איוב כו-לא איוב פותח בלוג – וסוגר אותו

ב-ד: בוא הנה, בלדד, ותקשיב טוב!

איוב מתחיל בסגירת חשבון עם הדובר האחרון, בלדד.

(ב) מֶה עָזַרְתָּ לְלֹא כֹחַ הוֹשַׁעְתָּ זְרוֹעַ לֹא עֹז:

(ג) מַה יָּעַצְתָּ לְלֹא חָכְמָה וְתוּשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ:

(ד) אֶת מִי הִגַּדְתָּ מִלִּין וְנִשְׁמַת מִי יָצְאָה מִמֶּךָּ:

ובעברית שלנו:

האם עזרת לחלשים? נתת כוח למיואש שאין לו כוח להזיז אצבע?

נתת עצות? לא בחכמה! דיברת הרבה וחשבת שאתה עוזר?

למי אמרת את כל החכמות שלך? מי אמר שהוא מרגיש שהוא נולד מחדש אחרי שהוא דיבר איתך?

לא איוב, לא לא לא.

אם עדיין לא הפקנו את הלקח, זו ההזדמנות שלנו. מי שרוצה לעזור לאדם שבור ומלא ספקות, כמו איוב, הדרך לעשות זאת איננה למתוח עליו ביקורת.

זה לקח אקטואלי מאד לזמן הזה...

******

ה-יד רעם גבורות אלוקים – סיור בעולם עם איוב

במשך עשרת הפסוקים הבאים מתאר איוב את העוצמה הא-לוהית. השפה לא תמיד קלה והביטויים לא תמיד ברורים. עם זאת, המטרה ברורה, אפילו מסומנת מראש. אלוקים חזק יותר מכולם, ברא את כולם, ולכן...

המעניין עבורנו הוא כנראה העולם כפי שהוא נראה בעיני איוב. לא רק הגיאוגרפיה והאסטרונומיה והקלימטולוגיה (מדע מזג האויר). איוב יוליך אותנו בתיאוריו גם אל השאול, המשכן המסתורי שאליו נשלחים המתים.

ודווקא שם מתחיל הסיור שלנו.

*   *   *

ה-ו: ביקור בשאול

(ה) הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשֹׁכְנֵיהֶם:

(ו) עָרוֹם שְׁאוֹל נֶגְדּוֹ וְאֵין כְּסוּת לָאֲבַדּוֹן:

השאול נמצא מתחת למים. זה לא אומר שהוא מתחת לים. מי ששם לב לתמונת העולם של סיפורי בראשית יודע שהעולם נברא ממים, שבתוכם היה כל השאר. גם לאחר הבריאה, יש יבשה מוקפת במים ומתחתיה מים ומעליה מים אלא שהרקיע מפריד בין המים שלנו למים העליונים, שמשם מגיע הגשם.

ההשערה שהחומר הראשוני היה מים אינה רק שלנו, עם ישראל. זו גם היתה התזה של ראשון הפילוסופים, תאלס היווני, שמן הפרגמנטים (שרידים קטועים) שלו ידוע המשפט "הכל מים".

הרפאים היו עם שחי בעבר במזרח הירדן, אבל אלו הם רוחות המתים, כמו בעברית מודרנית. ובכן, השאול נמצא אי שם מתחת למים ושם יש רפאים. אבל מי הם "שוכניהם"? האם אלו דיירים נוספים בשאול או שהמים הם באמת הים והשוכנים הם יצורי הים והשאול נמצאת למטה למטה?

אנו איננו יודעים את התשובות וגם איוב אינו יודע, אבל הוא כן יודע שהשאול פתוחה לפני אלוקים שיודע מה יש בה ושום דבר אינו נסתר ממנו.

האם זה אומר שיש השגחה וגמול גם שם? אם כן, אז מדוע טוען איוב לפעמים שבשאול או במוות יש רק שלווה?

האם יש סתירות באמונות המוצגות בספר, או שמא איוב עצמו משנה את דעתו בשאלות אלו, לנוכח מצוקתו הפילוסופית? האם זה אומר שהספר והסופר יותר מתוחכמים ממה שחשבנו? למה לא?

*   *   *

ז: בריאה יש מאין

(ז) נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה

אעיר רק על הביטוי "בלי מה". הפירוש דווקא פשוט וקל: הארץ תלויה בחלל, בלי להישען על כלום, רק בגלל שכך רצה האלוקים. אבל המילה הזו הופכת מאוחר יותר לשם דבר. כן, אני מתכוון לספר המסתורי, ספר יצירה. הספר הזה הוא למעשה נסיון מדעי (!) לבאר ממה עשוי העולם: מאותיות ומספרים. איך מתוך הספר הזה פיתחו המקובלים את תורותיהם זה כבר סיפור אחר, מרתק, ויסופר, אולי, בפעם אחר ובספר אחר.

ומה זה "תוהו"? המילה מוכרת לנו מן הפסוק הראשון של ספר בראשית. וגם שם הצירוף "תוהו ובוהו" אינו מוכר למרות שיש לו משמעות של "בלגן" בעברית מודרנית. האם "תוהו" זה ריק, לא כלום? כך נראה מן ההשוואה בין שני חלקי הפסוק. ואם כן, מצאנו סייעתא לשאלה מפורסמת שטרם הוכרעה בעיני מתווכחים רבים (כולל הרמב"ם): האם התורה מציגה עמדה בריאתנית, כלומר שאלוקים בורא את העולם יש מאין ולא רק מכניס סדר בהיולי. לפי הפסוק שלנו, אכן כך צריך להבין את סיפור הבריאה.

*   *   *

ח-ט: למה המים אינם נשפכים מן העננים?

זו שאלה של ממש, ואם תעיינו בספר היפה "ילדים שואלים את הדוד אלברט" (מאת המדען ראסל סטנארד) תגלו שגם הוא לא ידע את התשובה ודווקא התפעל מאד מהשאלה.

לאיוב יש תשובה פשוטה למדי. בגלל שאלוקים רצה!

(ח) צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו וְלֹא נִבְקַע עָנָן תַּחְתָּם:

 (ט) מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:

הנה, יש שם מים והעננים אינם נפתחים ואינם נותנים למים ליפול כל עוד אלוקים אינו רוצה בכך.

אם מישהו יודע מה זה פַּרְשֵׁז, שיגלה לי!

*   *   *

י-יא: במקום בו נפגשים אופק ושמים

(י) חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית אוֹר עִם חֹשֶׁךְ:

יש מקום שבו נגמרת הארץ, שם נפגשים האור והחושך, כי הכל מוקף בגבול עגול.

(יא) עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ

מדוע השמים אינם נופלים? ובכן, בגלל שהם ניצבים על עמודים. נכון שלא ידעתם?

שימו לב כי למרות שהעולם של איוב נראה כל כך שונה משלנו (הוא לא ידע גיאוגרפיה, פיזיקה ועוד הרבה דברים שכל ילד, אפילו ילד חרדי, כבר יודע) – עדיין השאלות הן אותן שאלות. אנו יודעים יותר איך העולם אינו נראה, אבל עדיין מתלבטים: מדוע יש רע, מדוע יש סבל?

ספויילר: אולי בהמשך הספר נגלה תשובות.

(יב) בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם ובתובנתו וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב:

(יג) בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ:

יש לי חשד ואני משתף אתכם: יש פרשנים ותיאולוגים ששמחים לגלות אמונות הבל בתוך המקרא. כן.

ופסוק יב ממש נולד בשבילם. הרי מיהו רהב אם לא מפלצת עתיקה שהאמינו בה העמים הקדמונים לפני שהופיעו אברהם ומשה בשטח. הנה, כפי שבמיתולוגיה השומרית, נניח, מנצחים האלים החדשים את תיהמת הענקית ומגופה בונים את עולמונ, אז הנה, זכר לסיפור הזה מופיע גם כאן, בספר איוב.

גם כאן צריך האלוקם לנצח את רהב הענק, וגם את נחש הבריח האימתני.

זאת אם נקרא בפסוק יב חֹלֲלָה = הפכה לחלל, הרגה (פירוש עולם המקרא). אבל אפשר גם לקרוא חֹלֲלָה = יצרה, בראה. לפי זה, המחבר פחות מודאג מאמונה אלילית ביצורים קדמונים כל עוד הוא יכול להדגיש שגם הם אינם יצורים שוי ערך לבורא אלא להפך, שהאלוקים ברא אותם. כי הכל נהיה בדברו.

(יד) הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דרכו דְּרָכָיו וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּוֹ וְרַעַם גבורתו גְּבוּרוֹתָיו מִי יִתְבּוֹנָן

מעניין, נכון? אבל אלו רק מקצת מן התעלומות המופלאות שיש בעולם המופלא שאלוקים ברא.

האם חכה איוב לתגובת הרעים לאחר הפרק הקודם? אולי בגלל זה נאמר כאן

(א) וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ

ואולי זה מונולוג אחד ארוך, כפי שהצעתי בפרק הקודם.

ומה יש לאיוב לומר?

*   *   *

ב-ו: איוב נשבע: אני צודק!

(ב) חַי אֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי:

יתכן שקורא מודרני לא ישים לב לסיכון העצום שלוקח איוב על עצמו בפסוק ב. הוא נשבע. שבועה אינה דבר קל בעולם העתיק. זו הזמנה למי שנשבעים בשמו שיעניש ויפגע במי שחילל את השם. גם בעשרת הדברות מצאנו שאלוקים מזהיר:

(ז) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְדֹוָד אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא (שמות כ)

אולי איוב סבור שאין לו כבר מה להפסיד. אבל לפי גישתי, הפילוסופית-פסיכולוגית, איוב ממשיך לדבוק באמונה שלו בצדק. למען הצדק ראוי גם להסתכן ולהישבע.

אני, איוב, דובר אמת. אתם, הרעים, באמת רעים.

 (ג) כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי

בעברית שלנו: כל עוד אני חי, ואני יודע שנשמת אלוקים היא הדוברת בתוכי

(ד) אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה:

לא אשקר!

(ה) חָלִילָה לִּי אִם אַצְדִּיק אֶתְכֶם עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי:

לא אודה לכם שאתם צודקים כי אני מאמין שאני תם וישר

*   *   *

ז-יב: אלוקים כבר יראה לכם מה זה

במשך ששה פסוקים איוב מביע, בקיצור רב, את הרעיונות הבאים:

אם אתם אויבי, אז אתם רשעים.

(ח) כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱ-לוֹהַּ נַפְשׁוֹ:

(ט) הַצַעֲקָתוֹ יִשְׁמַע אֵ-ל כִּי תָבוֹא עָלָיו צָרָה:

אתם מחניפים ועל זה תקבלו עונש. גם אם תתפללו, לא תישמעו. המשתמע: מישהו אחר יצטרך להתפלל עבורכם (ספוילר: זה מה שקורה בסוף).

(י) אִם עַל שַׁ-דַּי יִתְעַנָּג יִקְרָא אֱ-לוֹהַּ בְּכָל עֵת

בתוך הסבל והצרות, איוב עדיין זוכר איך נראים החיים היפים: ראשית, הצדיק מתפלל ואלוקים שומע בקולו, מציל אותו. שנית, החיים בחסות אלוקים הם חיי שמחה ועונג. מי שהיה שם וזכה לזה – יודע.

באיזה אופן מתענג הצדיק? האם זה בגלל שהשגחת האלוקים פרושה עליו ועל משפחתו, או בגלל שהוא חי בחוויה של התפעלות והתקשרות, כפי שיטענו המיסטיקאים שטרם נולדו? נחזור לשאלה זו לקראת סיום הספר.

(יא) אוֹרֶה אֶתְכֶם בְּיַד אֵ-ל אֲשֶׁר עִם שַׁ-דַּי לֹא אֲכַחֵד:

(יב) הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ:

אני לא מצליח, אומר איוב, אז אלוקים כבר יסדר את זה. ובעצם, אפשר גם ככה. אתם רואים בדיוק כמוני איך מתנהל העולם, אז למה אתם מדברים שטויות?

*   *   *

יג-כג יום אחד יצחקו גם עליכם

זו התחלה מפחידה.

(יג) זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע עִם אֵ-ל וְנַחֲלַת עָרִיצִים מִשַּׁ-דַּי יִקָּחוּ:

בעברית שלנו: זה מה שמקבל הרשע מאלוקים, וזו הנחלה היחידה שנשארת באמת לרשעים: עונש וסבל.

בפסוקים הבאים מפרט איוב: אם יש לרשע בנים, הם יפלו בחרב, או ירעבו ללחם. ממנו עצמו, מהרשע, יישארו רק שרידים לקבורה, והאלמנה אפילו לא תבכה עליו.

אם יהיה לו כסף – הכסף יגיע לידי הצדיק.

(יח) בָּנָה כָעָשׁ בֵּיתוֹ וּכְסֻכָּה עָשָׂה נֹצֵר

בנית בית, שואל איוב את הרשע. אז הוא יתמוטט כמו בית שבנה חרק. כמו סוכה שנבנית לשעתה, מעשה ידי שומר הפירות בשדה. (הסוכה שאנו עוברים לגור בה בחג הסוכות היא סמל לארעיות החיים בעולם הזה).

(יט) עָשִׁיר יִשְׁכַּב וְלֹא יֵאָסֵף עֵינָיו פָּקַח וְאֵינֶנּוּ:

(כ) תַשִּׂיגֵהוּ כַמַּיִם בַּלָּהוֹת לַיְלָה גְּנָבַתּוּ סוּפָה:

לפי שהעשיר יתעורר משנתו, הוא כבר ימות. ואיזה מוות מפחיד.

(כג) יִשְׂפֹּק עָלֵימוֹ כַפֵּימוֹ וְיִשְׁרֹק עָלָיו מִמְּקֹמוֹ:

כל מי שיראה ימחא כפים בתדהמה וישרוק – בהתפעלות, בבוז, בתמיהה?

ולמי כל זה יקרה? לרשע? הרי איוב כבר דוחה את הרעיון שיש עונש לרשעים. אבל אולי כדי לאחל לחבריו לשעבר מה שהם סברו שמגיע לו, הוא מוכן, לפחות לשעה, להציג להם את העונשים שמגיעים להם.

כפי שאמר מישהו עם חוש הומור: לטעות זה אנושי, לסלוח זה א-לוהי, לשנוא ולהתנקם זה עוד יותר אנושי.

מה הקשר בין הפרק הזה לקודמיו? באמת קשה למצוא. לאחר שסקר את פלאי העולם הנברא ולאחר שסקר את התהפוכות העוברות על האדם, הוא מגיע אל הצד החיובי של הבריאה. האוצרות הטמונים בה ומחכים לאדם שייהנה מהם. ולפי קריאה אפשרית אחת, האדם אכן עושה זאת.

אבל כל היכולות האנושיות עדיין אינן מביאות אותו, את האדם – אותנו, כולל אותנו הקוראים והשומעים – אל החכמה באשר היא חכמה. לא ידיעה של פרט כלשהו, מעניין ככל שיהיה. לא מדע מן המדעים. החכמה האמיתית. ה"איך" וה"למה" של המציאות המופלאה הזו שברא אלוקים.

מי יכול לדעת אותה? רק אלוקים.

ומה נשאר לאדם?

להסתפק ביראת אלוקים. אם הוא מסוגל. איוב כבר לא.

*   *   *

א-יא: כל תכלית הוא חוקר, כל יקר ראתה עינו... אבל...

במשך 11 פסוקים מהלל איוב את השגי האדם, היודע לנצל את המתנות הנפלאות שאלוקים הטמין עבורו.

א-ב: המתכות היקרות. כסף, זהב, ברזל, נחושת.

(ניתן לתארך את הספר לכל הפחות לתקופת הברזל, כפי שמכנים אותה הארכיאולוגים).

אין גבול, כך נדמה, למפעליו של האדם.

(ג) קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת

גם החשכה בלב האדמה וגם המעברים הצרים המפחידים אינם בולמים את התקדמות האדם.

(ד) פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ:

יש כורים עמוק באדמה.

(ה) אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ:

(ו) מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ:

מן השכבה העליונה של האדמה אנו מפיקים לחם – וזה השג עצום בפני עצמו – אבל אנו גם חודרים לעומק האדמה כדי למצוא אבני חן וזהב.

(ז) נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה:

אילו היו הדברים נכתבים היום היינו מפרשים אותם על נסיעה במסוק או במטוס, או בלווין. אבל איוב מתכוון כנראה לאלו המטפסים בהרים ומצליחים להעפיל אל על. עופות הטרף מגיעים לשם דרך האויר. האדם מגיע לשם ברגל!

(י) בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ:

(יא) מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר:

האדם מוציא מים מן הסלעים, מגלה את כל האוצרות, סוכר נהרות ומגלה את הנעלמים.

אבל...

*   *   *

יב-כז: רק אלוקים יודע

(יב) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:

שימו לב: "החכמה" אינה, כמו אצלנו, ידע תיאורטי שצריך להשיג או לברר. נדמה לרגע שהחכמה היא ישות בפני עצמה. משהו קיים באיזה עולם אידיאלי ואולי מסתתר היכן שהוא בעולמנו, העולם שבו מתגורר גם האדם?

אז לא. יש כזה דבר, חכמה, אבל לא בשבילנו.

(יג) לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים:

גם מי שכבר מבין את חשיבתו החכמה לא ימצא אותה בחייו.

(יד) תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי:

לא יעזור להרחיק לכת עד למקומות הנידחים והמסוכנים ביותר.

(טו) לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ:

(טז) לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר:

(יז) לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז:

(יח) רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים:

(יט) לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה:

למה להעתיק את כל הפסוקים האלו? כי הם יפים. ראו כמה אוצרות מכיר איוב, כולל כלי זכוכית שכנראה היו יקרים מאד בזמנו. אבל גם בכסף אי אפשר להשיג את החכמה.

(כ) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:

(כא) וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה:

(כב) אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ

אילו היה למוות פה ואילו היתה לשאול יכולת לדבר – זה רק ביטוי ספרותי, אל תייחסו לו יותר מדי חשיבות – גם הם היו מודים שלא השיגו את החכמה.

(ויש כאן אולי פולמוס נסתר עם האמונות של עמים אחרים, לפיהם מלאכים או יצורי על אחרים גנבו את החכמה מן האלילים והביאו אותה לאדם).

(כג) אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ:

(כד) כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה:

(כה) לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה:

(כו) בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת:

(כז) אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ:

אלוקים יודע את החכמה, למעשה הוא יצר אותה. אבל... לא בשביל האדם.

(כח) וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה:

מה נשאר לנו? מה שבעל ספר "קהלת" מציע גם הוא.

יג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:

(יד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע:

(קהלת פרק יב, הפרק האחרון, הפסוקים האחרונים)

אבל קהלת מוסיף כי האלוקים שופט בהתאם לאמת, גם אם היא נסתרת. איוב אינו מסכים לכך. לגביו אישית זה לא נכון.

וזה ההבדל.

בשלושת הפרקים הבאים איוב מעלה זכרונות. אל נטעה. זה לא דבר רע. הזכרונות הם שלנו, ואותם אי אפשר לקחת, כי את העבר אי אפשר לשנות.

אשרי מי שיכול להסתכל אחורה בשביעות רצון מבחירותיו ומחייו.

*   *   *

פרק כט: מלך בגדוד - כשאיוב מחייך, השמש זורחת

ב-ה: אלוקים איתי כל הזמן

זו המתנה היפה ביותר, ואולי מי שזכה לה אינו יודע להעריך אותה?

(ב) מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱ-לוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי...

(ד) ... בְּסוֹד אֱ-לוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי

נגלה סוד: המילה "סוד" פירושה "חבורה" ולא רק רז או דבר נסתר כמו היום. לכן הכוונה היא "אלוקים נמצא איתי בחבורה אחת בביתי".

ו-יא: אוי, הכבוד, הכבוד

תנסו למצוא אדם שלא אכפת לו מכך שיעריכו אותו.

גם איוב לא היה נקי מזה.

(ז) בְּצֵאתִי שַׁעַר עֲלֵי קָרֶת בָּרְחוֹב אָכִין מוֹשָׁבִי:

רק יצאתי מהבית למקום השמור לי ברחבה (של השוק ובית המשפט)

(ח) רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ:

(ט) שָׂרִים עָצְרוּ בְמִלִּים וְכַף יָשִׂימוּ לְפִיהֶם:

(י) קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה:

ילדים נבהלים. זקנים קמים לכבודי. שרים משתתקים. נגידים כנ"ל.

(יא) כִּי אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּאַשְּׁרֵנִי וְעַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידֵנִי:

וכולם יודעים שזה נכון!

יב-יח: איוב מנצח את באטמן

אם יש משהו שהנביאים קוראים לו הרי זה משפט צדק. ואיוב עשה זאת בשלמות.

בפרק קודם האשים אליפז כי איוב העלים עיניו מן הזקוקים לו. כאן מתברר שזה לא נכון.

(יב) כִּי אֲמַלֵּט עָנִי מְשַׁוֵּעַ וְיָתוֹם וְלֹא עֹזֵר לוֹ:

העני משווע לעזרה ואיוב חש לעזרה.

(יג) בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן

כך גם יתומים, אלמנות ואובדי דרך. איוב מושיע והם מודים לו

(יד) צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי

איוב מתהדר בתואר השמור בדרך רק כלל לאלוקים. "לבושו צדק"!

(טו) עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי:

(טז) אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ

והוא עוזר לחלשים.

(יז) וָאֲשַׁבְּרָה מְתַלְּעוֹת עַוָּל וּמִשִּׁנָּיו אַשְׁלִיךְ טָרֶף:

הרשע הגדול ביותר חסר אונים מול העונש שינחית עליו איוב, המציל את הקרבנות.

מי זה סופרמן? איפה באטמן? מי צריך אותם? איוב כאן, והוא מוצלח יותר מכל אחד אחר.

יח-כה: מלך בגדוד

יח-כ: איוב משוכנע שאין לו ממה לפחד. הרי הוא צדיק ורודף צדק.

(יח) וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים:

האם החול הוא אותו עוף אגדי שחי לנצח ומתחדש תמיד או שהכוונה לחול, גרגרי האדמה ששום דבר אינו יכול לשים להם קץ? מה זה משנה?

כא-כה: כולם מחכים למוצא פיו של איוב

 (כא) לִי שָׁמְעוּ ... וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי:

(כב) אַחֲרֵי דְבָרִי לֹא יִשְׁנוּ וְעָלֵימוֹ תִּטֹּף מִלָּתִי

הם מקשיבים לאיוב, הם שותקים כדי לשמוע כל מילה, הם לא מתווכחים ודבריו הם כמו גשם לארץ צמאה.

(כד) אֶשְׂחַק אֲלֵהֶם לֹא יַאֲמִינוּ וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן:

כשאיוב מחייך, השמש זורחת

(כה) ... וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד כַּאֲשֶׁר אֲבֵלִים יְנַחֵם

כאשר איוב מגיע, זה כמו מלך בראש צבא – אבל הוא אינו מתגאה, הוא מקדיש את עצמו לשמח אחרים, שבורי לב.

מתבקש ההמשך שלא נאמר:

ומי ינחם אותו כעת?

בפרק הקודם שמענו כיצד כולם מכבדים את איוב.

ועכשו:

(א) וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי:

עכשו, בעברית שלנו, ילדים וצעירים צוחקים עליו. (זה חריג כי פעם נזהרו צעירים בכבוד המבוגרים מהם). ולמעשה, אפילו הנקלים בהם, שאיוב לא היה מעסיק כשומרי כלבים, גם כן מסתכלים עליו מגבוה.

(ח) בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ:

(ט) וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה

אותם בני נבלים, שאינם יודעים מי אביהם, שבורחים מכל מקום (תחשבו איזו קבלת פנים עשו להם)

עכשו איוב הפך לנושא החביב עליהם. הנה, הוא במצבם, או גרוע מזה.

(י) תִּעֲבוּנִי רָחֲקוּ מֶנִּי וּמִפָּנַי לֹא חָשְׂכוּ רֹק

גם הם לא יסכימו להתקרב אליו. הם יורקים עליו, ואולי זו רק מטאפורה?

בפרק הקודם קראנו כיצד היה איוב חי בעושר ובבטחון. הרי הוא צדיק וגומל חסדים. ועכשו 0

(טו) הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת ...

(טז) וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי עֹנִי

הדלות השתלטה על איוב. עולמו בלהות.

(יז) לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן:

רע במיוחד בלילה, שאי אפשר למצוא בו מנוחה.

(יח) בְּרָב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי:

(יט) הֹרָנִי לַחֹמֶר וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר:

(כ) אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי:

(כא) תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי:

פסוק יח נחשב לקשה במיוחד, אך לדעתי אפשר לראות בו את התחלת ההמשך: איוב פונה לאלוקים. אם אני לבוש במחלות וכאבים, מי הוא זה שיצר אותי מחומר ועכשו מושיבני באפר? למי אני צועק ומתפלל והוא אינו עונה? מי מתאכזר אלי?

(כג) כִּי יָדַעְתִּי מָוֶת תְּשִׁיבֵנִי וּבֵית מוֹעֵד לְכָל חָי:

התשובה היחידה שהיא גם המקום שאליו ישוב (משחק מילים כנראה) היא בית הקברות.

(כד) אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ:

למה אתה פוגע בי כאשר אני חלש וקורא אליך?

(כה) אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן

אני הייתי משתתף בצערו של החלש

(כו) כִּי טוֹב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר וַיָּבֹא אֹפֶל

וכאן, התקוות הופכות למפח נפש. קיויתי לאור – ובא חושך.

 (כח) קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה...

 (כט) אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה:

גם היום הפך לחושך, רק חיות השדה נשארות לחברה עם איוב (זה מוגזם, כי יש שם קהל שומעים, כפי שנראה מייד).

...

(לא) וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים:

אולי נהג איוב לשמוע קול נגינה בשעות הסעודה שלו, אבל עכשו הקול היחיד הוא קול המקוננות על גורלו.

האם אנו באמת מכירים את איוב? את איוב של פעם?

מן הפרקים הראשונים אנו מכירים אדם עשיר ומאושר, בעל משפחה גדולה, שעסוק כל הזמן בפיוס אלוקים שלא יכעס חס וחלילה על ילדיו. אבל לפי הפרק שלפנינו יש כאן איוב אחר לגמרי. איוב שבא בין הבריות כדי להיות שופט צדק (פרק כט) הוא גם איוב שמכיר את הנסיונות האורבים לאדם רב עוצמה, ועדיין הוא מצליח לשמור, אם גם במאמץ, על זהירות מפגיעה בחלש, בניצול נשים, ואפילו מזכיר לעצמו שכולנו נבראנו בצלם אלוקים. אפילו סתר ליבו נקי מעוון!

לכן יש לו בקשה אחרונה. אבל נלך לפי סדר הפרק.

א) בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה

בעולם שבו מתנהל מסע רדיפה נגד כל מי שפגע באשה נגד רצונה (התביעה מוצדקת) ונגד כל מי שנראה כאילו הטריד אותה (נראה מופרז), איוב היה נחשב לגבר האידיאלי. הוא אפילו לא מסתכל בנשים צעירות ויפות!

(ד) הֲלֹא הוּא יִרְאֶה דְרָכָי וְכָל צְעָדַי יִסְפּוֹר:

(ה) אִם הָלַכְתִּי עִם שָׁוְא ...

(ו) יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי צֶדֶק וְיֵדַע אֱ-לוֹהַּ תֻּמָּתִי

אלוקים מוזמן, שוב, לבדוק את רשימת המעשים והמחשבות של איוב ולברר אם יש שם רע.

(ז) אִם ... אַחַר עֵינַי הָלַךְ לִבִּי וּבְכַפַּי דָּבַק מאוּם

קל מאד להתפתות למראה עינים, ואנו עם ישראל חוזרים על כך פעמיים ביום:

וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם

(פרשת שלח, במדבר טו)

אבל איוב הצליח להישמר מזה!

(ט) אִם נִפְתָּה לִבִּי עַל אִשָּׁה וְעַל פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי

יש כאלו שחומדים נשים, יש כאלו שאורבים להן. לא איוב!

(יג) אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי

הנה השויון. אמריקה, ארץ השויון, נוסדה על עבודת עבדים. גם לאיוב היו עבדים, אבל הוא נהג בהם לפי הצדק והיושר, ואם התלוננו, היה דן אותם ואת עצמו לפי האמת.

(טו) הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד

המילים האלו נכתבו לפני אלפי שנים, בעולם שבו היתה חלוקה מעמדית שהכל היה מבוסס עליה! איוב מאמין בשויון – הרי כולנו נוצרנו באותה דרך, אז במה יש להתגאות?

(טז) אִם אֶמְנַע מֵחֵפֶץ דַּלִּים וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה:

(יז) וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה

יתכן שזו לשון גוזמה אבל זו גם יכולה להיות עובדה פשוטה בביתו של אדם עשיר. אני ממליץ על הספר "הכל לאדון הכל" של רוחמה שיין כדי לקרוא כיצד אביה, ילד עני, הפך לעשיר והקדיש את עצמו להכנסת אורחים, שלא יהיה אדם אחד שלא יהיה לו מה לאכול והיכן לישון.

(כד) אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי

(כה) אִם אֶשְׂמַח כִּי רַב חֵילִי וְכִי כַבִּיר מָצְאָה יָדִי:

(כו) אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ:

(כז) וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי:

(כח) גַּם הוּא עָוֹן פְּלִילִי כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל:

איוב היה עשיר אבל לא העריץ את הכסף וגם לא עבד עבודה זרה.

(כט) אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע

הוא אפילו לא שמח בנפול אויביו.

(לב) בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח:

היו עוד כמוהו בעם ישראל. כך מספרים, למשל, על הרב חיים מבריסק. יש רשימה קטנה ומופלאה של אישים דגולים שפתחו את בתיהם לפני הזקוקים. אברהם ואיוב (האמיתי, הדמיוני?) היו הראשונים שעשו זאת.

(לג) אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי

שלא כמו כל הבריות, פי ולבי היו שוים, אומר איוב. לי אין סודות רעים של מאוויים שליליים!

(לה) מִי יִתֶּן לִי שֹׁמֵעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁ-דַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי:

(לו) אִם לֹא עַל שִׁכְמִי אֶשָּׂאֶנּוּ אֶעֶנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי

בעברית שלנו: הייתי מבקש, אומר איוב, שאלוקים שהפך לאיש המריבה שלי יראה לי את כתב האישום נגדי. הייתי לוקח את הספר הזה לכל מקום. אז הייתי יודע במה לא הייתי בסדר.

 (לח) אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן:

(לט) אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי כָסֶף וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי:

(מ) תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה –

האם האדמה יכולה להתלונן על שניצלתי אותה? לא האדמה ולא האדם.

תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב:

והפעם מסיים איוב את דבריו.

שתיקה נוראה.

אין מי שיענה לו.

אלוקים, איפה אתה?

בפרק כז איוב מסיים חשבון עם בלדד (אולי תלמדו להקשיב בלי להיות שיפוטיים, בבקשה) ועובר לסקירה מהירה של פלאי עולמנו. מחבר הספר שלנו אינו מתנגד לאמונה בנחש בריח ומפלצות קדמוניות אחרות, כל זמן שנבין כי אלוקים ברא אותן ואת כל הבריאה כולה יש מאין.

בפרק כח איוב נשבע שהוא עומד על שלו: הוא צדיק ולא יסכים שיציגו אותו אחרת. לגבי הרעים, שמחניפים למשפט הא-לוהי שלא התקיים באיוב, הוא מאחל שילמדו ממנו על בשרם, ואז הוא מתאר בפרטים את גורלו המר של העשיר (הרשע?). זו תמונת העולם האמיתית, אומר איוב. יח) בָּנָה כָעָשׁ בֵּיתוֹ. כמה זמן מחזיקים מעמד קורי העכביש? כמה זמן חי הפרפר?

בפרק כט איוב מספר על החכמה, שהיא כמעט ישות עצמאית. עם כל השגי האדם המופלאים, החכמה הא-לוהית נסתרת מאיתנו. כמה זה מתסכל! הלא אין ערוך לחשיבותה! רק אלוקים יודע. ומה נשאר לאדם? יראה. אבל בניגוד לבעל ספר "קהלת" שגם הוא סבור שהיראה היא העיקר, איוב אינו סבור שהאלוקים שופט צדק. הנה, מה איתו? כמו שאומרים בפילוסופיה של המדע, דוגמא נגדית אחת מספיקה כדי להפיל תיאוריה. הדוגמא של איוב סותרת את התיאוריה אודות הגמול הצודק של אלוקים.

בשלושת הפרקים הבאים משווה איוב בין מצבו של פעם למצבו היום. בפרק כט אנו לומדים כיצד היה גדול כמו מלך אבל תמיד רכן לעבר החלשים ושבורי הלב כדי לעזור להם. בפרק ל הוא מתאר את מר גורלו במשפטים כואבים שיופים הספרותי רק מעצים את הכאב שבהם. (יז) לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי. לאלוקים הוא אומר: (כא) תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי (כו) כִּי טוֹב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר וַיָּבֹא אֹפֶל  (כט) אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה (לא) וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי

בפרק לא אנו מכירים את איוב המופלא מכולם, שנזהר (כמה אקטואלי) מפני פגיעה וניצול של נשים, שהתייחס ביושר ובשוויוניות גם לעבדיו, שליבו טהור ממחשבות רעות.

אלוקים מוזמן להציג את כתב האישום נגדו, אם יש, אם יכול להיות כזה דבר.

תמו דברי איוב.

שתיקה נוראה.

איפה אלוקים שיענה לו?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");