"לא נזכר בתלמוד שלנו" – על פירושים מקוריים ואיסורם (שבועות לג ב)

נלמד את המקורות לפי הסדר, גם אם באופן שטחי ומהיר. לצערי, זה עדיין ארוך. אבל אתם כבר יודעים שיש בסוף סיכום נגד אמל"ק.

משנה שבועות פרק ד, בבלי שבועות לג ב

משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו

שאני כהן, שאני לוי, שאיני בן גרושה, שאיני בן חלוצה,

שאיש פלוני כהן, שאיש פלוני לוי, שאינו בן גרושה, שאינו בן חלוצה,

שאנס איש פלוני את בתו ופתה את בתו,

ושחבל בי בני, ושחבל בי חבירי, שהדליק גדישי בשבת

- הרי אלו פטורין.

הנידון הוא שבועת העדות. בתורה למדנו, לפי פרשנות חכמים, שמי שיודע עדות לחברו צריך לבוא ולהעיד. ואם אינו עושה זאת, ואם התובע מבקש ממנו להעיד, ואם העד הפוטנציאלי מסרב, וגם טוען שאינו יודע כלום, וגם נשבע שאינו יודע, וגם כופר בבית הדין כאשר הוא מוזמן לספר את סיפורו – אז העד חייב בקרבן מיוחד שנזכר ב"ויקרא" פרק ה. ((א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ). האופן שבו דרשו חז"ל מה שדרשו מן הפסוק הזה ראוי ללימוד אבל זה ממש לא הנושא שלנו. זה רק הרקע.

כל הנזכרים במשנה יודעים את העדות ומסרבים להעיד וגם משקרים שאינם יודעים, וגם נשבעים על זה, אבל דין שבועת העדות אין להם, וכל סוג מן הדוגמאות (המחולקות לשורות לצורך הנוחות) יש לו פטור מסיבה אחרת.

לדוגמא, מי שטוען שהוא כהן וזקוק לעדות שהוא כהן (או כהן כשר ולא פסול), אין לכך נפקות ממונית (למרות שכהן זכאי למשל לקבל מתנות מסויימות, ולמרות שאפשר היה לטעון שמדובר כאן שיש לו אחת מאותן מתנות בידו והוא זקוק לעדות כדי להחזיקן). ואם אין תביעה ממונית אין כאן שבועת העדות.

נתבונן כעת בקטע הבא מן המשנה:

שאנס איש פלוני את בתו

מי התובע? מה העילה? מה הסיפור שנידון כאן? מדוע היינו חושבים שתהיה שבועת העדות ומדוע בסוף אין כזו?

רש"י מציע שני פירושים:

שאנס איש פלוני או פתה בתו של פלוני - שאנס ראובן בתו של שמעון ובתו דקתני אאיש פלוני דלעיל קאי דתנא לעיל מינה שאיש פלוני כהן או לוי ואינו בן גרושה ועליה קאי או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו דאיירינן ביה עד השתא.

פטורין - דבעינן שישמעו מפי התובע ואצטריך למיתנייה משום דמוקמינן לה בבא בהרשאה אפ"ה אינו בעל דינו בזו כשאר ממון דמידי דלא מטא לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עילויה.

לקמן נבאר זאת בהרחבה, אז אם זה לא ברור צריך רק לקרוא הלאה.

פירוש שני מופיע קצת יותר בהמשך, ומיקומו מראה שרש"י פחות מרוצה ממנו.

וי"מ [ויש מפרשים] שאנס איש פלוני ופיתה את בתו האב הבא על בתו

וטעמא דפטורין משום דאיכא חיוב מיתה

ואף אני כן שמעתי וא"א להעמידה

דאפי' בלא חיוב מיתה נמי - מאן קא תבע השתא? אם אנסה אחר קים לן בושתה ופגמה וקנסה לאביה אנסה אביה קנס בעי לשלומי לה בתמיה.

נבדוק את הפירושים מן הסוף להתחלה.

"שאנס איש פלוני את בתו" – הקטע הזה ניתן לקריאה במספר אופנים.

האופן השני של רש"י, שיאומץ בידי ראשונים נוספים, כמו הרמב"ן:

העדים מתבקשים להעיד שאיש פלוני אנס את בתו שלו. והם פטורים אם נשבעו שאינם יודעים עדות. והטעם לפי פירוש זה הוא שאין כאן תביעת ממון לפי שהנתבע, האב, חייב מיתה ולכן אינו משלם.

ועל זה מגלה לנו רש"י שאף הוא קיבל את הפירוש הזה במסורת, (כן מפרש כאן הר"י מיגאש) אבל "אי אפשר להעמיד" את הפירוש.

מדוע לא? מסביר רש"י: נכון שאין כאן שום תשלום ממון, שהרי האב שבא על בתו במיתה, וממילא אינו מת ומשלם (ואפילו אינו חייב מיתה בפועל – מפני כלל שלא נבאר כאן ועכשו). אבל יש עוד טעם חזק בהרבה לפטור את האב. הרי מי יכול בכלל לתבוע את האב הזה? הרי תשלומי אונס מגיעים לאבא, וכאן, שהאבא עצמו הוא האנס, מי יתבענו? וכי יתחייב לעצמו? ומי יתבע אותו כדי שיעיד עבורו? (כאן יש מקום לפלפולים רבים בנוגע למי שחייב לעצמו...).

אמנם אם משום זה שיש שני נימוקים לפטור את העדים מפני שהאב אינו יכול לקבל את הכסף – זה עדיין לא מספיק כדי לדחות את הפירוש כפי שקובע רש"י. הבה נאמר שהפירוש הזה נכון והנימוק הוא זה שכתב רש"י: מי יתבענו. אלא שהמפרש שהסביר שהפטור הוא מחמת שחייב האנס מיתה – ציין רק אחד משני הנימוקים. מה שנקרא "תנא ושייר". והכל שפיר.

אבל הבה נחזור כעת אל הפירוש הראשון. שהוא מביא לנושא שלנו.

בפירוש השני, כזכור, פירשנו ש"אנס איש פלוני את בתו" הוא האב את בתו שלו. (ודוגמא כזו היא אכן זרה למדי, וכי ברשעים עסקינן).

הפירוש הראשון מחייב קריאה פחות רגילה של המשפט.

אנס איש פלוני – שמעון – את בתו – של ראובן.

כעת ראובן היה רוצה לתבוע את שמעון האנס שישלם לו את המגיע לו מדין תורה, ואם יש עדים, ואם העדים נשבעים שאינם יודעים עדות וכופרים בה – עדיין אינם חייבים קרבן עדות.

ומדוע הם פטורים? לא משום שזה קנס. (זאת כיון שבתשלומים הצפויים יש גם חלק שהוא ממון גמור - מה שהפסיד האב כסף על בתו. יש לזכור כי מדין תורה זכאי האב בכסף קדושיה עד גיל מסויים שהיום היו מכניסים עליו לכלא, אבל זו היתה תרבות אחרת וכבר חז"ל העירו שאין האב צריך לנהוג כך בבנותיו...). לא, הסיבה שהעדים פטורים מקרבן אם כפרו זה בגלל שחסר כאן תנאי אחר בתנאי החיוב.

עלינו להרחיב עוד את התמונה שמצטיירת מן המשנה. יש כאן לא שני משתתפים, האב של הבת והאנס של הבת, אלא שלושה. יש כאן עוד אדם, יהודה, השלישי בסיפור, שתובע את האנס שמעון בשם האב ראובן. יהודה הוא זה שקורא לעדים והוא זה שמשביע אותם. והסיבה שהם פטורים, אם נשבעו לשקר, היא שהוזמנו לא בידי התובע.

ועכשו הגענו לשאלה המעניינת של רש"י:

וכי לא יתכן שאדם שלישי יתבע את העדים והם יתחייבו? זה אפשרי – אם השלישי תובע אותם בשם האב. כלומר, הוא בא בהרשאה.

כאן היה אפשר לומר שבאמת אם השלישי בא בשם האב אז העדים חייבים, והמשנה מדברת במקרה שבו השלישי אינו נציג כזה. (וכן נראה שפירש ר' יהונתן מלוניל בפירושו על הרי"ף, טו ב שם) אבל מסתבר שההסבר הזה נדחה בידי רש"י, מפני שהוא בגדר "פשיטא", כל כך פשוט שאין צורך להביאו במשנה.

אז מה שנשאר לנו, לפי הפירוש הראשון, הוא מקרה שהאב ראובן כן מינה את יהודה, האיש השלישי, לנציג עבורו כדי לתבוע את האנס של בתו, והעדים הוזמנו להעיד, וכפרו ונשבעו, ובכל זאת אינם חייבים קרבן.

מה שמסתתר מאחורי המקרה המסויים הזה במשנה זה העקרון שאין הרשאה מועילה במקרה כזה.

מה זו הרשאה? האם זו שליחות? ובכן, יש לדעת כי שליחות או נציגות להוצאת ממון של פלוני עבור פלוני בידי אדם שלישי נראית לנו היום דבר פשוט, אבל בימי המשנה והתלמוד ואפילו אחר כך היתה דבר מורכב ובדרך כלל נחשבה לבלתי אפשרית.

היתה רק דרך אחת לארגן שזה יחול. לשם כך צריך שהמשלח יעניק לנציג שלו שטר מיוחד, "הרשאה", ולא תמיד שטר כזה מועיל.

מדוע שטר כזה לפעמים כן מועיל? אני מעדיף לא להיכנס לשאלה זו אלא רק אם יתעורר לקמן הצורך בכך להמשך הדיון. לא רק שהנושא מורכב (ואינו מוכר לי די הצורך) אלא שדומה שלרש"י יש הסבר מיוחד משלו מדוע הרשאה מועילה (ראו ד"ה אורכתא כאן).

על סמך ההבנה שלו בהרשאה, רש"י מסביר: הרשאה מועילה בעלמא (=במקרים אחרים) אבל לא במקרה שלנו, וזה החידוש של הבבא הזו (=הקטע הזה) במשנה.

ומאי שנא (=במה זה שונה) ממקרים אחרים, שבהם "כתבינן הרשאה" (כותבים שטר הרשאה וזה מועיל)?

כאן מחדש רש"י את החידוש שלו שמעורר את התנגדותו של הרמב"ן:

אני מעתיק את פירוש רש"י ומוסיף עליו את מה שצריך כדי לבאר:

אפ"ה – אפילו אם האב נתן שטר הרשאה לשלישי כדי שיתבע

אינו בעל דינו בזו כשאר ממון – אין זה מועיל כי זה לא כמו כל שאר סוגי ממון שבהם הרשאה מועילה.

ובמה ההבדל?

דמידי דלא מטא לידיה מעולם – דבר שלא בא לידיו (של הכותב את ההרשאה) מעולם

לא מצי למכתב הרשאה עילויה – אין התובע יכול לכתוב עליו שטר הרשאה.

דוגמא פשוטה מאד. אם ראובן, בעל הממון, הלווה אותו לשמעון, ושמעון אינו משלם, יכול ראובן למנות את יהודה, אדם שלישי, על ידי שטר הרשאה, שילך ויתבע את הכסף משמעון. ושמעון אינו יכול להגיד לו: לא בעל דברים דידי אתה. כלומר אין לי עסק אתך.

ומה בין הדוגמא הזו לדוגמא של ראובן התובע את שמעון שאנס את בת ראובן? זה מפני שהכסף שהוא רוצה לקבל מעולם לא הגיע לידיו. יש לו רק תביעה על שמעון, ועל תביעה אי אפשר לכתוב הרשאה.

וזה החידוש של הקטע הזה לפי רש"י.

יש לשים לב למה שנובע מדברי רש"י. יש כאן הטלת הגבלה על כוחה של הרשאה, שהיא חלה במקרים מסויימים (כאשר התביעה על ממון שהיה בעבר של התובע) ולא במקרים אחרים (כמו פה, שלא היתה בידיו מעולם).

ממש יפה, והרי לפנינו כוחו הפרשני של רש"י, שמתגלה לעינינו לעתים רחוקות בלבד. בדרך כלל רש"י רק רושם את הפירושים שקיבל במשך שנות לימודיו, ואם גם תרומתו ניכרת בניסוחיו המיוחדים, הם בסופו של דבר של רבותיו. כאן יש לנו רש"י מקורי.

והמקוריות הזו מעוררת את התנגדותו של הרמב"ן. כך לפחות טוענים כאן בשוטנשטיין (עמ' 2 בדף לג ב הע' 15 בקטע ד"ה כנראה כדי) ולפי סיכומם הרמב"ן אף מכתיר את דברי רש"י כ"דברי נביאות". ביטוי חריף שהרמב"ן משתמש בו 8 פעמים בכל חידושיו המופיעים בפרוייקט השו"ת ושם זה בא לומר שאותם אלו שמקבלים את הכינוי הזה הם לעתים מנוגדים לגמרא.

אבל מה אעשה וברמב"ן שיש בפרוייקט השו"ת אין את הדברים האלו ואף לא התנגדות לפירושו של רש"י אלא רק תירוץ ליישוב קושייתו על הפירוש השני דלעיל (ואנו לא נעסוק בו כי לא זה עיקר מגמתי, ורק אעיר שיש כאן קושיה למפלפלים: איך יתכן שאב יבוא על בתו והקנס יהיה לה ולא לו? היכי דמי? לא כל כך קשה אם חושבים על כל האפשרויות... שמופיעות בתלמוד במקומות אחרים).

אדרבה, מדברי הרמב"ן הקצרים כאן בפרוייקט השו"ת משמע שאין הוא חולק על רש"י לפי שהוא מחשב את שיטתו ומראה שלפי הגישה הזו, שאין הרשאה אלא בממון שהיה תחילה ביד התובע, גם בנזיקין אין לכתוב הרשאה (ומכאן יש מקום לפלפל בטיב התשלום על נזיקין...).

הרשב"א אמנם חש שיש כאן פירוש מחודש, מקורי, והוא כותב:

ודין זה שמענו מדבריו ז"ל שלא שמענוהו בשום מקום,

והרשב"א חוזר לפירוש הדחוי של רש"י ומצדיק אותו. וגם מכך משמע שהוא משמיט את הבסיס לצורך של רש"י בפירושו המחודש.

ומיהו אפשר לפרש כפי' הראשון שכתב משם אחרים ומה שהקשה הוא ז"ל הא ליתא דהא משכחת לה וכו' (ותמצאו בהמשך דבריו את התירוץ שהצעתי לחפש בתור חידה).

אמנם אפשר להבין שהרשב"א אינו מרוצה מאד מפירושו של רש"י, אבל הוא לא מרחיק לכת לחלוק על הדברים ולכנותם "דברי נביאות".

גם התוס' רא"ש מוצא דין מפורש במשנה שלא כדברי רש"י, יעוין שם[1]. (ואילו פסקי הרי"ד מסכים עם רש"י....)

הבה נניח שאפשר לסמוך על המיוחס לרמב"ן לפי שוטנשטיין. קשה בעיני להניח שיובאו בשם הרמב"ן דברים שלא היו ולא נבראו. ואפשר שחיבורי הרמב"ן שיש בפרוייקט השו"ת הם חלקיים ויש תוספת בכתבי יד שנדפסו מאז.

לפי זה, יש כאן ביקורת מעניינת של הרמב"ן על רש"י. לא בגלל שהחידוש שלו, שאי אפשר לכתוב הרשאה על ממון שלא היה מעולם של התובע, מנוגד למקורות, שיש עליו קושיה, כפי שמציין התוספות רא"ש. ההתנגדות של הרמב"ן נובעת לפי לשונו מכך שהפירוש הזה אינו נמצא בתלמוד.

וכך מעתיקים שוטנשטיין כאן בהע' 15:

רמב"ן מכנה את הדברים "דברי נביאות" מפני שלא מצאנו להם מקור בתלמוד

לפי דרכנו למדנו כאן מן הרמב"ן עקרון פרשני – או מטא פרשני - חשוב. הפרשן יבאר את התלמוד רק מתוך עצמו ולא על פי סברות חיצוניות, גם אם יש להן מקבילות במקורות אחרים, וגם אם הדברים נאים ומסתברים לכשעצמם, וגם אם ניתן להסמיך אותם על סברה.

אם הציטוט נכון, ואם פירשתי אותו נכון (ויש לפקפק בשניהם), אזי יש לפנינו אבן דרך במסלול שעושה לימוד התורה הישיבתי מאז ועד היום.

אסור לחדש. הפרשן רשאי להסתמך על כל מקור שימצא, אבל אם יוסיף משלו, יהיו אלו "דברי נביאות", שהרי הם אינם באים מן המקורות אז מהיכן הם מגיעים? משמים? מנבואה? לא בשמים היא אלא רק בתוך התלמוד ולא בשום מקור אחר! גם לא הסברה, ולא רק הסברה האנושית אלא גם סברתו של תלמיד חכם, ואפילו ת"ח גדול כמו רש"י.

ומה חשב רש"י על המיגבלה שמציע הרמב"ן? כמובן, יתכן שרש"י לקח את הרעיון שלו ממקום אחר בתלמוד, שהרמב"ן לא חשב עליו. אבל אם זה רש"י ממש מקורי, אזי אנו לומדים שמותר להציע סברות שלא נאמרו בשום מקום אחר. הנה, גדול הפרשנים רש"י לא חשש להציע פירוש גם אם אינו נמצא במקורות המפורשים, וגם אם יש נגדו קושיה ממקום אחר (כפי שהראה התוס' רא"ש, ואפשר היה לומר שרש"י לא חשב על קושיה זו, אבל ההנחה שרש"י התעלם ולו לרגע מסוגיה אחרת לא יעלה על דעתו של למדן ישיבתי, ובזה אני עדיין למדן ישיבתי ומחוייב להניח שדברי רש"י צריכים להסתדר עם כל הש"ס...).

אם כן לפנינו מחלוקת ראשונים: מה הם גבולות הפרשנות, והאם מותר לפרשן להציע רעיון משלו בפירושה של סוגיה, ובהעמדת אוקימתא (מקרה פרטי) בכלל שנאמר באופן גורף בש"ס.

האם מותר לנו להסתמך על התקדים של רש"י?

בדף היומי למדנו על מקרה שבו אין חלה שבועת העדות: אנס פלוני את בתו. ולפי רש"י מדובר כאן ששמעון אנס את בת ראובן, וראובן רוצה לתבעו, ויהודה שקיבל הרשאה תובע את העדים לבוא ולהעיד, והם מסרבים וכופרים ונשבעים שאינם יודעים (וזה שקר) ועדיין פטורים משבועת העדות מפני שהרשאה אינה מועילה להחשיב את יהודה כתובע והרי נשבעו לא מפני ששמעו מן התובע, ואין כאן דין שבועת העדות. ואם נאמר מדוע אין הרשאה מועילה כאן יהיה ההסבר שאין הרשאה אלא בממון שהיה תחילה של התובע, כלומר אבי הבת, וכאן דמי הפיצויים הם ממון שטרם הגיע לידו. כל זו שיטת רש"י.

והרמב"ן המובא בשוטנשטיין כאן (לג ב 2 הע' 15 ד"ה כנראה) חולק על רש"י ומכנה את פירושו "דברי נביאות" מפני שלא מצאנו להם מקור בתלמוד. עכ"ל לפי שוטנשטיין.

ואם צדקתי בפירושי ואם הנוסחה המובאת כאן אמינה אז יש לנו תחנה בהתפתחות כללי הפרשנות והלימוד הישיבתי.

לפי הרמב"ן, אסור לחדש. הפרשן רשאי להסתמך על כל מקור שימצא, אבל אם יוסיף משלו, יהיו אלו "דברי נביאות", שהרי הם אינם באים מן המקורות אז מהיכן הם מגיעים? משמים? מנבואה?

לפי רש"י, מותר להציע פירוש גם אם אינו נמצא במקורות המפורשים, וגם אם יש נגדו קושיה ממקום אחר (כפי שהראה התוס' רא"ש כאן).

האם מותר לנו להסתמך על התקדים של רש"י?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");