סתירה בדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש ...........................................א
תירוץ הלחם משנה ................................................................................ב
שאלה על הלחם משנה מסוגיית התלמוד ..............................................ג
סוגיית התלמוד במסכת סוכה .........................................................ד
קושיית תוספות ותירוציו .....................................................................ז
יישוב הסתירה בדברי הרמב"ם ..........................................................י
סתירה בדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש
ידוע שבמקדש היו הלווים בעלי תפקיד השירה והנגינה על הדוכן על קרבנות התמיד והמוספין שהם קרבנות החובה של הציבור.
בימינו נשתכחה לגמרי מיוחדותם של הלווים בעניין השירה, וכל שכן בעניין הניגון בכלי הנגינה, ואדרבא נודעו בשערים אמנים רבים בתחום הניגון בכלי השיר השונים, מהם ישראלים ומהם גם גויים.
ורבים שואלים, האם אכן בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו יהיה תפקיד הנגינה דווקא בידי הלווים או שאין הדבר כן.
בדברי הרמב"ם מצאנו סתירה בין פסקיו ומבוכה רבה שוררת בעניין, הבה נלמד ונקיף את הנושא ונלבנו היטב, עד תצא האמת לאור עולם.
*
כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק ג' הלכה ב' וזה לשונו:
"עבודה שלהן [=של הלוים] היא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו; ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר "ושירת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלויים" (דברים יח,ז) – איזה הוא שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה".
למדנו אם כן שהשיר על הקרבן במקדש הוא בגדר "עבודה".
עוד כתב שם וזה לשונו:
"ומתי אומרין השירה: על כל עולות הציבור החובה, ועל שלמי עצרת – בעת ניסוך היין; אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ המזבח, וכן הנסכין הבאין בפני עצמן – אין אומרין עליהן שירה".
ולמדנו אם כן שכל יום ויום היו משוררים, על התמיד של שחר ושל בין הערבים, ובשבת ובראשי חדשים ובמועדים נוסף שיר גם על המוספים.
עוד כתב שם הלכה ג' וזה לשונו:
"... ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי – שעיקר השירה שהיא עבודתם, בפה. ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר – מהן לויים ומהן ישראליים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס".
ולמדנו אם כן שעבודת השירה של הלווים שהיא על התמידים והמוספין היא בפה, ומה שמנגנין שם בכלי הנגינה בנוסף על שירת הלווים הוא לא בגדר עבודת הלווים אלא תוספת יופי על עבודת שירת הלווים.
עוד כתב שם בהלכה ד'. וזה לשונו:
"ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכינורות וחצוצרות והצלצל. ואין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על שישה; ואין פוחתין משני חלילים, ולא מוסיפין על שנים עשר; ואין פוחתין משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים; ואין פוחתין מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם; והצלצל, אחד בלבד".
ולמדנו כאן שהחליל הוא אחד הכלים המחויבים בכלי הנגינה שעל שירת הלווים.
אבל בהלכה ו' שם כתב הרמב"ם דבר שהוא ממש חידה, כיוון שהוא סותר למה שכתב בהלכה ג' שהבאנו. ששם בהלכה ו' כתב וזה לשונו:
"בשנים עשר יום בשנה, החליל מכה לפני המזבח – בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב הראשון של עצרת, ובשמונת ימי החג. וחליל זה דוחה שבת, מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן עבודה הוא, ודוחה את השבת".
ואם כן למדנו כאן שבשלשת הרגלים כשהיו שרים הלווים את שירתם על המוספים [וכן בקריאת ההלל שהיו שרים על שחיטת קרבן הפסח], היה החליל מנגן שם באופן בולט יותר משאר הכלים, ואו אז היה החליל הזה דוחה את השבת, כיוון שהוא בגדר עבודת השירה. וא"כ הרי זו סתירה מוחלטת למה שכתב לפני כן בהלכה ג' שעבודת השירה של הלווים היא בפה ולא בכלי.
*
תירוץ הלחם משנה
ובמפרשי הרמב"ם, מצאנו התייחסות לקושיה זו בלחם משנה בהלכות לולב (ח, יג). הרמב"ם בהלכות לולב כתב, ששמחת בית השאובה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. והעיר המגיד משנה, שהרמב"ם בהלכות כלי המקדש כתב, שיש שיר אחר הנאמר על הקרבנות, שהוא דוחה את השבת ואת יום טוב. הלחם משנה הביא את דברי המגיד משנה והקשה, וזה לשונו:
"כתב ה"ה [=הרב המגיד, בהלכה טו'] שיש שיר לקרבן שדוחה בין שבת ויו"ט כדפסק רבינו פרק ג' מהלכות מקדש [הלכה ו']. ונראה דזה כר' ירמיה דאמר בפרק החליל (דף נ"א) אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת. ונראה דלכאורה דזה סובר דעיקר שירה בכלי ולכך דוחה שבת. ותימה דהוא זכרונו לברכה [=הרמב"ם], פסק שם בפרק ג' מהלכות [כלי ה]מקדש [הלכה ג'], דעיקר שירה בפה שכתב שם ואין אומרים שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר שירה שהיא עבודה בפה. ועוד כתב ואחרים היו עומדים וכו' מהן לויים ומהם ישראלים וכו' היינו כמאן דאמר עיקר שירה בפה, דלמאן דאמר עיקר שירה בכלי אמרינן בגמרא דלויים דוקא. ויש לומר, דאף על גבדעיקר שירה בפה מכל מקום דוחה את השבת כיון שהיא עבודה, משום דאין שבות במקדש, אבל כשהיא שמחת בית השואבה לא מתירינן משום האי טעמא, דכיון שהיה שם כלי שיר גזור טפי, וכדכתבו התוס' בדבור המתחיל ורבנן סברי עיקר שירה בפה וכו'. ועל כן אתה צריך לומר דאפילו דעיקר שירה בפה דוחה את השבת משום דאין שבות, מכח הקושיא שהקשו בתוספות בד"ה כתנאי עבדי כהנים וכו', דהכא מסקינן עיקר שירה בפה והתם קתני רישא דחליל מכה בשמונת ימי החג ואי אפשר בלא שבת, ותירצו מטעמא דפירשנו".
ואם כן תרץ בעל הלחם משנה, שבעצם איסור זה של ניגון בכלי שיר במקדש הינו מותר כיוון שהוא איסור שבות וכל איסורי שבות הותרו במקדש, אלא שבשמחת בית השואבה כיוון שהיו שם כלי שיר רבים, גזרו חכמים יותר ואסרוהו אע"פ שהוא איסור שבות, וכמו שביאר התוס' בסוכה (נ, ב) בד"ה ורבנן, שכתב שם שכיוון שהיו שם כלים רבים והיו מתקלקלים תדיר לכן בזה גזרו חכמים יותר. ומה שלא גזרו כן גם בשיר של הקרבן, הוא משום ששם זה לצורך עבודה הלא היא עבודת הקרבן, ואע"פ שאינו ממש עבודה שהרי עיקר מצוות השירה היא בפה ולא בכלי, והכלים היו ליפות ולנאות השירה בלבד.
ועל דרך זו של הלחם משנה הלכו פרשנים רבים אשר ניסו לבאר את שיטת הרמב"ם, וביניהם מורנו הרב הגאון מורי יוסף קאפח, שהביא את כל דברי הלחם משנה מילה במילה, וסיים לעיין בני"ש שהאריך בזה.
וכן בפירושו של מורנו הגאון הרב שלמה צדוק בביאורו הנפלא לספרי משנה התורה של הרמב"ם, תירץ בדרכו של הלחם משנה, והטעים והדגיש וביאר שבאמת בשבות זה של ניגון בכלי בשבת חכמים החמירו שיהא אסור גם במקדש, אבל כל זה רק בדברים שאין בהם עבודה, אבל בדברים שיש בהם עבודה כמו השיר שעל הקרבן לא החמירו חכמים לאסור את איסורם גם במקדש, וכמו בכל שאר איסוריהם. וזו כוונת הרמב"ם שאמר "עבודה הוא ודוחה שבת", ולא שהוא ממש מצוות עבודה, שהרי עיקר שירה היא בפה ולא בכלי.
וזה לשון הרב צדוק בפירושו (הל' כלי המקדש ג', ו'):
"וחליל זה דוחה את השבת: לא דוקא החליל אלא כל התזמורת שעל עולות הצבור בעת הניסוך שהיא עבודה, מותרת בשבת כעבודת הקרבנות. ולא רק אלו אלא אפילו חליל זה שהוא נוסף. ולמעט חליל של בית השואבה שאינו לפני המזבח על הקרבן. ואף שאין שבות במקדש, גם מאיסור דרבנן נמנעו, אלא אם כן יש בו עבודה. ועל זה אמר רבנו עבודה הוא ודוחה את השבת".
ואם כן הטעים הרב כאן, שמה שאמר הרמב"ם שסיבת ההיתר בחליל זה שהוא דוחה את השבת, משום שהוא חליל של קרבן ועבודה הוא, לא בא לומר שהוא ממש עבודה ומטעם זה הוא דוחה את השבת, כשם שדוחה עבודת הקרבן אפילו איסורים דאוריתא כמו השחיטה והקרבת הקרבן באש, אלא כוונתו להתיר משום שהוא רק איסור שבות ובדברים שיש בהם עבודה לא החמירו חכמים לאסור כמו שהחמירו בדברים שאין בהם עבודה.
*
שאלה על הלחם משנה מסוגיית התלמוד
אבל למתבונן בסוגיות התלמוד, תרוץ זה שתרץ בעל הלחם משנה קשה עד למאוד, כיוון שהוא נדחה מסוגית התלמוד.
שהרי סוגיית התלמוד בסוכה (נ, ב) שעליה מבאר התוס' את מה שאמרנו שבשבות זה של ניגון בכלי גזרו חכמים יותר ואסרוהו במקדש, בסוגיה זו נאמר בפירוש שאיסור שבות זה של ניגון בכלי שיר נאסר במקדש לגבי כל העניינים וגם לגבי ניגון על הקרבן, אלא שישנה דעה (ר' יוסי בר יהודה) שמתירה לנגן על הקרבן ולא משום ששבות זה הותר, אלא משום שסוברת אותה דעה שעיקר השירה היא בכלי כלומר שמצוות השירה על הקרבן היא לא רק בפה אלא גם בכלי השיר, שאז הניגון בכלי הוא עבודה ממש והוא חלק ממצוות הקרבן, שאז כשם שכל פעולות הקרבן שהן איסורי תורה הותרו לצורך הקרבת הקרבן, כגון שחיטה והדלקת האש והקרבת הקרבן על האש, כמו כן מותר לנגן בכלי השיר שזהו איסור שבות בלבד.
וזה לשון התלמוד:
"תנו רבנן: החליל דוחה את השבת, דברי רבי יוסי בר יהודה, וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה. אמר רב יוסף: מחלוקת בשיר של קרבן, דרבי יוסי סבר: עיקר שירה בכלי, ועבודה היא, ודוחה את השבת. ורבנן סברי: עיקר שירה בפה, ולאו עבודה היא, ואינה דוחה את השבת. אבל שיר של שואבה - דברי הכל שמחה היא ואינה דוחה את השבת".
ואם כן מסוגיה זו רואים ששבות זה של ניגון בכלי שיר נאסר במקדש לגבי כל העניינים ואף על פי שהוא איסור שבות. וכאן כתב התוס' את דבריו לבאר שסיבת הדבר היא משום שהיו שם כלי נגינה רבים והיו מתקלקלים תמיד והיה צורך לגזור את האיסור גם במקדש. ולכן בשמחת בית השואבה שמנגנים בכלי שיר, לכולי עלמא זה אסור בשבת, ומה שמתיר ר' יוסי בר יהודה לנגן על הקרבן בשבת זה לא משום שהוא חולק על זה וסובר שאין שבות במקדש לגבי השיר של הקרבן, אלא משום שהוא סובר שעיקר השירה היא בכלי והיא עבודה ממש ככל עבודות הקרבן שדוחות את השבת.
ואם כן הרמב"ם שפוסק שעיקר השירה היא בפה לא סובר כשיטתו של ר' יוסי בר יהודה, אלא צריך הוא לפסוק כרבנן שמאחר וניגון זה אינו עבודה ממש, אין בו שום עניין להתיר יותר משאר העניינים שבהם נאסר הניגון בכלי בשבת במקדש, כמו בשיר של שמחת בית השואבה והכל מטעם שגזרו בזה טפי לכל ענייני הניגון במקדש. ומה שכתב בעל הלחם משנה שאיסור השבות הזה של ניגון בכלי השיר, חלוק בין השיר של הקרבן לשיר של שמחת בית השואבה, שבזה יש שבות במקדש ובזה אין שבות, אין דבריו מתיישבים עם סוגיית התלמוד.
וגם בלשון הרמב"ם שאמר שחליל זה דוחה את השבת משום שהוא של קרבן והרי הוא עבודה, לא נזכר אפילו ברמז שיסוד ההיתר הוא משום שזהו רק שבות ולא גזרו בזה חכמים, וגם מלשון הרמב"ם לא שמענו שחליל זה הוא דבר שיש בו עבודה או שהוא רק לצורך עבודה, אלא אמר הרמב"ם בחוזק ובתוקף שחליל זה הוא עבודה ממש.
ואם כן הקושי על הרמב"ם ברור וגלוי, היאך יתכן לפסוק מחד שעיקר השירה היא בפה ולא בכלי והכלים הם ליפות את השיר בלבד [=לבסומי קלא], ומאידך לפסוק שחליל זה שעל הקרבן בשנים עשר הימים שהיה מכה לפני המזבח, דוחה את השבת משום שהוא עבודה.
*
ובעצם קושיה זו קשה גם בתלמוד עצמו שפוסק מחד שעיקר שירה בפה ומאידך פוסק שעיקר שירה בכלי. שלגבי האנשים המותרים לנגן בכלי השיר בשיר שעל הקרבן פוסק שעיקר שירה היא בפה ולכן המנגנים יכולים להיות גם ישראלים, ואילו לגבי השאלה אם מותר לנגן בשבת בשיר שעל הקרבן פוסק שעיקר השירה היא בכלי ולכן מותר לנגן בכלי השיר בשיר שעל הקרבן בשבת.
*
סוגיית התלמוד במסכת סוכה
ומצאנו שתוס' מעלה קושיה דומה לזו ומביא תרוץ בשם הירושלמי לזה. וא"כ הבה נראה בהרחבה מה נאמר בתלמוד ומה הוקשה בתוס' ומה הובא בשם הירושלמי, ונראה אם זה יכול להאמר גם ברמב"ם ליישבו.
ונתחיל בסוגיית התלמוד בסוכה (נ, ב – נא, א), וכדי לא להלאות את הקורא, נכתוב סיכום של סוגיית התלמוד.
המשנה בסוכה (נ, א) אומרת שהחליל של שמחת בית השואבה אינו דוחה את השבת, ולכן שמחת בית השואבה לא התקיימה באותו יום של חול המועד שחל בשבת. וזה לשונה.
"משנה: החליל חמשה וששה, זהו החליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב".
בהקשר לכך, מביא התלמוד מחלוקת בין ר' יוסי בר יהודה לרבנן, אם החליל דוחה את השבת או לא, שלר' יוסי ב"ר יהודה דוחה, ולרבנן אינו דוחה.
"תנו רבנן: החליל דוחה את השבת, דברי רבי יוסי בר יהודה, וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה".
ורוצה התלמוד להביא את הקורא לחשוב, שמשנתנו שאמרה שהחליל של בית השואבה אינו דוחה את השבת, היא דעת רבנן.
ברם, מביא התלמוד שהבנה זו אינה מקובלת על כולם, אלא נחלקו בזה רב יוסף ור' ירמיה בר אבא. ואמנם לדעת ר' ירמיה כך הוא הביאור במחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן, אך לדעת רב יוסף משנתינו שאוסרת לנגן בכלי השיר בשמחת בית השואבה היא לכולי עלמא וגם ר' יוסי בר יהודה אוסר זאת, ומחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן היא בשיר של הקרבן אם הוא זה שדוחה את השבת, ועיקר מחלוקתם הוא האם עיקר השירה מצוותה בכלי שאז היא נחשבת עבודת הקרבן ממש ודוחה את השבת, וזו דעת ר' יוסי בר יהודה, או שעיקר מצוות השירה שעל הקרבן היא בפה והכלים הם רק לבסומי קלא [=ליפות את הקול של הלווים ששרים בפה], שאז הניגון בכלי אינו נחשב עבודה ואינו דוחה את השבת, וזו דעת רבנן. [ומה שאינו דוחה את השבת מן הטעם דאין שבות במקדש, כבר הבאנו שביאר תוס', שכאן גזרו חכמים טפי לאסור ניגון בכלי שיר בשבת אף במקדש כיוון שהיו שם כלים רבים והיו מתקלקלים בתדירות גבוהה והיה צורך תמיד לתקן והיה בזה חילול גדול של איסור השבות שתקנו חכמים שאסור לנגן בכלי בשבת שמא יבוא לתקנו, ולכן אסרוהו].
וזה לשון התלמוד:
"אמר רב יוסף: מחלוקת בשיר של קרבן, דרבי יוסי סבר: עיקר שירה בכלי, ועבודה היא, ודוחה את השבת. ורבנן סברי: עיקר שירה בפה, ולאו עבודה היא, ואינה דוחה את השבת. אבל שיר של שואבה - דברי הכל שמחה היא ואינה דוחה את השבת".
לאחר מכן מביא התלמוד את דעת ר' ירמיה בר אבא, שר' יוסי בר יהודה ורבנן נחלקו בניגון החליל של שמחת בית השואבה אם הוא דוחה את השבת, ועיקר מחלוקתם הוא האם שמחה יתירה דוחה את השבת שזו דעת ר' יוסי בר יהודה, [ומבאר רש"י שזאת בהתחשב בכך שאיסור זה הוא שבות בעלמא] או ששמחה יתירה אינה דוחה את השבת וזו דעת רבנן [וכמו שביאר תוס' אע"פ שזה איסור שבות בלבד כאן גזרו חכמים טפי]. אבל בחליל של קרבן אומר ר' ירמיה בר אבא אין מחלוקת כלל, וכו"ע סוברים שהוא דוחה את השבת כיוון שעיקר השירה היא בכלי.
וזה לשון התלמוד:
"ורבי ירמיה בר אבא אמר: מחלוקת בשיר של שואבה, דרבי יוסי בר יהודה סבר: שמחה יתירה נמי דוחה את השבת, ורבנן סברי: שמחה יתירה אינה דוחה את השבת. אבל בשיר של קרבן - דברי הכל עבודה היא, ודוחה את השבת".
בהקשר לשיטת רב יוסף, מביא התלמוד ניסיון לומר, שאם כדבריו שנחלקו ר' יוסי בר יהודה ורבנן אם עיקר השירה שעל הקרבן היא בפה או בכלי, אם כן אולי נאמר שמחלוקתם היא מחלוקת תנאים במשנה במסכת ערכין דף (י, א).
שם במשנה במסכת ערכין, הובאה מחלוקת משולשת בין ר' מאיר ור' יוסי ור' חנינא בן אנטיגנוס, מיהם האנשים שהיו מנגנים בכלי השיר על הדוכן בשעת השיר שעל הקרבן. לדעת ר' מאיר, היו אלו עבדי כהנים כלומר עבדים כנעניים, לדעת ר' יוסי היו אלו משפחות ישראלים מיוחסות, ולדעת ר' חנינא בן אנטיגנוס היו אלו לווים.
ואם כן אומר התלמוד, אולי נאמר שר' מאיר ור' יוסי סוברים שעיקר השיר הוא בפה ולא בכלי, ולכן לאו דווקא לווים נגנו בכלי השיר על הקרבן אלא גם ישראלים ואפילו עבדים כנעניים, ואילו ר' חנינא בן אנטיגנוס סובר שעיקר מצוות השיר הוא בכלי, ולכן דווקא לווים ניגנו שם כיוון שהם אלו המצווים על עבודת השירה.
וזה לשון התלמוד:
"אמר רב פפא: כתנאי, דתנן [המנגנים בכלי השיר על הדוכן] עבדי כהנים היו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: משפחת בית הפגרים ומשפחת בית צפריא, ומאמאום היו, שהיו משיאין לכהונה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר; לוים היו. מאי לאו בהא קא מיפלגי; דמאן דאמר עבדים היו, קסבר: עיקר שירה בפה, ומאן דאמר לוים היו, קסבר: עיקר שירה בכלי".
אבל דוחה התלמוד ואומר שלא יתכן לומר כך, שאם כן מדוע ר' יוסי לא אומר כר' מאיר שגם עבדים כנעניים יכולים לנגן שם, אלא וודאי באמת כולי עלמא סוברים שעיקר השירה היא בפה, וכל אדם יכול לנגן בכלי השיר בשיר שעל הקרבן, ומה שנחלקו שם הוא רק מה היה במציאות, כלומר ששלושת התנאים הללו רק באים לספר מה הם ראו או שמעו, מי הם היו הנגנים בכלי השיר על הדוכן, אבל גם ר' חנינא מסכים שהיו יכולים לנגן שם ישראלים ועבדים כנעניים אלא שכך נהגו בתקופתו שהיו המנגנים גם כן לווים. [ומה שרצו תנאים אלו להוציא מכך להלכה, הוא בכלל לא השאלה האם מותר שישראלים יהיו המנגנים או דווקא לווים, אלא האם אפשר להעלות מדוכן ליוחסין ולמעשר, עיין שם בתלמוד].
וזה לשון התלמוד:
"ותסברא, רבי יוסי מאי קסבר? אי קסבר עיקר שירה בפה - אפילו עבדים נמי. אי קסבר עיקר שירה בכלי, לוים - אין, ישראלים - לא! - אלא: דכולי עלמא עיקר שירה בפה, ובהא קא מיפלגי; דמר סבר: הכי הוה מעשה, ומר סבר: הכי הוה מעשה. למאי נפקא מינה? - למעלין מדוכן ליוחסין ולמעשר קא מיפלגי. מאן דאמר עבדים היו, קסבר: אין מעלין מדוכן ליוחסין, ולא למעשר. ומאן דאמר ישראל היו, קסבר: מעלין מדוכן ליוחסין, אבל לא למעשר. ומאן דאמר לוים היו, קסבר: מעלין מדוכן, בין ליוחסין בין למעשר".
עד כאן דברי התלמוד במסכת סוכה, בהקשר לשיטת רב יוסף.
בהקשר לשיטת רב ירמיה בר אבא, הביא התלמוד שם, שוודאי ששיטתו בביאור מחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן היא הצודקת והנכונה ולא שיטת רב יוסף, שהרי ברייתא מפורשת מעידה על כך. שמצאנו ברייתא שנאמר בה את מחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן ושם נאמר בפירוש שמחלוקתם עוסקת בשיר של שמחת בית השאובה ולא בשיר של קרבן.
וזה לשון התלמוד:
"מיתיבי: שיר של שואבה דוחה את השבת - דברי רבי יוסי בר יהודה, וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה. תיובתא דרב יוסף, תיובתא".
ואומר שם התלמוד, שאין לרב יוסף ליישב את עצמו למחצה, ולומה שאמנם נחלקו ר' יוסי בר יהודה ורבנן בשיר של שואבה, אך כמו כן הם נחלקים גם בשיר של הקרבן, שהרי הלא משנתינו שעליה הובאה כל הסוגיה ממנה משמע שדווקא החליל של בית השואבה אינו דוחה את השבת אך זה של הקרבן כן דוחה את השבת, ואם כן אם ר' יוסי בר יהודה ורבנן נחלקו בשיר של הקרבן בדיוק כמו בשיר של השואבה, אם כן אין שום דעה שיש חילוק בין החליל של השואבה לחליל של קרבן. ולכן ודאי כר' ירמיה בר אבא לגמרי שמחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן היא בחליל של בית השואבה אך בחליל של קרבן לכו"ע דוחה את השבת, כיוון שעיקר השיר הוא בכלי ואם כן הוא עבודה ממש ודוחה את השבת.
עד כאן סיכום סוגיית התלמוד במסכת סוכה (נ, ב – נא, א).
*
אחר לימוד הסוגיה עולה הקושיה ומתבררת יותר. היאך יתכן שכאשר הביא התלמוד את דבריו בהקשר לרב יוסף, ורצה להעמיד את התנאים במשנה שבמסכת ערכין, ולומר שאולי הם חולקים אם עיקר שירה בפה או בכלי, הסיק התלמוד באופן חד משמעי שלא יתכן לומר כן, וברור הוא שלכולי עלמא עיקר השירה היא בפה, וכל אדם יכול לנגן בכלי השיר על הדוכן, ואין שום דעה שסוברת לא כך. ואילו למסקנת הסוגיה מסיק התלמוד ללא צל ספק, כשיטת ר' ירמיה בר אבא, ולכולי עלמא עיקר השיר שעל הקרבן הוא בכלי ודוחה את השבת, ואין שום דעה שסוברת לא כך.
*
קושיית תוספות ותירוציו
ותוס' שם (בדף נא, א) בד"ה כתנאי, הקשה קושיה זו, אך לא ממסקנת התלמוד במשנה דערכין למסקנת התלמוד במחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן, אלא מקשה ממסקנת התלמוד במשנה דערכין למשנה בערכין עצמה שם בתחילתה. שם נאמר את המימרא הזו שהבאנו לעיל שפסק הרמב"ם שבשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח וחלק מהשנים עשר יום הללו זה שמונת ימי החג, וברור שבתוך שמונת הימים הללו נופל יום השבת שהרי אי אפשר שמונה ימים רצופים ללא שבת בתוכם, ואם כן איך יתכן להעמיד את כל התנאים שנאמרו בסוף המשנה שהם סוברים שעיקר השירה שעל הקרבן היא בפה, הרי אם כן איך הניגון בחליל של הקרבן ידחה את השבת.
ותרץ תוס' שני תירוצים.
א. שתנא זה שאמר את תחילת המשנה סובר שאין שבות במקדש. וננסה להבין את תירוצו של התוס'.
שהרי תוס' חייב להסכים שבסוגיית התלמוד שלפני כן, (בדף נ, ב) נאמר שלכו"ע איסור זה של ניגון בכלי שיר בשבת נאסר אף במקדש כיוון שגזרו בו חכמים טפי, וכל המחלוקת בין ר' יוסי בר יהודה ורבנן אם החליל של קרבן דוחה את השבת היא האם הוא עבודה ממש מטעם שעיקר השירה היא בכלי או שלא. ואם כן עתה רוצה תוס' לומר שהתנא שבערכין בתחילת המשנה חולק על כל היסוד הזה וממילא נופל כל הבניין כיוון שבאמת בכלל לא גזרו בזה טפי, וגם שבות זה הרי הוא ככל איסורי השבות שאינם חלים במקדש.
אם נתבונן, תרוץ זה של תוס' לא יכול לתרץ את הקושי שבסוגיה שאנו הקשנו בין מסקנת הסוגיה בדעת התנאים שהובאו במשנה דערכין למסקנת הסוגיה בסופה. שהרי התלמוד כאן בסוף הסוגיה לא חזר בו מהיסוד הזה שעליו התבסס בתחילה ששבות זה של ניגון בכלי בשבת הינו אסור במקדש באופן מיוחד, שהרי גם כשמבאר התלמוד את מחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן לשיטת ר' ירמיה הוא אומר שעיקר מחלוקתם היא האם שמחה יתירה גם דוחה את השבת כמו שעבודת הקרבן דוחה את השבת, שזו דעת ר' יוסי בר יהודה, או שלא ודווקא החליל של הקרבן דוחה את השבת ולא זה של שמחה יתירה. ואם כן משמע כאן באופן ברור, שאיסור זה של ניגון בכלי שיר בשבת במקדש הוא אסור, ואינו בטל ומבוטל כלא היה מן הטעם שאין שבות במקדש, אלא צריך טעם מיוחד לבטלו או משום שהוא של קרבן והוא עבודה ממש, או משום שיש כאן שמחה יתירה וכדעת ר' יוסי בר יהודה שגם בטעם זה יש כדי להתיר ולדחות את השבות הזה.
ואם כן תירוץ זה של התוס' אינו יכול ליישב את הקושי שהקשנו מיניה וביה בסוגיית התלמוד.
עתה נבדוק אם יכול תרוץ זה ליישב את הקושי שהקשינו ברמב"ם בהלכות כלי המקדש.
ולכאורה היה נראה שכן, שהרי הרמב"ם יכול לומר שסובר שכל סוגיית התלמוד בסוכה שמוכח ממנה ששבות זה של ניגון בכלי נאסר גם במקדש, אינה להלכה כיוון שמהמשנה בערכין מוכח מחד שעיקר שירה בפה וכל אדם יכול לנגן בכלי השיר על הקרבן, ומאידך מוכח שהחליל שעל הקרבן דוחה את השבת שהרי הוא מכה שמונה ימים בשנה ברציפות ושבת בתוכם, וכל כרחך ששבות זה של ניגון בכלי במקדש בשבת בטל ככל איסורי השבות, ולא קיים.
אבל אין לומר כן שהרי הרמב"ם בעצמו בהלכות כלי המקדש (ג, ו') שהבאנו לעיל אומר שסיבת הדבר שהחליל המכה י"ב יום בשנה דוחה את השבת היא משום שהוא של קרבן ועבודה הוא ולכן דוחה את השבת, ולא משום שאין כאן שום סיבה לאוסרו כיוון שהוא רק שבות בעלמא ואין שבות במקדש.
ועוד שגם בהלכות לולב בעניין בית השואבה פסק הרמב"ם שאין החליל של בית השואבה דוחה את השבת, ועל כרחך חייב אתה להבין שאיסור השבות הזה של ניגון בכלי בשבת במקדש, אינו בטל, אלא הוא קיים וכנראה מן הטעם שכתבו התוס' שהבאנו לעיל.
*
עתה נראה את תירוצו השני של התוס' בשם הירושלמי ונראה אם הוא יכול להאמר בסוגית התלמוד או ברמב"ם.
תוס' מתרץ, שקושיה זו הוקשתה בירושלמי, ומתרץ שם שהרישא של המשנה בערכין היא שיטת ר' יוסי בר' יהודה. וננסה להבין את תירוצו של הירושלמי.
קודם כל צריך להעיר שנראה שהירושלמי לא קיבל את מסקנת הסוגיה של הבבלי שהוכיחה בבירור ששיטת ר' ירמיה בר אבה במחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן, היא הנכונה והצודקת. שהרי לר' ירמיה בחליל של קרבן בין לר' יוסי בר יהודה בין לרבנן אין מחלוקת וכולם סוברים שהוא דוחה את השבת כיוון שהוא עבודה ממש כיוון שעיקר שירה בכלי, ומחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן היא בשיר של שואבה. ואם כן נראה שהירושלמי קיבל את שיטתו של רב יוסף שמחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן היא בחליל של קרבן ורק לר' יוסי בר יהודה הוא דוחה את השבת משום שעיקר עבודה בכלי ולא רק בפה.
ואם כן אומר כאן הירושלמי, שאמנם כמו שהסיק התלמוד הבבלי ששלשת התנאים הנזכרים בסוף המשנה ר' מאיר ור' יוסי ור' חנינא בן אנטיגנוס, סוברים שעיקר שירה בפה, ולכן כל אדם יכול לנגן בכלי על הדוכן, אבל ישנו עוד תנא במשנה, הוא תנא קמא, שהוא ר' יוסי בר יהודה, הסובר שעיקר שירה בכלי, ולשיטתו באמת רק לווים נגנו בכלי השיר על הקרבן.
וקצת קשה על דבריו, שאם כן מדוע לא התערב אותו תנא במחלוקת שלשת התנאים בסוף המשנה ואמר שאותם מנגנים שנגנו בכלי השיר על הדוכן היו לווים כדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס, ולא רק כדבריו שבא לומר שכך היה מעשה אלא בדווקא, כיוון שמי שאינו לוי פסול לנגן בכלי השיר על הקרבן.
או שנקשה ונאמר, מדוע התלמוד הבבלי לא מסיק שר' חנינא בן אנטיגנוס סובר כדבריו, ומה שאמר "לווים היו" כוונתו בדווקא, ומי שאינו לוי פסול כיוון שעיקר שירה בכלי. ובאשר להוכחת התלמוד שחייבים לומר ששלשת התנאים הללו סוברים שעיקר שירה בפה דאם לא כן מדוע ר' יוסי לא מתיר גם עבדים, היה אפשר לומר שאכן רק ר' מאיר ור' יוסי באו לספר היאך היה מעשה, אבל ר' חנינא בין אנטיגנוס שאמר לווים יכול לסבור כתנא קמא של המשנה, שעיקר שירה בכלי, ורק לווים כשרים לנגן שם.
ולפי הבבלי הקושי על תירוץ הירושלמי מתעצם, שהרי לפי הבבלי בסוגייתנו, לכולי עלמא בין לר' יוסי בר יהודה ובין לרבנן אכן עיקר השירה בכלי, וגם סתם משנתנו בסוכה שאמרה שהחליל של בית השואבה אינו דוחה את השבת ומשמע שהחליל של הקרבן דוחה, מוכח שסוברת שעיקר שירה בכלי, ואם כן כל התנאים כולם כאן סוברים שעיקר שירה בכלי ודוחה את השבת, ואם כן התנא קמא של המשנה בערכין שאמר שהחליל של קרבן מכה לפני המזבח שמונה ימים ברצף וגם בשבת ודאי סובר כחבורת התנאים שהובאה במסכת סוכה, ואם כן איך יכול התלמוד כאן בסוכה להתעלם מכל זה ולהסיק שוודאי שלשת התנאים כולל ר' חנינא בן אנטיגנוס שאמר המנגנים על הדוכן היו לווים, סוברים שעיקר שירה בפה.
וכשנתבונן במה שאמר הירושלמי נראה שבעצם הוא לקח את תחילת המשנה דערכין וחיבר אותה עם סוגייתנו והעמידה כשיטת ר' יוסי בר יהודה [או גם כרבנן – לדעת הבבלי], ובכך הוא גם בא ליישב את הקושיה שהקשנו בין מה שהסיק התלמוד בסוכה שבמשנה בערכין כולי עלמא סוברים שעיקר שירה בפה, ואילו במחלוקת ר' יוסי בר יהודה ורבנן כולי עלמא סוברים שעיקר שירה בכלי, שלדברי הירושלמי אין בכך סתירה כלל ואכן שלשת התנאים שבסוף המשנה סוברים שעיקר שירה בפה אך אין זה אומר שאלו כל הדעות הקיימות בנושא, ובאמת ישנן עוד שתי דעות שהן ר' יוסי בר יהודה ורבנן שסוברים לא כך אלא שעיקר שירה בכלי.
ועתה נשוב לרמב"ם.
ברמב"ם אנו רואים שפסק כמסקנת התלמוד בסוף המשנה דערכין שהסיקה שכולי עלמא [כלומר שלשת התנאים הללו] סוברים שעיקר שירה בפה. וכך מוכח מדברי הרמב"ם שהמשיך ואמר שלפיכך היו שם המנגנים לא רק לווים אלא גם ישראלים מיוחסים.
ועתה שראינו שמעמיד הירושלמי את דברי התנא קמא של המשנה בערכין כר' יוסי בר יהודה [ולבבלי גם כרבנן] וכל אלו הם בעלי הפלוגתא של אלו השלושה שאמרו שעיקר השירה בפה ויכולים גם ישראלים לנגן בדוכן, אם כן מעתה כבר לא יכול הרמב"ם לפסוק את תחילת המשנה דערכין שהביאה את הדין הזה שבשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח שהוא בהכרח כשיטת החולקת וסוברת שעיקר שירה בכלי ואין מנגנים על המזבח אלא לווים.
וקושייתנו על הרמב"ם נשארה בעינה.
*
יישוב הסתירה בדברי הרמב"ם
אלא שעתה יודעים אנו שמה שפסק הרמב"ם שהחליל של קרבן עבודה הוא ודוחה את השבת, אינו דבר שאפשר להימנע ממנו לפסקו להלכה, שהרי זו מסקנת התלמוד במסכת סוכה (נא, א). ושם בסוכה לית מן דפליג לומר שהחליל של קרבן אינו דוחה את השבת.
ומאידך יודעים אנו, שגם מה שפסק הרמב"ם שעיקר שירה בפה וגם ישראלים יכולים לנגן על הדוכן, הוא גם כן מסקנת התלמוד, וגם הוא נאמר לכולי עלמא מתוך שלשת הדעות שדברו בנושא זה בפירוש. ולא עוד, התנאים שאמרו שישראלים ועבדים יכולים לנגן על הדוכן, אומרים זאת בתור סיפור דברים שכך נהגו במקדש, כלומר שכך שמעו ממקור מהימן, ואם כן דבר זה אי אפשר להכחישו, והפוסק חייב לקובעו להלכה.
ואם כן הרמב"ם עמד בפני סתירה גלויה, מחד נאמר בתלמוד שעיקר עבודת שירת הלווים היא בפה ולא בכלי, ומאידך נאמר שהניגון בכלי דוחה את השבת כיוון שהוא בגדר עבודה.
ועל כן באתי לחדש כאן חידוש, שבעזרתו יתבארו כל הלכותיו של הרמב"ם.
והוא, שבאמת הניגון בכלי על הקרבן הוא עבודה, אבל אין זה אומר שהוא עבודת הלווים, אלא יתכן שהוא עבודת ישראלים. וזהו שכתב הרמב"ם "וחליל זה דוחה שבת, מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן עבודה הוא, ודוחה את השבת".
ואל תתמה היכן מצאנו כדבר הזה, שהרי גם שחיטת קרבן התמיד הוא לכל הדעות עבודה ודוחה את השבת, וגם מפיסין עליה בכל יום בשחר בין הכהנים, אבל באמת אין זו עבודה המיוחדת דווקא לכהנים אלא גם לישראלים, שהרי שחיטה כשירה בזר, וודאי שזר שעשה את עבודת השחיטה קיים מצוות עבודה במקדש.
ומעתה הכל מיושב ללא דופי.
שהרמב"ם פסק, עיקר שירה היא בפה ולא בכלי, וכוונתו שמצוות הלווים בשירה היא בפה ולא בכלי. ולא התכוון לומר שהניגון בכלי אינו בגדר עבודה מחמת כן, אלא שאינו בכלל עבודת השירה של הלווים דווקא. אבל בעצם מהותו הוא עבודה במקדש, ואף על פי שאינו של הלווים, ולכן מאידך כתב בהלכה ו', שהחליל הזה שעל הקרבן הוא עבודה ממש ודוחה את השבת.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 08/01/2018 16:24:55
