מקהלות החרדים בארץ הקודש יצרו שיטות של רדיפת חבר ממרה או חבר שהם סבורים שהוא כזה. למשל לשלוח לביתו אמבולנס כדי להבהילו לבית חולים, לפרסם מודעת אבל על מותו או לנייד אליו רכב של החברא קדישא. גם קל מאוד לגייס שלייגערים כדי לחבוט בממרה בשם תורתנו הקדושה. חבר הכנסת מנחם פרוש, מנהיג אגודת ישראל המנוח, חש זאת על בשרו. פעם הוכה במקווה טהרה. פעם אחרת אושפז בבית חולים לשבועיים. הוא ידע את זהות המכים. הם מילאו משימה בציווי של חצר האדמו”ר מגור. הצעתי לו לשחזר את האירוע בכתבה עיתונאית, אך הוא השיב לי, “ביזט משיגע”, אתה משוגע, “דאס וועט זיין מיין סוף”, זה יהיה הסוף שלי. “גאט וועט זיי באצולען”, אלהים ישלם להם, התנחם. עד כאן מידע אישי.

אתר האינטרנט “בחדרי חדרים” דיווח כי גם פרוש הבן, חבר הכנסת מאיר פרוש, ספג מהשלייגערים כאשר ביקש בשעתו להתמודד על ראשות העיר ירושלים. אתר זה, שמטעיניו הם חוגים חרדיים, מדווח באורח שוטף ובהרחבה על אירועים אלה. כמו סילוקו, באלימות כמובן, של סגן שר הבריאות עד לאחרונה, יעקב ליצמן, מבית המדרש של חסידי סלונים בקידוש שלאחר תפילת שבת. הרשימה ארוכה. הפוגרום של חסידות בעלזא בבית המדרש מחנובקא. האלימות על קברו של הרבי מבעלזא. ניפוץ הבקבוקים על ראשו של בן האדמו”ר מוויז’ניץ. המכות בחתונת צאנז. המריבות בבאבוב. ניסיון השריפה בסקווירא. האלימות בפוניבז’. הרצח של הבאבא אלעזר. האלימות על קברו של הצדיק משטעפנשט. התגרות בין פלגי ביאלה. האלימות והגז המדמיע בין תולדות אהרון לתולדות אברהם יצחק. התגרה בישיבת בוהוש. הרשימה ארוכה ומתעדכנת בלי הרף. כל כותרת והסיפור העסיסי והזועם שלה. ממש, ואהבת לרעך כמוך.

והנה בא החוקר ד”ר חיים שלם, צ’ילי בפי חבריו, ודולה מנבכי ההיסטוריה בת ימינו את סיפור המרדף אחר מנהיג חרדי. בעצם חרדי ציוני ואפילו קרוב לתנועת העבודה. חבר הכנסת בנימין מינץ, שנרדף על ידי שלייגערים כנ”ל, משום שהצטרף לממשלת ישראל התשיעית, בניגוד לעמדת מועצת גדולי התורה ‏(הסמכות הרוחנית העליונה באגודת ישראל שפסקה גם בעניינים פוליטיים‏). תשעת החודשים ‏(1960ᦙ‏) שבהם כיהן בממשלתו התשיעית של דוד בן־גוריון, היו עבורו גיהנום עלי אדמות. הוא אמנם נפטר מצהבת בתוך כהונתו, אבל למעשה נפל על משמרתו.

שלם, וסייענו בחיבור הספר, שי מינץ, בנו של המנהיג המנוח, העבירו אלי את כתב היד לחוות דעת. זכרתי מימי חלדי את פרשת המרדף, אך היקפו רק עתה התבהר לי. הצעתי להכתיר את הספר או לפחות את הפרק האחרון שעניינו ההצטרפות לממשלה בכותרת “נפל על משמרתו”.

פועלי אגודת ישראל - להלן פא”י - מפלגה שלדית שעודנה קיימת אך איננה מיוצגת עוד בכנסת, יצאה מתוך אגודת ישראל, אגו”י, במטרה לארגן פועלים על בסיס תורני, לדאוג להם להגנה מקצועית, להקים התיישבות וכל הקשור בשילוב תורה עם חיי כלל ופרט, לא כמתבדלים אלא כחלק בלתי נפרד מהעם. בᦙ הוקם הסניף הראשון של פא”י בארץ ישראל אך זה קרס בעטיים של קשיים כלכליים. אבי המנוח, שעלה מגליציה המזרחית כפעיל צעיר באגודת ישראל עם קבוצת חברים, נרתם להקים את פא”י מחדש בᦙ. בתחילה נקרא הגוף שהוקם בפתח תקוה “הסתדרות פועלים חרדים”, כדי להימנע מתביעות כספיות בשל הקריסה הקודמת, וכעבור זמן חזר אל השם המקורי. לאבי ‏(יצחק אשר קאמינקר‏) ניתן כאות הוקרה פנקס חבר מס’ 1 של הגוף החדש, ולבנימין מינץ מס’ 22. שניהם יחד נמנו על מקימי הקיבוץ האגודאי “מחנה ישראל” בעמק יזרעאל.

כאשר היה בא מינץ לביתנו בדרום תל אביב היתה אמי לוחשת לאבי “’רספוטין’ הגיע”. אמירת חיבה, בשל זקנו ופלומת השיער שהשתפלה מראשו לגבו. כל דקה בחברתו היתה מרתקת. מינץ, או כפי שכונה בחיבה ר’ בניומן, היה אדם רב תחומי, עיתונאי, סופר, עורך, מעורב במבצעי הצלה בשואה ואחריה, פעיל בוועדת הביטחון היישובית ערב הקמת המדינה - וחבר בשלוש כנסות החל מהראשונה. היה חבר בוועדת החוץ והביטחון, יושב ראש ועדת הפנים וסגן יושב ראש הכנסת. חשוב לציין כי הצמד הזה, אגו”י ופא”י, לכאורה בני אותו רחם, היוו ניגוד. מינץ היה משועבד לשמירת מצוות, וגם דור שלישי לחסידי גור וחסיד נלהב של הרבי, אבל בעל מבט מרחיב מעבר למסגרת הצרה שהכתיבה מועצת גדולי התורה, להלן “המועצה”. כך למשל, ניסה לשווא לאחד את תנועתו עם התנועה המקבילה “הפועל המזרחי”, גוף ציוני במלוא מובן המושג. הקרע המשמעותי בינו ופא”י לבין אגו”י אירע בᦙ. הוא התנגד להוראת מועצת גדולי התורה לסיעה המאוחדת של אגו”י ופא”י לפרוש מן הממשלה השלישית שבה יוצגה על ידי הרב י”מ לוין, כשר הסעד, על רקע חובת גיוס בנות. מאז היה הגוש האגודאי מחוץ לממשלה, עד שמינץ שבר את האיסור. כעבור שמונה שנים התמנה להיות שר הדואר.

שלב המהלומות

הסיפור התרחש בכנסת הרביעית. אגו”י ופא”י הופיעו ברשימה משותפת שזכתה בשישה מושבים. בן־גוריון בחר להזמין את שתי הסיעות החרדיות להצטרף ראשונות לקואליציה תחת המפד”ל. הקואליציה הקודמת פורקה בשל פרשה אחרת בתחום דת ומדינה, “מיהו יהודי” ‏(לפי ההלכה או על פי הצהרה אינדיבידואלית‏) והמועצה סברה שהצטרפות לממשלה ללא קביעה הלכתית בנושא רגיש זה מהווה חילול השם. במגעים אלה בתוך הסיעה המשותפת נחשף שפע של חילוקי דעות, כהגדרת מחבר הספר. מינץ לחץ להצטרף לממשלה. הוא הבחין כי המועצה נוקטת איפה ואיפה בנושאים שונים, פוליטיים, שאין להם ולהלכה ולא כלום. פא”י ראו במועצה חותמת גומי של אגו”י ואנשיה חיפשו את הדרך להסיר מעליהם את חובת הציות להחלטת המועצה מ𔃆 בנובמבר 1959, האוסרת על הצטרפות לקואליציה. ב– ביוני 1960 החל משא ומתן נפרד, בשלב זה לא רשמי, בין פא”י לבין בן־גוריון. ב𔃇 ביוני החליט הוועד הפועל של פא”י לנהל משא ומתן על ההצטרפות.

המועצה הודיעה לפא”י על התנגדותה. מנהיג אגו”י, הרב לוין, דרש מהמועצה לשלוח להם התראה. “החלטה עקרה”, הגיב על כך שותפו של מינץ להנהגה, חבר הכנסת הרב ד”ר קלמן כהנא. ואכן, המזכירות החליטה פה אחד להצטרף לממשלה, ואף הודיעה על פרישתה מהשיתוף בבלוק הפרלמנטרי עם אגו”י. היתה זו המרת פי גדולים. המועצה הגיבה באולטימטום שאם פא”י לא תיענה לו, “תנהג המועצה בתקיפות”. אגו”י ניסתה להטיל על מינץ את מוראו של הרבי מגור, אליו חש מחויבות משפחתית, אך פגישתם שארכה שעות אחדות לא הולידה הודעה של מינץ על פרישה מהשיחות. אדרבה, מינץ הודיע כי יילך לקואליציה גם ללא ברכת הרבי.

ב– ביולי 1960 בפגישה בביתו של בן־גוריון הודיע מינץ על סיום מהיר של המשא ומתן. הרבי דיבר בסימנים. שבוע לפני הודעת מינץ על הצטרפותו לממשלה נסע הרבי לחופשת קיץ בחיפה. מכך הסיק מינץ שאם הרבי עוזב את הקלחת בירושלים המשמעות היא שאין לו התנגדות עקרונית להצטרפות. חסידים אף גיבו תחושה זו בעקבות שיחות עם הרבי. על פי דיווחיהם למינץ לא השמיע הרבי מילה אחת בענייני פוליטיקה. גם הרב הראשי לצה”ל, שלמה גורן, שהיה מקורב לרבי, ניסה לשכנעו בזכות ההצטרפות. הרבי אף לא השתתף בכינוס מחאה שאירגנו חסידיו בחיפה נגד ההצטרפות. במכתב ששלח מינץ לידיד ב𔂿 ביולי 1960 הביא ציטוטים מדברי הרב יצחק פלקסר, חבר המועצה, שלפיו “אהיה מנודה בזה ובבא ‏(בעולם הזה ובעולם הבא‏) אם לא אחזור ‏(בי‏), ואמר שנכנס בי דיבוק ושטן ומועצת גדולי התורה איננה יכולה להוציא אותו ‏(מתוכי‏) ועוד דברי ניבול כאלה.... האמת היא שהרבי, לי באופן ישיר, לא אמר שום דבר... הרבי אמר לי וגם לחברים אחרים, חסידי גור, שאי שמיעתנו למועצת גדולי התורה לא אכפת לו... הוא הציע באופן סודי על ידי שלושה אנשים ור’ בונים אלתר, אחיו... שילך הרב כהנא לממשלה ולא אני, כנראה מפני שאני חסיד גור...”

מינץ קיבל איומים טלפוניים כי ימנעו בעדו להגיע להשבעה בכנסת. בנו שי, שליווה אותו להשבעה, העיד כי שירותי הביטחון בילו את הלילה ברכב אביו כדי לשומרו מפגיעה בו. עם השבעתו כשר החריפה אגו”י את מסע ההסתה נגדו. האשימוהו בבגידה ביהדות החרדית. פא”י השיבה במטבע משלה. היא שלפה מהגנזכים מסמכים שהעידו כי הצטרפות אגודת ישראל לממשלות בשנים עברו, שבהן כיהן הרב לוין, היתה בניגוד להחלטת המועצה. בין המסמכים היו הפרוטוקולים שהצביעו על חילוקי הדעות בין הדרג הפוליטי לדרג המועצתי. הוויכוחים המילוליים עברו לשלב המהלומות. אגו”י ניסתה להשתלט על קופת המלווה של פא”י, ולאחר שנכשלה בהצבעה הכו אנשיה באגרופים אישי מפתח. בירושלים פרצו את הסניף שבו הקופה וגנבו פנקסי חבר. בוועדת הכנסת ניסתה אגו”י להעביר החלטה השוללת מפא”י את הזכות להכליל בשמה את צמד המלים אגודת ישראל. המועצה החליטה כי “ראשי פא”י הוציאו את עצמם מכלל החרדים לדבר ה’” ומפלגתם איבדה את זכותה להיקרא “אגודת ישראל”.

אחרי השבעתו כשר כתב מינץ: “החרדים הם הנוקמים והנוטרים ביותר ויילכו על גשר של מתים למטרתם הנבזית”. האם ראה את המוות הקרב ובא? ב𔃃 בדצמבר 1960, בהלווייתו של האדמו”ר מסדיגורה, ירק אחד המשתתפים בפניו. ההסתה פגעה גם מבית, כשבן של חבר מכובד בפא”י הדביק מודעות אבל על מותו של מינץ, בעת שהיה מרותק למיטתו, אך מינץ דאג לשחררו ממעצר. ב– באוגוסט 1960 קיבל מוקדן במגן דוד אדום את ההודעה הבאה: “כאן משמר הכנסת. נא לשלוח מיד אמבולנס לכנסת כי השר החדש מינץ התעלף”. לבן־גוריון סיפר מינץ כי הוא נתון לתקיפות טרור ועל כן אינו לן בביתו. בן־גוריון זימן אליו את הרב לוין והעיר לו על כך. ב𔃆 באוגוסט 1960 רשם בן־גוריון ביומנו מפי מינץ: “הטרור של אגודת ישראל מתגבר... אין אנו יכולים להיות מופקרים”. זו היתה בקשה לעזרה.

הרבי מגור, שעל פי עדויותיו הראשונות של מינץ לא אסר עליו לעשות את הצעד, הצטרף בסופו של דבר למתנגדיו. לקראת ראש השנה בᦙ איחל למינץ אחד ממכריו “שיזכה לשבת בראש השנה כשר על יד שולחן האדמו”ר מגור”. מינץ השיב, “זה כנראה לא יהיה, אני למרות הכל אמשיך להיות חסיד גור... יש הרבה לכתוב על זה, הרבה הרבה, אולם עדיין הנייר לא סובל זאת”. יחסו של הרבי הכאיב לו עד מאוד והוא הודיע כי יסור למשמעת הרבי בכל העניינים האחרים. במילים אחרות, אין בדעתו לפרוש מן הממשלה. עם זאת, לא נתן להשמיע מילת ביקורת על הרבי ואף בעת מחלתו סילק אורח מחדרו שבא לבקרו ביקור חולים משום שדיבר סרה ברבי.

את מסכת חייו של מינץ סיכם ידידו הקרוב, עורך השבועון הדתי “פנים אל פנים” שמואל אבידור הכהן, הביוגרף של הרבנים הראשיים קוק והרצוג, שבוע לאחר פטירתו: “בסערה עשה את דרכו. בסערה עלה מפולין לארץ ישראל להיות בה פועל עובד. בסערה כבש לבבות ברשימותיו העיתונאיות־ספרותיות הלוהטות, שנקראו על ידי למעלה ממיליון יהודי פולין וליטא. בסערה הגיע להנהגת מפלגת פועלים עצמאית. בסערה יצא בשליחויות הצלה לאחר השואה. כי הוא היה איש הסערה, התנופה הגדולה, ההמראה למרומים. בימי קטנות לא שחה רוחו. בימי גדולות ידע להישאר חבר וידיד. והכל מתוך סערה, סערת רוחות שלא ידעה מרגוע אף לרגע. ובסערה נעקר לפני שבוע מסדנת עשייתו, מציבור אוהביו, מחדוות יכולתו והוא לסיום העשור השישי של חייו לא הגיע”.

“אי של אפשר”, קרא ד”ר שלם לביוגרפיה עבת הכרס בהוצאת כרמל, “כי בתוך האוקיינוס הגדול של אי־אפשר היה בנימין מינץ אי־של־אפשר”.