אני והאתה הנצחי
ההוגה היהודי מרטין בובר תרם לפילוסופיה הקיומית תובנה חשובה. יש שני אופנים שבהם אנו מתייחסים למציאות. יש יחס אדם-אובייקט. ויש יחס אדם-אתה. היחס הראשון מכונה לעתים אני-לז, אני-חפץ. ואילו היחס בין אדם לאדם הוא יחס של אני-אתה. (וכמובן אם אנו מתעלמים מן האנושיות של מי שאיתו אנו בקשר זה ממש לא טוב...).
הבאתי בקיצור מדי את הרעיון של בובר מפני שהוא בסיס להמשך. היחס בין האדם לבין אלוקים אף הוא יחס דיאלוגי. אבל בניגוד לאני-אתה שבינינו בני האדם, האדם הפונה לאלוקים נמצא ביחס ייחודי. הוא ביחס של "אני" מול "האתה הנצחי".
איוב הפנה את גבו לאלוקים. ואפשר להבין למה. גם פילוסופית וגם נפשית. הוא גזר על עצמו שתיקה. ואחר כך, כשפרץ את השתיקה, והחל לשפוך את ליבו, כאשר קילל – את יומו קילל. שם שמים לא עלה על שפתיו.
התוכחות של רעיו, שהן המשך הנסיון, המשך האתגרים שבונים אותו, אילצו אותו לדבר על אלוקים. וכעת, לאחר שתקף את אלוקים עד כמה שזה אפשרי לאדם, הוא סוף סוף מסוגל גם לפנות אליו.
ועכשו הוא כבר נשמע אחרת לגמרי.
מסתבר שבתוך כל אחד מאיתנו נמצא עדיין הילד הקטן. ויש מי שהקשר העמוק שלו ביותר עם אלוקים בנוי על חויות הילדות שלו. למשל, הגרי"ד סולוביצ'יק.
אבוי לו למי שאיבד את הקשר שהיה לו. איוב, בתחילת שיחתו, לאחר ששיחרר את התלונות המוצדקות שלו, נדמה שמצא בחזרה את אלוקים. עכשו הוא כבר מסוגל לפנות אליו. הכעס, אולי השנאה, מתחלף כעת ברצון לפיוס, בגעגועים למה שהיה פעם. וקודם כל, הוא מבקש סליחה.
(א) נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי: (איוב פרק י)
במילים שלנו: נמאס לי מהחיים אז התעלמתי מהכל ודיברתי מתוך הסבל.
זה הקרוב ביותר שאיוב מסוגל להגיע כדי להתנצל ולומר: דיברתי מתוך כאב.
האם באמת איוב חוזר בו? הלוחם הגדול למען הצדק, שמוכן להתייצב נגד אלוקים, ממש מתנצל וחוזר בו?
אפשר לקרוא את הפסוק הזה גם אחרת.
(א) נקטה, אחר שנפשי מתקוטטת עם חיי כי טוב לה מות מחיים והחיים הם כאויב וצר לה, על כן אעזבה עלי שיחי ואדבר את כל אשר בלבבי: (מלבי"ם).
איני חולק על הקריאה הזו, אני רק סבור שכאן איוב אינו מדבר על מה שיקרה מכאן ולהבא, אלא על מה שהיה עד עכשו. צאו וראו כי בפרק הזה אין הוא מטיח דברים כלפי מעלה.
לא, איוב מגיע כאן הכי קרוב שאפשר לו להתנצל.
ועכשו הגיע הזמן לנסיון להתפייס, לאהוב שוב.
