איוב כג-כד: שיר האומץ של איוב

(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:

(ב) גַּם הַיּוֹם מְרִי שִׂחִי יָדִי כָּבְדָה עַל אַנְחָתִי:

מה בעצם אומר איוב? הפסוק נחשב קשה, ובצדק, בידי המפרשים. אני מרשה לעצמי להציע:

כמו כל יום, גם היו אני רוצה לספר על מרירותי, על הקשיים שלי. מכירים את הזקנים שרק מחפשים למי לספר את הצרות שלהם?

אבל, ממשיך איוב, אני כופה, בכוח הזרוע, שתיקה על האנחות שמבקשות לבקוע החוצה, ובמקום זה עוסק בפילוסופיה.

טוב, הפילוסופיה לא נולדה עדיין כנראה. בשאלות תיאולוגיות.

שהרי כאן, בספר איוב, נולדה ההגות התיאולוגית המונותיאיסטית.

במשך שבעה פסוקים חוזר איוב על התביעה שלו: איפה אלוקים? אני רוצה להישפט איתו? אני רוצה שיופיע ויסביר לי, שיסביר לי מה עובר עלי.

מי לא מכיר את התחושה הזו? אולי כולנו, כל מי שחוה ייאוש או אבדן. כל מי שעבר את גיל ההתבגרות עם השאלות הפילוסופיות שלו – שהתבונן בעולם ושאל שאלות – אם הרשה לעצמו להציג שאלות.

נתבונן בשני פסוקים, וגם עליהם אפשר לכתוב פרקים.

(ג) מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ:

הלוואי והייתי יודע איך מוצאים את אלוקים. הייתי יכול להבין אותו, הרי צריכה להיות שם איזו מהות שניתן לאדם להבין!

כאן יש מקום לשתי הערות נכבדות.

מה היה הבעש"ט, למשל, עונה לשאלה הראשונה של איוב? הוא בלב שלך!

ומה היה הרבי מקאצק עונה לשאלה של איוב? האם לא היה אומר לו: האלוקים נמצא במקום שמניחים לו להיכנס?

אבל אולי איוב יגלה את זה רק בסוף הספר (ספויילר)? תלוי בפירוש של מה שנקרא בסוף (עוד ספויילר).

(ד) אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת:

רק תנו לי להישפט, אומר איוב, והפה שלי יתמלא. לא הודאה על הטוב אלא תוכחות.

(ה) אֵדְעָה מִלִּים יַעֲנֵנִי וְאָבִינָה מַה יֹּאמַר לִי:

איני יודע איך צריך לקרוא את הפסוק הזה. האם זו הצהרה. כן, אני אבין מה שהוא יסביר לי. או הבעת תקוה, הלוואי ואוכל להבין. ואולי זו הבעת ייאוש. האם האלוקים רק יחזור על מה שאני שומע כבר מחברי (או חברי כביכול), התיאולוגיה השחוקה שלהם? אם כן, למה אני מתאמץ ומקווה ותובע?

(י) כִּי יָדַע דֶּרֶךְ עִמָּדִי בְּחָנַנִי כַּזָּהָב אֵצֵא:

גם אצלנו בעברית המודרנית קיים הביטוי "כל מילה זהב", כאשר אותה מתכת יקרה, שהיתה ידועה גם בזמן איוב, מסמלת את הטוב ביותר. זהב זה אני, אומר איוב.

(יא) בַּאֲשֻׁרוֹ אָחֲזָה רַגְלִי דַּרְכּוֹ שָׁמַרְתִּי וְלֹא אָט:

למרות המלים הקשות, זה פסוק קל ששני חלקיו חוזרים זה על זה.

אני הולך בדרך אלוקים (אשוריו לשון דרך) ואני שומר לא לחרוג ממנה (אט=אטה).

(יב) מִצְוַת שְׂפָתָיו וְלֹא אָמִישׁ מֵחֻקִּי צָפַנְתִּי אִמְרֵי פִיו:

אני מקפיד על כל מילה שצווה עלינו ואני שומר אותם בליבי.

רגע, אלו חוקים שמע איוב וממי? הרי איוב אינו יהודי ולכן לא קיבל תורה בסיני.

אז מה הן "מצות שפתיו" של אלוקים? האם הכוונה לשבע מצוות בני נוח? או למוסר הטבעי?

(יג) וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ:

אבל אלוקים עושה מה שהוא רוצה ואין מי שיכול לעמוד מולו ולהתווכח.

(טו) עַל כֵּן מִפָּנָיו אֶבָּהֵל אֶתְבּוֹנֵן וְאֶפְחַד מִמֶּנּוּ:

(טז) וְאֵ-ל הֵרַךְ לִבִּי וְשַׁ-דַּי הִבְהִילָנִי:

(יז) כִּי לֹא נִצְמַתִּי מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וּמִפָּנַי כִּסָּה אֹפֶל:

בעברית שלנו:

הוא כל כך גדול וחזק אז אני רועד מפניו. ככל שאני חושב על זה כך אני מפחד יותר.

אלוקים ממיס את ליבי מפחד!

אבל

החושך לא יביס אותי וגם אם פני אובדות בחשכה!

(זו הפרשנות שלי לפסוק האחרון, ובוודאי שיש אחרות...).

מה זה מזכיר לנו?

לא אקרא לשום יש בשם 'טוב' אם אין הוא כזה כפי שאני משתמש במילה הזו בתור תואר לבני אנוש כמוני. ואם אותו יש ישלח אותי לגהנום על שסרבתי לכנות אותו כך, אז אלך לגהנום.

ההצהרה הזו, שמזכירה את פירושי כאן לאיוב, נאמרה בידי פילוסוף וחכם מאומות העולם, ג'ון סטיוארט מיל, מאבות החשיבה הדמוקרטית והמפיץ הגדול של התפיסה התועלתנית של המוסר (טוב זה מה שטוב לבני אדם וכמה שיותר יותר טוב).

מיל הצהיר שהוא מוכן ללכת לגהנום עבור העקרונות שלו. איוב כבר היה בגהנום עלי אדמות. שניהם אוזרים את האומץ שלהם. איני יודע מה מיל היה צריך לעשות כדי להביא את עצמו לכתוב את המלים האלו. איוב מספר לנו: הוא רועד מפחד – אבל מקשה את ליבו כדי לעמוד על שלו[1].

ספויילר: אלוקים דווקא מרוצה מאיוב! (ראו בסוף הספר).