צריכה שידברו אליה ממקום אחר. ואז צדה עיני את הספרון הכחול הקטן שעמד לו בינות למדף הספרים בחדר של אחותי הגדולה, ושמו "האם יש סיכוי לאהבה". בלעתי את הספר בשקיקה וככל שקראתי חשתי שאני עובר מהפכה. סיפור חייו של המחבר שעבר בחיים מסכת של ייסורי שאול אך בחר וריפא את עצמו ריתק אותי והפיח בי אמון ואמונה ביכולת לחיות את החיים אחרת, חיים מלאים יותר, אמיתיים יותר, רוחניים יותר, בריאים יותר. 

עברו שנים ומאז לא שמעתי אודות הסופר, דויד בן יוסף, למעט כמה ספרונים בכתב ידו שהתפרסמו מעת לעת. גונבו לאוזניי שמועות שהמחבר חלה בסרטן אך ריפא את עצמו על ידי עבודה רוחנית אישית. בעיתוני המגזר אף קראתי שהתאלמן ונישא לאחרונה שוב למרות גילו המתקדם.

גם אנוכי ב"ה בגרתי, נשאתי אישה ונהייתי לאב. וככל שנקפו השנים ונכנסו לשיגרה של פרנסה וביסוס המשפחה, גבר בי הרצון ביתר שאת לפגוש את האיש שהשכיל להחיות את הכול מחדש באמצע החיים. יום אחד פנה אלי אדם בשם אריק והציע לי להיפגש עם האיש לרגל צאת ספרון חדש שהוציא. שם הספר "עם דויד בן ישי, לומד דויד בן יוסף", ובקיצור "דויד". ראיון מתאים לחג השבועות.

המראיין רן שרידצילום: באדיבות המצולם

ששתי על ההצעה כמוצא שלל רב. החלום מתגשם. מצאתי עצמי לוקח עמי חבר קרוב ומכשיר הקלטה, ונוסע לראיין אותו. הראיון התקיים בלובי של אגף היולדות בבית חולים לניאדו בנתניה. לבקשת משפחתו הוא ניאות לקבל שם איזו זריקה והיה עליו לשהות בלובי של בית החולים לצורך השגחה. כשנפגשנו ראיתי לפניי איש בא בימים וכחוש מעט ובגלל המקום והמצב הכללי דימיתי שהאיש יהיה חלוש ולא מתאים לשיחה, אך מהר מאוד נוכחתי לראות שמה שקראתי בספר בכתב מתרחש גם במציאות. במשך כל זמן השיחה שדיבר עימי לא הסכים לשבת על כיסא והשיחה התקיימה בישיבה מזרחית על ריצפת הלובי, כשמדי פעם הוא קם לבצע מתיחה גופנית בסגנון יוגי מובהק. השיחה הייתה כה מרתקת עד שלא היה איכפת לי ממבטי העוברים והשבים שהרימו גבה לנוכח הזקן והמזוקן המתפלספים מתחת לרגליהם ומפעם לפעם נשמעת מפיו קריאה רמה המפלחת את חלל הלובי. ככה זה כשמדברים עם האיש שלא מוכן להזדקן אפילו לרגע אחד והוא כבר בן עֹז שנה, עד מאה ועשרים.

האם הספר החדש הוא שיחות שלך עם דויד המלך, כביכול?

לא. בעצם הספר מכיל מכתבים שכתבתי לידיד נפש שלי. 

אני זוכר ש"האם יש סיכוי לאהבה" נכתב כמכתבים אל אשת תקשורת חילונית. מיהו ידידך הפעם?

הפעם זה לא בשר ודם. אנו אומרים בשבת: "ידיד נפש אב הרחמן". ידיד הנפש הוא בורא עולם שמשוחח איתי כל יום דרך התביעה שלו ממני לבחור בחיים. אני חש שאנשים לא מבינים אותי, אך יוצר אוזן הוא הכי מקשיב. כל יום אני לומד מספר זה ומקבל כוחות מחדש. כל הספר כולו הוא לימוד אישי איך לאהוב. כתבתי אותם לעצמי, אך הרב אבינר, רב היישוב בו גרתי בעבר, נתקל במכתבים אלו ויזם את הוצאתם לאור.

אז מדוע נקרא הספר "דויד"?

כי בלב הספר אני מספר לידיד הנפש שלי על דיכאון גדול שהייתי שרוי בו, ואני מספר לו על שיחות עם הפסיכיאטר שלי, ולמעשה גם הפסיכיאטר של כל העולם כולו, דויד המלך. עם דויד אני משוחח על זוגיות, והוא מספר לי על האתגר הזוגי שהוא ניצב בפניו מול מיכל אשתו שבזה לו בשעה שכירכר בכל עוז לפני ה'. על ההצלחות ועל הכישלונות. יחד אנו מלבנים את עבודת האהבה ומשפרים אותה.

בכלל, דויד הוא הדמות שמלווה אותי כל חיי, עוד מילדות בכיתי עימו כששמעתי בהפטרה על בכי דויד באבן האזל על צוואר רעו יונתן. ממש כמוהו התחלתי את חיי כשכל העולם מאיים להרוג אותי, הרבה אנשים ממש רמסו אותי, דרסו אותי, איימו להשבית את זרם החיים היוצר שבי, וכמוהו אני צומח דווקא מתוך המאבק. דמותו של דויד היא שנתנה לי את הכוח.

ספר לי על תחנות חייך, איך הם הובילו אותך לדרך חייך?

נולדתי במאה שערים למשפחה שהייתה שייכת לנטורי קרתא. מאז שאני זוכר את עצמי לא הייתה לי אימא. אימא הייתה חולה והייתה מאושפזת בבתי חולים וכשהייתי בן שבע היא נפטרה. גם אחותי מתה עלי בילדותי. גדלתי אצל סבא וסבתא שהיו זקנים וחולים. אני גדלתי פרא ועקשן. בתלמוד תורה לא הסכמתי ללמוד וספגתי מהמלמד מכות רצח. הייתי משוטט המון ברחובות ירושלים. בתיכון הייתי בכפר הרוא"ה והרב נריה היה אומר לי: "חכמות - בחוץ תרונה" וזרק אותי מספסל הלימודים. מה שקלטתי מגיל קטן זה שכולם נגדי. בכל מקום שהייתי בו גירשו אותי מאז ועד היום. לא הסכמתי לקבל מרות. גדלתי מלא חירות, ובכל מקום שהייתי לא סבלו את החירות שלי. אפשר לרשום אותי בספר השיאים של גינס כאדם שבכל מקום עבודה שעבד זרקו אותו. האדם המפוטר ביותר.

דווקא בסגנון דיבורך ובמראה פניך אתה מאוד מזכיר אותו, את הרב נריה.

אמרו לי את זה. את הרב נריה הערצתי ואהבתי כי למרות שהוא זרק אותי הוא היה כולו מלא אהבה ללא תנאי. הוא היה הראשון ששידר לי אהבה.

בכל אופן, נתוני הפתיחה שלך לחיים היו מאוד "מאתגרים" בלשון המעטה.

נתוני הפתיחה שלי הביאו אותי למעמקים הכי שפלים של יאוש. דויד המלך שאנו עוסקים בו כעת אומר "העלית משאול נפשי". אני יודע היטב על מה הוא מדבר. איך דווקא מתוך המשבר באה הצמיחה. עד גיל שלושים ושתיים, בתוך ליבי, כל חיי היו בירידה מתמדת. נתתי לאנשים לרמוס אותי. לא רציתי באמת לחיות. סבלתי ממחלות רבות. ואז ה' זימן לי טראומה במובן החיובי שהפכה לי את החיים לחלוטין.

מה קרה? 

במלחמת ששת הימים, החטיבה שלי, חטיבה 7 נכנסה לאל עריש שבפיתחת סיני. שמענו הפגזה וחשבנו שמטוסים באו להפציץ אותנו וברחנו מהכביש. ואז ראיתי טנק מצרי יורד מן הגבעה. עוד רגע הוא פשוט עולה עלי. ובכן, מכיוון שעד אז נתתי לכולם לרמוס אותי אז פשוט נשכבתי על הכביש וקראתי "שמע ישראל". אך אז נזכרתי בגופת חייל מצרי שראיתי רמוס בדרך ופחדתי מן הכאב ופתאום משהו מתוכי פרץ וזעק זעקה שלא הכרתי בתוכי מקודם: "אידיוט!" (דויד פשוט צועק את המילה הזאת וכל הלובי של בית הרפואה משתתק לרגע. ר.ש) הצעקה הזאת הצילה את חיי ושינתה אותי בבת אחת. אמרתי לעצמי "מה קרה לך, אסור לשכב ככה ולחכות למות". נכנסתי לזחלם סמוך והתחלתי ללחוץ על כפתורים ואיכשהו יריתי לעברו, וכהשטנק חש בשריונו צרור כדורים שהגיע מן הזחל"ם הוא נסוג ונעלם.

מאותו הרגע חל המהפך.

מדוע? מה היה באותו הרגע מעבר להצלתך הפיזית?

כי האורגניזם שלי, כל תא ממיליארדי התאים שבי שעד אותו הרגע ידע שאם מישהו מכה אותי אז התגובה צריכה להיות חוסר אונים וכניעה, כי כך גדלתי ללא אבא שמגן ואימא שמסוככת עליך, אז בטנק המצרי הניגו"ן (נפש גוף נשמה) שלי, למד לא להיכנע. עד אז כל חיי חוויתי חוויות של מוות אבל זה היה בתחפושת, וכשמישהו הרג אותי בעלבון אמרתי "נחטוף, לא נורא". בטנק, המוות היה בלי תחפושת וזו הייתה האמירה הישירה ביותר שחייבה אותי להבין שיש לי את הבחירה והחובה לבחור בחיים. אם עד אז כל חיי הפנימיים היו במורד של הר מאז סובבתי את הראש ופני כלפי מעלה. במשך השנים פיתחתי את הבחירה בחיים של יצירה. עסקתי בחינוך, פיתחתי שיטות בריאות הנובעות מן הכוח הפנימי של הנפש. וכך גם היה לפני עשרים שנה, כשתקף אותי הגידול הממאיר והרופאים הספידו אותי ורצו לנתח אותי - ברחתי מבית החולים, הבנתי שגם למחלה זו יש ממד של בחירה, שהמחלה באה כי עוד הפקתי מתוכי את מעיין האהבה, וכשעבדתי על עצמי הפכתי את הגידול הממאיר לגידול מאיר.

מה זה העבודה הזאת, אמונה או עבודה?

יש אנשים שמאמינים באלוקים אבל אני מאמין לאלוקים, אדם צריך לא רק להאמין באלוקים, צריך להאמין לאלוקים. "מודה אני לפניך שהחזרתי בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" מה זה, "אמונתך"? האמון שאתה נטעתי בי, כוח החיים שבי, שחבוי בי. חבוי - ולא כבוי, משווע לגילוי, למיצוי, לביטוי. להפוך מארה לההארה, שנאה לאהבה. אנשים אומרים "תשמור על הבריאות!" כאילו שבריאות זה משהו שצריך לשמור אותו עם רובה. הבריאות היא לא אוצר - היא מוצר, זה משהו שנועד כדי לייצר עימו דברים חדשים. תייצר - יהיה לך. תייצר חיים חדשים. תייצר - יהיה לך חיי זוגיות ואהבה.

כשרבי עקיבא היה כבר נתון בידי הרומאי שסרק את בשרו הוא היה בשיא בהירות הנפש ופניו צהלו. הרומאי בטח שאל אותו: "מדוע אתה כה צוהל, אתה הולך למות?" רבי עקיבא ענה לו: אני עשיתי עם החיים שלי חיים כאלה שיאירו גם עוד אלפיים שנה, אך אותך מי יזכור עוד עשרים שנה?

אתה יודע, יש לי דוגמא נפלאה. כאן לא רחוק, באור עקיבא נמצאת תחנת החשמל של המדינה. מישהו לוקח אותי ומסביר לי: אתה רואה את המגדל הגדול, כל מה שיש בו זה פחם שחור, שחור משחור, הר שחור. מביאים אותו בכלל מאינדונזיה. אחר כך שורפים את השחור הזה, ומן הכוח הזה מייצרים את האור הזה שמעלינו, ומייצרים אור לכל הארץ. היום בגיל שבעים ושבע אני מזהה איך כל כאב, כל מכה כל נפילה וכל דיכאון שהיה לי ורואה איך הוא איפשר לי לייצר אור. לולא השחור ההוא אי אפשר לייצר אור. 

אתה יודע, דויד, בפגישה הזאת איתך שחיכיתי לה כל השנים אני חש קצת הפתעה. אני דימיתי למצוא מולי אדם שכל כולו מלא אהבה וזרימה, שרואה איך כל דבר במציאות הוא טוב ומואר, כמו שכל האלטרנטביים אומרים שהעולם מלא טוב והרמוניה.

(דויד פורץ בצחוק מהדהד שנשמע בכל חלל הלובי). מי שאומר זאת הוא משקר.

"החיים מלאי ייאוש ואתה צריך להיאבק כדי להפוך פחם לאור" צילום: באדיבות המשפחה

. ליבי כל הזמן שותת דם - ומלא שמחה. אם זה לא שותת דם זה לא שמחה. זה שקר. אם אתה לא שותת דם - אתה לא בן אדם.

בזמן האחרון בזכות דברי תורה של הרב אבינר באחד מספריו אני מתחבר לדמותו של אברהם אבינו על אמירת ה"הנני" שלו בזמן העקידה מול בורא עולם. עמדה זו היא עמדה נכונה בעיני. לא מחשבה שמגיע לי הכול מבורא עולם שהבטיח לי ילד, ולא עמדה רפוסה של "אין לנו לסמוך אלא על אבינו שבשמים". בתורה לא נאמר כך. בתורה נאמר "וזכרת כי ה' נותן לך כוח לעשות חיל" - הדברים מסורים בידך. ה' לא הבטיח שיהיה חיים נוחים.

דויד, מה אתה מאחל לך ולכל ישראל לכבוד החג הקרב ובא?

אני מקווה שנדע ללמוד ממנו את אומנות האהבה. ביום חתונתו - זה חג מתן תורה. כל התורה כולה היא ספר אהבה. חג החירות לא מסתיים בפסח. זה שיצאנו ממצרים זה נחמד מאוד - אך חופש בשביל מה? החירות בשלמותה באה בחג השבועות שאז הזוגיות העמוקה שלנו עם ריבונו של עולם הופיעה בנתינת התורה.

אני מרגיש שאני לקראת התחלת השליחות שלי בעולם. עד עכשיו זה היה רק הכשרה, טירונות. אבל עכשיו במקום ללחום אני מתחיל לחלום. אני מקווה שאנשים ישמעו את חלומי, לבשר לעולם מה טמון בתורה שידיד הנפש כתב לעולם. מה זו המילה "אהבה" ואיך עובדים על זה, ואיך הופכים להיות בעל יותר טוב בכל יום מחדש. אני רק בתחילת הלימוד.