איוב לו-לז אלוקים המחנך

(ב) כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱ-לוֹהַּ מִלִּים

בעברית: חכה רגע ותן לי לדבר כי יש מה להגיד על אלוקים – או בשם אלוקים.

 (ה) הֶן אֵ-ל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס כַּבִּיר כֹּחַ לֵב

למרות גדולתו, אלוקים מתבונן בלב האדם כלומר ברצונותיו. ולפי זה, יש להבין, האדם נשפט.

(ו) לֹא יְחַיֶּה רָשָׁע וּמִשְׁפַּט עֲנִיִּים יִתֵּן:

(ז) לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ

הרשע ימות. העני ייגאל. הצדיק יזכה לשמירה, המלך הראוי למלכות עד.

רגע, מה עם המציאות? האם זה באמת ככה?

את השאלה הזו אפשר להפנות גם, בין השאר, למחבר "תהלים". והוא אינו נרתע מכך שהמצב של הצדיק פחות טוב ממה שמגיע לו. הוא פונה לאלוקים שיושיע, ומצליח לחוש שמחה עוד לפני שהגאולה באה בפועל, כי הוא בטוח שהיא תגיע.

(ח) וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי:

(ט) וַיַּגֵּד לָהֶם פָּעֳלָם וּפִשְׁעֵיהֶם כִּי יִתְגַּבָּרוּ:

(י) וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר וַיֹּאמֶר כִּי יְשֻׁבוּן מֵאָוֶן:

הסובלים, האסירים, העניים, בעצם מקבלים תזכורת. כך האלוקים מגלה להם שהם חוטאים וקורא להם לחזור בהם.

(יא) אִם יִשְׁמְעוּ וְיַעֲבֹדוּ יְכַלּוּ יְמֵיהֶם בַּטּוֹב וּשְׁנֵיהֶם בַּנְּעִימִים:

(יב) וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ בְּשֶׁלַח יַעֲבֹרוּ וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת:

הבחירה ביד האדם. טוב לצייתן, רע למתעלם.

(יג) וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם

אבל יש כאלו שמחניפים לעצמם ולכן אינם חוזרים בתשובה. במקום לבוא בטענות לעצמם, הם באים בטענות לאלוקים. (נשמע מוכר? כן, שלושת הרעים האשימו בזה את איוב, אבל אליהוא יותר ממוקד).

הפסקה הזו, שיש מחלקים אותה לפסקאות משנה ובצדק, מכילה פסוקים קשים אבל הרעיונות שלה ברורים. אלוקים נוהג תמיד לפי הצדק, וגם טורח להזהיר את הרשע דרך ייסוריו.

(כא) הִשָּׁמֶר אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי

השמר, אתה, איוב, שלא תבחר ברע, כי זה מה שהיה לך עד היום!

(כב) הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה

אלוקים הוא לא רק כל יכול. אנו מכירים כאן תואר חדש שלו: מורה. מלמד. הוא המחנך האלוקי.

עלי להודות כי הרעיון הזה קוסם לי ביותר. ואכן, זה הרעיון מאחורי מתן תורה. לחנך את האדם. מי אמר רמב"ם ולא קיבל?

(כג) מִי פָקַד עָלָיו דַּרְכּוֹ וּמִי אָמַר פָּעַלְתָּ עַוְלָה:

מי בדק את כל מעשי אלוקים כדי לומר שהוא עושה רע?

(כד) זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים

בדוק מה כתבו אנשים, בהיסטוריה ובספרות, ותראה שכולם אמרו שהוא אלוקי צדק.

(כה) כָּל אָדָם חָזוּ בוֹ אֱנוֹשׁ יַבִּיט מֵרָחוֹק

(כו) הֶן אֵל שַׂגִּיא וְלֹא נֵדָע מִסְפַּר שָׁנָיו וְלֹא חֵקֶר

איך אדם רוצה להבין את אלוקים כאשר הוא רחוק מאיתנו ואיננו מסוגלים להבין את מהותו? מה שנותר לנו הוא להתבונן בתארי הפעולה, כלומר מעשיו. גדולתו המוכרת לנו דרך פלאי הטבע והשגחתו החינוכית המוכרת לנו מן ההיסטוריה ומסיפורי האדם.

או: א-ל מסתתר בתוך פלאי הבריאה

הפרק הזה אינו מחדש כמעט מאומה (מעבר לאכזבה שבסוף). אבל הוא כן מטרים כלומר מקדים את מה שייאמר בפרקים הבאים בידי אלוקים בעצמו בהתגלותו. זה מעורר את השאלה מדוע המחבר מגלה את הקלפים בשלב כה מוקדם. וננסה לענות על כך בפרקים הבאים, לאחר שנשווה בין דברי אליהוא לדברי אלוקים המתגלה.

במחצית הראשונה של המאה שעברה עסק הפילוסוף רודולף אוטו במה שאנשי המקצוע מכנים "הפנומנולוגיה של החויה הדתית". האם ניתן לזהות מאפיין מהותי של החויה של האדם הזוכה להתגלות של אלוקים?

התשובה שלו היתה כי האדם אכן חווה את המפגש עם האינסופי, אבל התוצאה עלולה להיות קשה עבורו. פחד. אימה. יראה של הסופי מפני האינסופי.

זה לא ממש חידוש של אוטו. עמדה דומה כבר מציג הרמב"ם במשנה תורה.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?

בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול

כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי

[אבל התקוה הגדולה והאהבה הגדולה מובילות דווקא לאימה נוראה]

וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות,

כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו,

(יסודי התורה ב ב)

שימו לב לשורה האחרונה בציטוט מ"משנה תורה". הרמב"ם טוען שאת התיאור הפנומנולוגי הזה, שבו הוא מקדים את רודולף אוטו, כבר גילה בעל ספר "תהלים" לפניו.

דומה שבכיוון הזה צועד כאן אליהוא.

(א) אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ:

(ב) שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ בְּרֹגֶז קֹלוֹ וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא:

(ג) תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ:

(ד) אַחֲרָיו יִשְׁאַג קוֹל יַרְעֵם בְּקוֹל גְּאוֹנוֹ וְלֹא יְעַקְּבֵם כִּי יִשָּׁמַע קוֹלוֹ:

(ה) יַרְעֵם אֵ-ל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְלֹא נֵדָע

האם מה שמפחיד את אליהוא הוא הרעם או מי שחזק יותר מן הרעם ומשלח אותו? האם האדם מפחד מאיתני הטבע או שהוא מגיב באימה מפני שבמקום כלשהו הוא חש באלוקים שמניע את הכל מאחורי הקלעים?

בפסוקים הבאים האלוקים נסתר ורק פעולותיו נגלות – ומרשימות. רוב התיאורים כאן מתייחסים למה שנכלל אצלנו בתופעות מזג האויר.

כמו במקומות רבים, לא כל המילים מובנות ויש פסוקים שאפשר לדון על המובן שלהם, אבל המסר הכללי ברור.

(ו) כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ:

...

(ט) מִן הַחֶדֶר תָּבוֹא סוּפָה וּמִמְּזָרִים קָרָה:

בשני הפסוקים האחרונים מתברר שהאירועים הגדולים מכוונים היטב, להעניש (לשבט) או לחמול (חסד).

(יב) וְהוּא מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלֹתָיו לְפָעֳלָם כֹּל אֲשֶׁר יְצַוֵּם עַל פְּנֵי תֵבֵל אָרְצָה:

(יג) אִם לְשֵׁבֶט אִם לְאַרְצוֹ אִם לְחֶסֶד יַמְצִאֵהוּ:

הקטעים שסוכמו כאן, אם כן, מתארים לא רק את הפלאים הגדולים בעיני אדם אלא גם מזכירים שהם כלי של גמול, לעונש או לחסד.

וזה כמובן לא חידוש של אליהוא. כל יהודי המכיר את התורה מכיר את פרשת הקללות.

(יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:

(יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה

(פרשת בחקותי, פרק כו)

אחרי הכל, אליהוא מגיע למסקנה מאכזבת. מצד אחד הוא קורא לאיוב להתבונן בפלאי הטבע.

(יד) הַאֲזִינָה זֹּאת אִיּוֹב עֲמֹד וְהִתְבּוֹנֵן נִפְלְאוֹת אֵ-ל

רשימת התופעות להתבוננות חוזרת על הקודמת.

(טז) הֲתֵדַע עַל מִפְלְשֵׂי עָב מִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים

איך מסתדרים להם העננים בשמים? ובכן, ברור שאיננו יודעים. זה מהפלאים שמחולל היחיד שיודע את הכל, אלוקים.

מסקנה בלתי נמנעת: יש גבול ליכולתו של האדם להכיר את העולם. אפילו ידע מדעי במובנו היום נראה בלתי אפשרי לאליהוא. (אבל אם היה אליהוא או המחבר של הספר מכיר את המדע שלנו, מסתבר שהפרק שלנו היה נראה אחרת).

(יח) תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק

השמים שמוכרים לנו בתור תופעה אטמוספרית עבור הקדמונים היו גוף דק ומוצק שמפריד בין המים שמעליהם לבין העולם שלנו. איוב יכול לדעת על הרקיע הדק והחזק – מסופר עליו גם בסיפור בראשית, ביום השני – אבל הוא נאלץ להסתפק בשמועה. האדם אינו יכול לטפס עד שם.

(כא) וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם:

אפילו האור האמיתי נמצא שם למעלה. מה שיש לנו כאן , על הארץ, הוא רק אור מוחלש. הרוח המטהרת היא כמובן הרוח הנושבת שמגרשת את העננים המסתירים את השמש ומראה לנו את האור הבוקע מלמעלה.

מעניין כי הפסוק הזה שימש בסיס לשעשועים המושגיים שהובילו להתפתחות הקבלה, זו שמנסה להבין את האלוקים "מבפנים" ולהכיר את המערכות שיש בו. הפסוק הזה מופיע בספר "הבהיר", החיבור הקבלי הראשון שהופיע באירופה לפני כ-800 שנה...

בספר איוב, האלוקים לא ניתן להכרה.

אז מה כן יש לנו? בנימה מודרנית מאד משיב אליהוא: אמונה.

(כד) לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב

הנה משחק מילים המסיים את נאומי אליהוא. אפילו האדם הרגיל מבין שצריך לפחד, לירא את האלוקים. אבל אפילו החכם מבין שלא יוכל לראות ולהבין את אלוקים.

לאחר ששמענו בסבלנות את אליהוא במשך הפרקים האחרונים, הסיום הוא ממש מאכזב. אם השאלה של איוב היתה: למה, התשובה של אליהוא היא: אין תשובה. ולא יכולה להיות תשובה.

אז מה יש? רק יראת אלוקים.

בן התקופה שלנו ישאל: אם אין הוכחה ואין הסבר, מדוע אתם מצפים ממני לציית?

שאלה טובה.

אולי זו הסיבה שאיוב אינו מקבל את דברי אליהוא. גם כאשר הוא מציג דברים דומים מאד למה שישמע איוב בהתגלות שכולנו מחכים לה, השיא של הספר.

אבל בשביל זה נצטרך לחכות לפרק הבא.

ראו בתחילת האשכול הזה סיכום של דברי אליהוא עד עתה. לזה יש להוסיף שתי תובנות:

אלוקים הוא המחנך של האדם.

העוצמות של הטבע, במיוחד בתחום מזג האויר והשמים, שמש ורוח, מעידים על העוצמה של אלוקים. אבל זו אינה עוצמה סתמית, משתוללת. היא מכוונת כלפי גמול, עונש או חסד.

למרבה הצער, השורה האחרונה היא שבאמת זו מסקנה שאי אפשר להוכיח. ההבנה האמיתית של אלוקים היא מעבר להשגתו של האדם.

האם זה נועד לשכנע את איוב? האם זה הנצחון המיוחל של אליהוא באמצעים שכלתניים? מאכזב למדי. לא פלא שאיוב שותק וכעת נשאר רק לאלוקים לומר את דברו לקראת סיומו של הספר.