איוב יח: מקום לא ידע א-ל

וזו הפתיחה של בלדד

(ב) עַד אָנָה תְּשִׂימוּן קִנְצֵי לְמִלִּין תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר:

(ג) מַדּוּעַ נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם:

בעברית שלנו:

עד כמה תסתמו לי את הפה. תבינו – את המסר – ואז נוכל באמת לשוחח.

אנו נחשבים בעיניכם לבהמות? טמאים אנו בעיניכם?

בלדד אם כן חש שאיוב סותם את הפה לרעיו. תחושה אופיינית בזמן ויכוח, במיוחד כאשר הצד השני מוביל בטיעונים חזקים.

והנה, מי נמצא כאן בשיחה? מצד אחד איוב לבדו, מצד שני שלושת הרעים. ואולי גם קהל שהתקבץ לויכוח המרתק. יש לכך סימנים פה ושם בפסוקים. ומלבד זאת, מי לא היה רוצה להקשיב בויכוח התיאולוגי של האלף, אם לא יותר?

אז מדוע בלדד מתחיל לדבר איתו, עם איוב, בלשון רבים? "תשימון", "תבינו", "עיניכם".

שאלה מקדימה: מתי משתמשים בלשון רבים?

ובכן, בשפות המוכרות לכותב שורות אלו לשון רבים משמשת בדרך כלל בדרך כבוד. אבל זה לא רק כבוד. זה גם מרחק. בצרפתית לשון רבים היא מחוייבת בין שני זרים, ורק חברים קרובים ירשו לעצמם לפנות זה לזה בלשון "אתה" ולא "אתם". יש אפילו שאלה ששואל אחד את חברו, אם הגיע הזמן לדבר בלשון "אתה" כאשר יש קירוב לבבות.

וכאן יש כיוון הפוך. אם התופעה הצרפתית קיימת גם בתרבות שבה מתנהל הויכוח, אזי בלדד מעדיף להתרחק מאיוב ולנקוט לשון רבים כדי להביע את המרחק שנוצר ביניהם.

ואיך לא יהיה מרחק בין צדיק לרשע, לפי הבנתו של בלדד?

******

ד: מתאבד למען האמת שלו

וגם: ישעיה לייבוביץ קופץ לכמה דקות לדיון

(ד) טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ:

בעברית מודרנית:

הורג את עצמו בכעסו! כדי שתהיה צודק צריך לבטל את ההשגחה הפרטית בכל הארץ, והאלוקים צריך לחזור לשמים?

(מזכיר משפט מפורסם שנאמר פעם על ישעיהו לייבוביץ ע"ה: אילו היה הקב"ה רוצה לצאת מהשמים ולרדת לארץ כדי לחולל איזה נס, לייבוביץ היה מבריח אותו בחזרה, שהרי זה בניגוד להשקפתו שהקב"ה יעשה נסים. תפקידו של האדם לשרת את האלוקים ולא הפוך. כמובן, לפי לייבוביץ איוב טועה בכל גישתו, שהוא מאמין שהקב"ה אמור לתגמל אותו על צדיקותו. אין כזה דבר. בכל אופן, זו עבודת ה' שלא לשמה ואדם אינו צדיק באמת אם זו המדרגה שלו. מעניין, האם המסר הסופי של הספר יהיה כמו לייבוביץ? ספויילר!).

יש באיוב ביטויים כל כך חזקים... הנה, הביטוי "טורף נפשו באפו" כל כך עוצמתי עד שרציתי אותו לכותרת הפרק שלנו. אבל העדפתי את זה שבחרתי.

מה היה הביטוי המועדף שלכם בפרק הזה? ובכלל?

במשך 15 פסוקים בלדד מתאר לאיוב את גורלו המר של הרשע. יש ביטויים שממש מתחברים לביטויים שהשתמש בהם איוב. החושך והצלמוות, למשל. אבל מה שאצל איוב הוא מוות שקט שמתגעגעים אליו, אצל בלדד העולם הבא הוא מקום נורא עבור הרשעים.

הנה כמה קטעים נבחרים. העברית קלאסית אבל עדיין קריאה.

(ה) גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְלֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ:

(ו) אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ:

יש לך חושך בחיים, אה? זה לא רק חושך פיזי. זו הפנימיות האפלה שלך, איוב!

(ז) יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ:

חשבת שאתה פוסע בעוצמה, אבל אתה רק כולא את עצמך בדרך שאתה בוחר. החכמה שלך רק מפילה אותך.

(י) טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב:

(יא) סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו:

החבל והמלכודת מחכים לאיוב בדרך שהוא מתעקש ללכת בה.

ואז – מכל עבר – מראות בלהה! פחד! אימה! בורח לכל עבר.

חכו, מסע הבלהות רק מתחיל.

******

מלך השדים מחכה לך, איוב

ואז, לקטע שנראה כאילו נלקח מסיפורי האימה של הספרות הגותית

(יד) יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת:

איוב חשב שאהלו הוא משכנו (עם כל האור הדועך) – אבל הוא יילקח משם בכוח היישר אל מלך הבלהות.

מי זה מלך הבלהות? בלשוננו היום זה נשמע כמו הבוס הראשי במשחק תפקידים של חיסול מפלצות. זה באמת קו הפרשנות המאוחר בתולדות פירושי הספר. האבן עזרא והרלב"ג, עם נטיה יותר רציונליסטית (מבחינה מסויימת מאד אצל האבן-עזרא) מפרשים שזו הבלהה המפחידה ביותר. אבל גם אצלם, מה זו בדיוק בלהה?

והיכן היא מחכה לאיוב? או לרשע שבינתים בלדד עדיין נזהר ואינו נוקב בשמו (חברים או לא חברים, איוב?)

מאד מתבקש להניח שבלדד מציע כאן תמונה, אולי הראשונה בתולדות המחשבה היהודית, של הגהנום, שבו הנשמות מקבלות את עונשן. פסוק שמרמז לנו על העושר המופלא של סבלי גהנום שיצייר, למשל, המשורר דאנטה, באלפי חרוזים. לשמחתו של הקורא העברי הוא יכול לבחור בין שלושה תרגומים מודרניים שיצא ממש בשנים האחרונות, אם כי אולי יסתפק בסיכום היפה של אריה סתו בתרגומו – זה מה שכותב שורות אלו עשה...[1]

אך אם זה נכון, באיזו מידה הגהנום הזה, במובנו המודרני, תואם את התפיסות של החיים אחרי המוות שרווחו בכל סביבותיו של עם ישראל? באיזו מידה הגהנום הזה תואם את התפיסות של החיים אחרי המוות שניתן למצוא להן רמז במקרא פה ושם?

ביתו של מלך הבלהות זה חידוש עצום בהגות העוסקת בגורלו של האדם לאחר המוות. ואין בידי לבדוק כרגע אם לפסוק הזה היו הדים שהובילו ליצירתו של הגהנום הממתין לרשעים במערכת האמונות של דורות מאוחרים יותר.

******

ערירי יהיה גורלו

(טז) מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ:

(יז) זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ:

(יט) לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו:

שוב מזכיר בלדד את אבדן צאצאיו של איוב. הוא מרמז על העונש בלשון סמלית: הרשע יהיה כמו עץ שאיבד את אחיזתו בקרקע ואת פירותיו. הוא מפרש את הנמשל באופן מופשט, "זכרו אבד" כי אין לו ממשיכים. ובסופו של דבר הוא אומר את המילים האכזריות: אין לו צאצאים, לא נשאר ממנו זכר.

איוב, תסתכל במראה, ותראה איך אתה גזרת על עצמך את העונשים האלו, ואתה עדיין עומד במרייך איוב!

מה מסמל איוב? לבלדד יש תשובה קצרה ופשוטה.

(כ) עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר:

(כא) אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל וְזֶה מְקוֹם לֹא יָדַע אֵל:

בעברית שלנו: כולם יזכירו את איוב בדורות הבאים ויצביעו על ביתו: כאן גר הרשע הגדול. זה המקום שאפילו אלוקים הרחמן לא רצה להסתכל עליו.

לשמחת כולנו, אלוקים חושב אחרת על איוב. בלדד הוא זה שצריך להתבייש ולחזור בו. איוב הופך לסמל של הגיבור שאינו מוותר על האמת שלו.

מצד שני, לבלדד יש חלק בצמיחתו הפילוסופית של איוב. אילו לא היה תוקף אותו בחריפות כזו, איוב לא היה נדחק להתמודדות האינטלקטואלית שבונה אותו מתוך הייסורים.

אז תודה רבה, בלדד. אבל לא הייתי רוצה להתחלף איתך (וגם לא עם איוב...).

זה לא חדש שציפיות מגשימות את עצמן. כבר עמדו פסיכולוגים, סוציולוגים וקרימונולוגים על כך שמי שנכשל וחטא עלול להרגיש שהוא עבריין, ואז הוא מתייאש מעצמו ואינו מנסה אפילו להשתפר.

לסטיגמה (תוית שלילית) חברתית יש מחיר כבד. זה פוגע כמובן בהזדמנויות החברתיות והכלכליות שלו, אבל האדם המורחק מקבל את גזר הדין. אם יש חברה עבריינית, הוא יצטרף אליה. אם אין, הוא יישאר לבדו, שהרי הוא אינו זכאי עוד לחברת אנוש תקנית.

"אם אנשים מגדירים מצב כממשי הוא יהיה ממשי בתוצאותיו" (תומאס). זו נבואה המגשימה את עצמה (מרטון). "האדם הופך לדבר שאותו מתארים" (טננבאום). כל אלו חוקרים המצוטטים ב"אות קין" של שוהם ורהב[1].

כולנו רוצים להיות מקובלים, נאהבים. קשה או בלתי אפשרי לאדם להיות מוקע מכל עבר, ועוד יותר מכך אם הוא דן את עצמו כרשע. מכאן יש אפשרויות שונות של התפתחות, וכולן שליליות. סטיה התנהגותית, למשל, שבה האדם המוקע כעבריין – שעשוי להיות מוקע שלא בצדק ככזה – מושאה של הסטיגמה יכול להיות נקי מהסטיגה המיוחסת לו[2] - יכולה ליצור "מעגל קסמים של שוליות גוברת והולכת" וגם שם זה לא נגמר, אלא ב"ניתוק מהמציאות וסיטואציות פסיכוטיות"[3].

על כן הזהירו חכמים: לעולם תהיה יד אחת דוחה ויד אחת מקרבת. אסור לדחוף אדם למצב של עבריין.

אז מה עושה בלדד? הוא כנראה מאמין שאיוב אינו רשע לגמרי. סוף סוף הם היו חברים, ואיוב היה צדיק, וכל כך קל לו לחזור בו, להודות שבלדד וחבריו צודקים, לבקש סליחה ולעשות תשובה, וממילא הימים הטובים יחזרו כמו פעם. צריך רק לחזק אצל איוב את ההבנה שהוא רשע אבל יכול עדיין להשתפר, כי למה לו למקם את עצמו במקום לא ידעו א-ל?

אי אפשר בלי לספר כאן את קורותיו – לפי אחת הגרסאות – של הרשע המפורסם ביותר של התלמוד, אלישע בן אבויה, הידוע יותר בתור "אחר".

הכל מסכימים שאלישע נולד למשפחה מפוארת, עשירה ומיוחסת בירושלים. בברית שלו היו כל הגדולים של אז. אביו אפילו התפעל מלימוד התורה שלהם עד שהחליט להקדיש את בנו לתורה.

אבל אלישע נקלע למשבר אמוני. כאן כבר יש כל מיני תיאוריות איך זה קרה. יתכן שזה היה בגלל שהתענג מדי על עבירות כמו חכמה יוונית, ספרות יוונית, שירה יוונית, כל תענוגות התרבות המערבית של הימים ההם.

יתכן שזה בגלל מצוקה תיאולוגית כיון שבמו עיניו ראה עונשים פוגעים במי שלא מגיע להם, כגון הצדיק חוצפית המתורגמן שעונה למוות ולשונו הושלכה ברחובות, טרף לבעלי חיים. או בגלל שראה בן עולה על אילן לקיים שילוח הקן במצות אביו, ונופל ומת – למרות שהיה מגיע לו, פעמיים לפי פשוטם של פסוקים, להישאר בחיים ולהאריך ימים ושנים.

בין כך ובין כך, אלישע בן אבויה פנה לחיי נהנתנות וזנות, חילל שבת, וגם שיתף פעולה עם הכובש הרומאי להחטיא אחרים.

מי שהציל את אחר היה תלמידו הנאמן רבי מאיר, שהוסיף לדבוק בו, הלך אחריו לכל מקום ולמד ממנו תורה בכל מקום.

והנה הסיפור המופלא שמראה כיצד תוית עקשנית כמעט מונעת אדם מלחזור בתשובה. הסיפור מורכב מכמה שכבות, כפי שמלמד השילוב של עברית וארמית. כאן נביא אותו בדילוגים. המעוניין בגרסה מלאה יותר יעיין בגמרא חגיגה טו א-ב.

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב (מהו שכתוב):

לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז

אמר לו (אחר לרבי מאיר בהמשך השיחה): מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה.

[הבין רבי מאיר שיש כאן הזדמנות, ואולי אלישע בן אבויה מדבר על עצמו, אז מיהר ו:]

אמר לו: אף אתה חזור בך!

אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר.

עד כאן חלק ראשון. איני יודע אם אחר התכוון ברצינות לחויה מיסטית. יש דעה שעסק בהתבוננות בתחום הנסתר והיה בין הארבעה שירדו לפרדס. ואולי משם הביא את הציטוט הזה. ואולי זה רק משל. בין כך ובין כך, האמין אחר שבשמים גזרו עליו שלא יקבלו את תשובתו.

והיה עוד מעשה שאחר ניסה לשכנע את רבי מאיר לחזור בו ולהתרחק ממנו, ורבי מאיר כפה עליו לבוא איתו לבית הכנסת ולבצע נסיון בניחוש מהסוג המותר. כלומר, לבקש מילד שיגיד באיזה ענין הוא עוסק בתנ"ך. זה נחשב סימן לשואל.

כל הילדים שנשאלו אמרו פסוקים שמשמעם שאין הרשע מתקבל בתשובה, כמו "אין שלום אמר ה' לרשעים" או "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני"

רבי מאיר לא התייאש וגם אחר כנראה נסחף אחריו, או שרצה להוכיח לתלמידו הנאמן שאין סיכוי. הם ביקרו ב-13 בתי כנסת וחקרו 13 ילדים! כל זאת לפי המשך הסיפור שנוצר מאוחר יותר[1] ואני מתרגם ישר לעברית:

כולם פסקו פסוקים מאותו סוג.

אצל האחרון אמר:

פסוק לי פסוקך!

אמר לו הילד: ולרשע אמר א-להים מה לך לספר חקי וגו'.

אותו ילד היה מגמגם ונשמע כאילו אמר לו, במקום "ולרשע" "ולאלישע".

לא צריך להסביר כאן, נכון?

זו היתה הדחיפה האחרונה שקיבל אלישע המסכן. אבל היה מי שדאג לו. רבי מאיר ישב לידו במותו, והזכיר לו שאפשר לחזור בתשובה גם הרגע האחרון.

הסיפור המרגש מופיע במקור יחידאי, "קהלת זוטא", אבל הוא עדיין בפרוייקט השו"ת.

לאחר ימים חלה אחר,

ואמרו לר' מאיר: רבך חולה

הלך אצלו. אמר לו: רבי, חזור בך.

שאלו: וכי עדיין מקבלים?

ענה לו: כן.

בכה אחר ונפט. ושמח רבי מאיר.

אמר דומה לי שמתוך תשובה נסתלק רבי.

אל נטעה. עם כל הביקורות והעלבונות והכינויים שמטיח בלדד באיוב, כוונתו טובה לא פחות מזו של רבי מאיר. אבל איוב אינו אלישע בן אבויה, ואינו זקוק למי שיחזיר אותו בתשובה. הוא זקוק לחברים, אבל הוא זקוק מעל לכל לאלוקים שיתגלה אליו ויסביר לו מה עובר עליו.

הדרך עדיין ארוכה, איוב.

תוקן על ידי מיימוני ב- 27/11/2017 02:15:45

הגיע שוב תורו של בלדד.

ב-ג בלדד נוקט לשון רבים כדי ליצור מרחק מאיוב.

ד האם איוב מוכן להתאבד למען האמת שלו? האם הוא רוצה לשלול את ההשגחה כדי להיות צודק? ישעיה לייבוביץ היה מסכים לזה: אדם צריך לעבוד את ה' לא כדי לקבל גמול...

ה-יט: מסע הרשע אלי אבדון. במשך 15 פסוקים בלדד מתאר לאיוב את גורלו המר של הרשע. הרגע הנורא ביותר: המפגש עם מלך הבלהות...

אם לאיוב רע, הרי זה בגלל שהוא גר כעת במקום שאפילו אלוקים אינו מוכן לבקר בו.

מה שמעוללים בלדד וחבריו לאיוב זה להדביק עליו סטיגמה של רשע. דוגמא למה שהסטיגמה יכולה לעולל למי שמפנים אותה ומאמין שאין לו תקנה אפשר לקרוא בסיפורו של אלישע בן אבויה, הידוע יותר כ"אחר", המובא כאן בקיצור מן התלמוד.

אבל איוב, בניגוד לאלישע, מאמין בחפותו ואינו נכנע לסטיגמות. את הנסיון הזה הוא עובר בהצלחה.

ועכשו תורו של איוב לענות. אנו מחכים לפרק הבא.