למרוד כדי לשרוד איוב פרק ט

המסר העיקרי של הפרק, אולי של הספר, נמצא במספר פסוקים מפוזרים.

אלוקים הוא אלוקים ונעלה מכל וחזק מכל. ובן האדם נמצא כאן, למטה, על האדמה, חלש ועלוב וימיו כצל עובר. איך ימצא האדם עוז בנפשו להרהיב ולתבוע צדק לפי מושגיו שלו?

האם יתכן בכלל למצוא שופט על אובייקטיבי? הרי אין מי שגדול יותר מאלוקים!

(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

(ב) אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי כֵן וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל:

(ג) אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף:

(ד) חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם:

ובמילים שלנו:

אני יודע שזה כמו שבלדד אמר. כי זה הכרחי (כמעט: אנליטי) שאלוקים הוא הצודק ולא האדם.

אם האדם כבר יעז לתבוע משפט, האם ה' יענה לו?

מי מספיק חכם ומספיק אמיץ לתבוע את הצדק וגם לנצח ולקבל את מה שביקש?

(יב) הֵן יַחְתֹּף מִי יְשִׁיבֶנּוּ מִי יֹאמַר אֵלָיו מַה תַּעֲשֶׂה:

האם מי שמעז להציג קושיה, להכתיב לאלוקים מה לעשות, האם גורלו לא יהיה אבדן חטוף?

(לד) יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי:

אילו אלוקים היה מפסיק להעניש אותי, אילו הייתי יכול להתגבר על הפחד הטבעי שלי (לא רק יראת העונש, אולי גם יראת הרוממות של רודולף אוטו!)

(לה) אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי:

אז – אז הייתי יכול לדבר בלי פחד. אבל אני ממש לא כזה...

כמובן, לומר שאינני כזה ואינני מסוגל לומר את מה שאני אומר זו דרך מעולה לדבר למרות הכל...

והתמצית היא צמד המשפטים הבא:

(לב) כִּי לֹא אִישׁ כָּמֹנִי אֶעֱנֶנּוּ נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט:

(לג) לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ:

אלוקים אינו בן אדם. לכן אין שופט על שיכול להיות רם משנינו ולשפוט בינינו.

ועדיין, זו רק ההתחלה.

איוב הוא אפיקורס, נכון? לא, רבותי, איוב הוא המאמין הגדול ביותר, אולי הנעלה ביותר!

יאיר הופמן (פרופסור למקרא) מסביר:

"איוב אומר לנו: איני יכול להודות בחטאיי... שהרי הודאה כזאת תהיה שקרית, והא-ל, א-לוהי האמת, לא יקבל אותה!"

לכן על איוב להכריז על צדקתו. ואולם אם איוב חף מפשע, מדוע האלוקים מתאנה לו?

(כ) אִם אֶצְדָּק פִּי יַרְשִׁיעֵנִי תָּם אָנִי וַיַּעְקְשֵׁנִי:

הנה הפרדוקס. אם אשקר ואומר שאני חוטא, אני חוטא בשקר. ואם אומר אני את האמת, אני קובע כי אלוקים אינו צודק ואינו צדיק.

האם מי שמסוגל לכפור בצדקת הא-ל אינו מיניה וביה רשע?[1]

הקושיה הפילוסופית מובילה לפרדוקס. הפרדוקס מוביל למצב נורא: חיים במצב של פרדוקס, הם דרישה לחיות בחוסר הגיון, במצב של אבסורד. זה לא רק קושי פילוסופי או אמוני. זה חולי נפשי!

(כא) תָּם אָנִי לֹא אֵדַע נַפְשִׁי אֶמְאַס חַיָּי:

בעולם הישיבות מסופרים סיפורים רבים שמהווים דוגמא ומופת, שמציגים התמודדות ופתרונות. אחד מהם מספר על תלמיד חכם ששלח קושיה גדולה לאחד מגדולי הדור. הרב הגדול שלח לו בתשובה מראה מקום לקושיה של רבי עקיבא איגר, המפורסם בקושיותיו הקצרות והבלתי פתירות על הש"ס.

השואל עיין בסוגיה, הפך בה והפך בה, ולא מצא תשובה לקושיתו. הוא פנה שוב אל הרב הגדול ואמר שלא הבין איך התירוץ עונה על הקושיה.

הרב הגדול הסביר לו:

לא התכוונתי בכלל לתרץ את הקושיה שלך. (אולי אין לה פתרון! ולכן זו שאלה יפה!). רציתי להראות לך שאינך היחיד שנמצא במצב הזה. גם לרבי עקיבא איגר היו קושיות. אבל – הוא המשיך ללמוד, כפי שמעידות גם הקושיות שלו שממלאות עוד ועוד דפים בש"ס...

גם אתה רשום לעצמך את הקושיה ותמשיך ללמוד.

כן, מקושיה לא מתים. לא מקושיה בגמרא. אבל השאלה של איוב אינה שאלה של סוגיה. זו שאלת הצדק האלוקי.

איך אפשר להתרפא מהחולי הנפשי הזה?

במצב הזה, ירצה או לא ירצה, יש רק פתרון אחד לחולי הנפשי. זה לא פתרון פילוסופי. זה פתרון פסיכולוגי. אין ברירה, כדי להימלט מן המצוקה הנוראה – צריך למרוד. צריך להכחיש. צריך להכריז על כפירה.

(כב) אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה:

...

(כד) אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא:

ובעברית שלנו:

הכל אותו דבר. לכן אני אומר: הצדיק והרשע את שניהם אלוקים הורג.

השולט בארץ הוא רשע. אין שום הסבר אחר.

עלי להודות שהקריאה הזו אינה חביבה עלי. האם יש לקרוא את שני הפסוקים הנוראים האלו בלשון תמיהה, כלומר האמנם כך וכך המצב הנורא שאלוקים הוא חלילה רשע? או שמא הדברים נאמרים בלשון הכרזה. אכן כן, זה המצב הנורא של האדם!

זו התרופה הנפשית. כך אפשר להבין אותם אלו ששרדו את השואה רק על מנת להכחיש שיש אלוקים או אם יש, הם אינם רוצים לעבוד אותו. כך, כזכור, טען הסופר אלי ויזל.

כך גם חש איוב, לפי מה שמסופר אצלנו. הקריעה הפילוסופית מובילה לקריעה נפשית, והפתרון היחיד שמאפשר להמשיך לחיות הוא המרד. הכפירה.

בתוך הכפירה מסתתרת כמובן תקוה גדולה ועצומה: אלוקים, אלוקים, חזור אלי והסבר לי את עצמך, את הנהגתך. באמת איני רוצה להאמין שאתה רשע. עזור לי להאמין בך.

המדע הבדיוני הפך מאז הולדתו באמצע המאה שעברה מאמצעי בידור זול לסוגה ספרותית אמנותית.

הרלן אליסון (Harlan Ellison), סופר מדב ידוע, הציג את המצב הנורא של עולם שנשלט בידי מפלצת סדיסטית כמעט כל יכולה. הסיפור שלו, "אין לי פה ואני מוכרח לצווח" ("I Have No Mouth, and I Must Scream") זכה בפרס היוקרתי, ה"הוגו" בשנת 1968. ראו על הסופר ועל הסיפור בערכם בויקי.

קראו כאן את סיכום העלילה רק אם אינכם רוצים לחפש את המקור.

כדור הארץ, לאחר מלחמת העולם האחרונה, מאוכלס בידי חמישה בני אדם, המספר, אשה ועוד שלושה. השליט הוא מחשב על, AM, שנהנה להתעלל בהם. הוא שולח אותם להסתובב במנהרות בחיפוש אחרי מזון אך טומן להם מלכודות אכזריות. כמו בעולם הבודהיסטי, החיים הם מקור הסבל. אבל כאן אין צורך באימונים נפשיים. צריך להתאבד.

הגיבור מצליח להערים על המחשב והורג את חבריו, ואפילו רואה את הכרת הטוב בעיניהם. אבל הוא אינו מצליח להרוג את עצמו. המחשב המפלצת משנה את צורתו כך שלא יוכל להתאבד, רק לחוש ולהתקדם במנהרות, ושולח אותו להתענות, שופך עליו את חמתו ותיסכולו (ואולי גם שיעמומו). הסיפור המזוויע נגמר במילים: אין לי פה ואני חייב לצווח.

האם זה הגורל הנורא ביותר שיכול ליפול בגורלו של אדם? חוששני שלא. אבל זה מספיק נורא. אליסון מספק לנו דוגמא לאופן שבו הגהנום – שנוצר בעקיפין בידי אדם – ומנוהל בידי כוח עליון שטני – יכול להראות, באופן חי ביותר.

נשווה בין העלילה הזו לאיוב, ותסלחו לי על ההשוואה המקוממת. ובכן, הסיפור של אליסון בדיוני וכנראה כך גם סיפורו של איוב (לפחות לפי הגרסה הויכוחית). הגיבור של אליסון יודע שהשליט בעולמו הוא רע, ואין כוח על שיכול לשפוט ולהציל אותו. אין שם רחמים. הגיבור של ספר איוב, כלומר איוב בעצמו, נמצא במצב אבסורדי, קורע נפש, רוצה להאמין אבל למען בריאותו הנפשית נאלץ לכפור (ראו את הביאור הפסיכולוגי כהמשך לפרשנות הופמן לעיל).

איוב יכול עדיין לקוות. התקוה גובה מחיר נפשי אבל היא קרן אור שהגיבור של אליסון לא יזכה להן לעולם. האלוקים הוא בלתי מובן, אבל לא רשע חלילה. האם הוא רק מתעלם? האם הוא שולח ייסורים גם למי שלא מגיע לו? למה? העול של השאלות האלו כבד מנשוא, אבל לפחות יודעים אנו שאין אנו חיים בעולמו של אליסון. הדמיון של אליסון מאפשר להקצין את הרוע ולהלביש אותו דמות סיפורית כמעט חיה. העולם של איוב הוא גם העולם שלנו. התשובה שאיוב יקבל, או ימצא, עשויה להיות גם התשובה בעבורנו. עדיין לא קיבלנו אותה. אנו רק בפרק ט'. אבל התקוה הזו עצמה כבר יכולה לחלץ אותנו.

הפרק הזה קצר מאד.

איוב עובר ייסורים ואיוב מתפתח. התפתחות כואבת ונוראה. אבל האם היה איוב מגיע לאן שהוא מגיע לולא הנסיונות שלו, הייסורים שלו, אפילו בגידת החברים שלו וביקורתם?

האם היה מגיע לאן שהגיע לולא היה אדם כל כך אמיתי?

יש מחיר לצמיחה. לא קל לשלם אותו. אבל ה' לפעמים כופה עלינו להתקדם גם כשאיננו רוצים בכך.

א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל,

(בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה י סימן ו)

בלי לנסות להסביר את כוונת המילים האלו, הבה נדרוש אותן באופן פסיכולוגי חינוכי. מה שנכון לגבי צמחים עשוי להיות נכון מקל וחומר לגבי בני האדם. לפעמים צריך להרביץ להם כדי לגרום להם לגדול.

טוב שלנו מספיק לקרוא את ספר איוב כדי להתפתח...

זה עשוי להיות הפרק הפרשני החשוב ביותר שאני כותב. זה עשוי להיות פרק חשוב מאד בספר איוב.

מבוקש: שופט על. האם יכול להיות מי שישפוט בין איוב לבין אלוקיו, אם אפילו איוב עצמו פוחד להביע את אשר עם לבו? אבל איוב כן יכול לומר שהוא אינו יכול לומר מה שהוא אומר דרך ההכחשה. (הטקסט יותר ברור מהמשפט האחרון, נכון).

הפרדוקס, העינוי והתרופה. ה' מעמיד את איוב במצב בו הקושי הפילוסופי הופך לקושי נפשי, למחלה שהתרופה היחידה שלה היא כפירה. זה לא קורה רק לאיוב. זה קרה בשואה וזה סיכון לכל אדם שעובר שואה נפשית. דווקא היושר והאמונה באלוקי אמת מחייבים לפעמים לצעוק נגדו. ואז רק כפירה מהווה דרך להחלץ. אבל מי רוצה להיות כופר?

מי שחייב לצווח ואינו יכול – קרן אור במנהרה אפלה. בניגוד למצב הזוועתי של גיבור סיפורו של הרלן אליסון, לאיוב יש תקוה. החיים בתקוה בלתי אפשרית קשים, אבל עדיין טובים יותר. הלא כן?

כשהמלאך מרביץ, טוב שאפשר ללמוד מספר איוב ולא להזדקק לנסיונותיו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");