| נשלח ב-30/8/2018 13:43 |
 |
| |
| תלמידטועה כתב: |  | כדי שלא נצטרך לבקש סליחת ד"ח
נא העבר לאשכול חדש ואסביר שם את הקשר שישנו
|
|
קיבלת.
יום ראשון.
אשכול בשם:
"הקשר בין היהדות הרבנית, לתנ"ך - הנביאים."
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2018 22:30 |
|
| |
קושר בשבת
נחלקו המפרשים בסוגיית הקושר בשבת, איזה קשרים אסורים מהתורה, איזה קשרים אסורים מחכמים, ואיזה קשרים מותר לקשור בשבת. לפי הרי"ף (שבת מא,ב בדפיו) והרמב"ם (שבת י,א-ג), קשר שהוא לקיימה והוא מעשה אומן אסור לקושרו מהתורה. קשר שהוא לקיימה ואינו מעשה אומן, או מעשה אומן ואינו לקיימה, אסור לקושרו מדברי חכמים. ואילו קשר שאינו לקיימה ואינו מעשה אומן מותר לקושרו בשבת. לעומת זאת לפי רש"י והרא"ש ושאר מפרשים, קשר שהוא לקיימה אסור לקושרו מהתורה, קשר שהוא לזמן מועט אסור לקושרו מדברי חכמים, וקשר העשוי להיפתח בכל יום הוא מותר. ויש אומרים שכל קשר העשוי להיפתח בתוך שבעה ימים דינו כקשר העשוי להיפתח בכל יום, ומותר לקושרו. בשיטת רש"י והרא"ש אין התייחסות האם הקשר מעשה אומן או אינו מעשה אומן. סיכום זה שכתבנו, נמצא במשנ"ב בפתיחה לסי' שיז. קשר של קיימה הוא שבדעתו שישאר כך לעולם, ולא די שישאר הקשר שבוע או חודש או שנה. וכך מוכח מהתלמוד שבת (קיא,ב), שם נתבאר מהו קשר של קיימא, החבל שבו קושרים טבעת עגולה לחוטם הגמל, הנשאר קשור בחוטמו לעולם. [עושים נקב בחוטם הגמל, ומשחילים בו חבל, וקושרים בחבל זה טבעת עגולה, הנשארת בקביעות קשורה לחוטם הגמל. כשרוצים למשוך את הגמל קושרים אל הטבעת חבל ארוך, ובזמן מנוחתו מתירים מהטבעת את החבל הארוך (ר"ח שבת קיא,ב)]. או חבל הקשור כטבעת בחרטום הספינה, הנשאר בקשרו לעולם. [עושים נקב בחרטום הנמצא בראש הספינה, ומשחילים בו חבל, וקושרים את החבל כטבעת עגולה, הנשארת שם בקביעות. כשרוצים למשוך את הספינה, קושרים בטבעת זו את החבל שבו מושכים את הספינה. כמו כן, בטבעת זו קושרים את החבל, שבו קושרים את הספינה למזח (ע"פ רש"י שבת קיא,ב, ור"ח שם)]. ואינו החבל הנקשר לטבעת הגמל או הספינה, שקושר אותם רק בזמן שמושך את הגמל או הספינה, ולאחר מכן יתיר אותם, שהם מוגדרים כקשר שאינו של קיימא, מכאן שקשר של קיימא ביאורו שקשרו שיהיה כך לעולם. וכך פירשו המפרשים בדעת הרמב"ם, וכך כתבו הטור הב"י והמשנ"ב בסי' שיז. קשר שהוא מעשה אומן הוא קשר מחוכם שדרכו להיעשות ע"י בעלי מקצוע. קשר שאינו של קיימה נחלקו המפרשים בהגדרתו, יש אומרים שבדעתו להתירו בכל יום, ויש אומרים שבדעתו להתירו עד שבוע ימים. אם ננסה ללמוד מהי דעת הרמב"ם, נוכל ללמוד זאת מדבריו בהלכות שבת (י,ג), שם הזכיר הרמב"ם דוגמאות לכך: קושרת אישה את פתחי החלוק בשרוכים, ואף על פי שיש לחלוק שני פתחים, וכשתרצה לפושטו וללובשו תפתח ותקשור רק את השרוכים שבפתח אחד, והשרוכים שבפתח השני ישארו קשורים, מכל מקום אין הדרך להשאיר את השרוכים קשורים תמיד, אלא פותחים את קשרם; וכן קושרת את חוטי מטפחת הראש, ואף על פי שהמטפחת רפויה על ראשה, ויכולה להורידה ולתיתה מבלי לפתוח את חוטי המטפחת, לא תעשה כך, שמא יתלשו שערות ראשה בזמן הורדת המטפחת, אלא תפתח את הקשר שבחוטי המטפחת; וכן קושר אדם רצועות מנעל וסנדל, המשמשים לקשירה על הרגל בשעת מלבוש; וכן קושרת אישה נודות יין ושמן [=שקים מעור], על ידי שמעבירה את החבל מידית אחת לידית השנייה דרך הטבעת שבמכסה, ואף על פי שיש לנוד [=שק מעור] שתי ידיות ויכולה לפתוח את מכסה הנוד על ידי התרת הקשר מידית אחת, וישאר הקשר שבידית השנייה קשור, מכל מקום אין הדרך להשאיר את החבל קשור בידית תמיד; וכן קושרת בגד על פי קדירה של בשר, ואף על פי שיש לקדירה עוד פתח, ויכולה להוציא את הבשר מבלי להתיר את הקשר, מכל מקום אינה מניחה את קשר הקדירה קשור תמיד. מותר לקשור דלי בחבל דק [=משיחה], או בחגורה [=אבנט], וכיוצא בו, מפני שבדעתו להתיר את הקשר, אבל לא בחבל עבה, מפני שישאיר את החבל מחובר לדלי, ויהיה הקשר של קיימה. מותר לקשור חבל לפני בהמה, בשני עמודים העומדים בצידי הפתח, כדי שהחבל ימנע ממנה לצאת, או ברגלה ובעמוד כדי שלא תצא, ואף על פי שיש לחבל שני קצוות, ולכאורה נחשוש שישאיר את אחד הקצוות קשור תמיד, מכל מקום אין לחשוש לכך, אלא הדרך להתיר את שני הקשרים שבשני הקצוות. חבל שהיה קשור בפרה, מותר לקשור אותו באיבוס [=הכלי שמניחים בו מאכל לבהמות]; היה קשור באיבוס, מותר לקשור אותו בפרה, מפני שמן הסתם יתיר את אותו צד שקשר עתה, ונמצא שלא עשה בשבת קשר של קיימה. והקשר הראשון שנשאר תמיד, קשרו שלא ביום שבת, ולפיכך אין בו איסור. אבל לא יביא חבל מתוך ביתו, ויקשור בפרה ובאיבוס, שכיון שקושר את שני צדדי החבל בשבת, ובדעתו להשאיר את אחד הצדדים קשור תמיד, נמצא שקשר את אחד הצדדים בקשר של קיימה בשבת; ואם היה חבל של אורג [=גרדי] שמותר לטלטלו [השמיענו דרך אגב, שכל כלי האורג מותר לטלטלם], והוא חשוב אצלו ואין בדעתו להשאירו קשור בפרה או באבוס, מותר להביא ולקשור חבל זה בפרה ובאיבוס. והטעם שמותר לקשור את הקשרים שנזכרו לעיל, לכתחילה, מפני שהקשרים שעושה הם מעשה הדיוט, ואינם לקיימה, אלא פעם קושר ופעם מתיר. (ע"כ סיכום ההלכה) במקרה של חוטי המטפחת או רצועות מנעל וסנדל, דרך בני אדם לפותחם בכל יום, אולם בשאר המקרים שנזכרו בהלכה, כגון שרוכים של החלוק, או החבל הקושר את נודות היין והשמן, או הבגד הקשור על קדירת הבשר, או הדלי הקשור בחבל דק, או החבל הקשור בשני עמודים לפני הבהמה, או החבל הקשור בפרה ובאבוס, דרך בני אדם להשאירם קשורים יותר מיום אחד. ואם ננסה לשער מהו הזמן המקסימלי שיהיו קשורים, יעלה בידינו שבוע ימים. נמצא שלפי הרמב"ם קשר שאינו קושרו למשך זמן של יותר משבעה ימים הוא קשר שאינו לקיימה, ואם עושה אותו מעשה הדיוט, מותר לקושרו לכתחילה בשבת. וזהו החידוש של ההלכה, מותר לקשור קשרים אלו גם אם אינו פותחם בכל יום, מפני שהם מוגדרים כקשר שאינו לקיימה, לפעמים האדם קושרם ולפעמים מתירם. בנקודה זו של הדיון צריך לברר, לפי הרמב"ם, מה יהיה הדין אם עשה קשר שמשאירו במשך שבוע או יותר, מצד אחד קשר זה אינו מוגדר כקשר של קיימה, אולם מצד שני קשר זה אינו מוגדר כקשר שאינו של קיימה. מי שעמד על נקודה זו, הוא ר' יוסף קדיש ברנדסדרפר בביאורו לרמב"ם אורה ושמחה, שכתב שלפי הרמב"ם קשר זה אסור לקושרו מדברי חכמים. ויש שלושה סוגים של קשרים, קשר שקושר לעולם, קשר שאינו לקיימה, קשר שקושרו לזמן מועט, שכאמור אסור לקושרו מדברי חכמים. קשר זה לא נזכר בדברי הרמב"ם במשנ"ת, אבל הוא מדויק מלשון ההלכות, מפני שהרמב"ם כתב שקשר שהוא לתמיד ומעשה אומן חייב, ועוד כתב קשר שאינו לתמיד ואינו מעשה אומן מותר, והביא דוגמאות, לקשרים שהדרך לפותחם תוך שבוע, מכאן שאם עשה קשר שנשאר קשור במשך שבוע הדבר אסור מדברי חכמים. אף על פי שהרמב"ם לא הזכיר קשר זה במשנ"ת, אולם הוא הזכירו בפה"מ (שבת טו,ב). לשון המשנה: "יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "למשנה זו יש תקון, והוא, אמר שיש קשרים שאין חייבין על קשירתן כמו שחייבין על קשר הגמלין והספנין ולא ביארם, והם הקשרים שקושרין אותן להתקיים זמן מועט כגון שקשר קשר בשֵר [אפסר הבהמה] כדי לנהוג בו את הסוס ויתירנו אחרי כן". כוונת הרמב"ם לחבל הנקשר לטבעת הגמל, הטבעת היתה קשורה לחוטם הגמל לעולם, כמו שביארנו לעיל, ואילו החבל שהיה קושר אליה, הדרך היתה לקושרו למשך שבוע או שבועיים (רש"י שבת קיב,א ד"ה קטרא דקטרי בזממא), וימשוך בעזרתו את הגמל, ולאחר מכן יתירנו, ואסר לקשור קשר זה מדברי חכמים. מכאן שקשר שקשרו יותר משבוע, אסור מדברי חכמים. אם נתבונן, נראה שדברי הרמב"ם בפה"מ, הם בעצם דברי התלמוד במסכת שבת (קיב,א), כך שלא ניתן לדחות דבר זה מההלכה, גם אם לא כתבו הרמב"ם במפורש במשנ"ת. אליבא דאמת, סוגית התלמוד בדף קיב,א, היא המקור לדברי רש"י והרא"ש ושאר מפרשים, שקשר שהוא לזמן מועט אסור לקושרו מדברי חכמים. ובדברינו ביארנו, שאף שהרמב"ם קבע שבנוסף להגדרה של קשר לקיימה או אינו לקיימה, צריך להתחשב בהגדרה של קשר שהוא מעשה אומן או אינו מעשה אומן, אולם אף הוא מסכים לשיטת רש"י והרא"ש, שקשר שהוא לזמן מועט, אף שהוא אינו מעשה אומן, אסור לקושרו מדברי חכמים. ונקודה זו, היא שבאנו לבאר בדעת הרמב"ם, ולפיכך ערכנו את ההודעה.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 03/09/2018 22:32:33
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2018 22:00 |
|
| |
אוסף תשובות
על פי שיטת הרמב"ם
תשרי התשע"ט
|
|
|
|
| נשלח ב-18/9/2018 09:54 |
|
| |
ספרים בפורמט pdf
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2018 22:11 |
|
| |
התולש מעציץ שאינו נקוב בשבת
במאמר הבא, נבאר בעז"ה מה דין העציצים הנקובים המצויים בימינו במרפסות, או על ריצוף מאבן, האם מחמת שהם נקובים, הם יונקים מהאדמה דרך האוויר, ודינם כעציץ נקוב, או מאחר שאינם נמצאים על האדמה אלא על ריצוף מאבן, דינם כעציץ שאינו נקוב.
כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק ח:
ג. הקוצר כגרוגרת, חייב. ותולש, תולדת קוצר הוא; וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר. לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלת בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.
ד. ... גבשושית של עפר שעלו בה עשבים – הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע. ...
*** ביאור הלכה ג: הקוצר כגרוגרת, חייב. ותולש, תולדת קוצר הוא.
הקוצר חייב, והתולש הוא תולדה של קוצר, ואף הוא חייב. מה ההבדל בין קוצר לתולש? ביאר הלח"מ, קוצר בכלי, תולש ביד, וכך פירש מהר"ח כסאר בהלכות שבת (ט,ז).
השיעור שיקצור כדי להתחייב הוא כגרוגרת. גרוגרת היא תאנה מיובשת, והשיעור של גרוגרת הוא שליש ביצה, כפי שביאר הרמב"ם בהלכות שבת (ח,ו).
וכל העוקר דבר מגידוליו, חייב משום קוצר. לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלת בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו.
בהמשך ההלכה ביאר הרמב"ם, כל העוקר דבר ממקום גידולו, חייב משום קוצר. מה בא הרמב"ם ללמדנו? שלמרות שהצמח לא גדל באדמה, חייב משום תולדת קוצר. הרמב"ם מביא שלש דוגמאות, לפיכך צרור שעלו בו עשבים, וכישות שעלת בסנה, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו.
המילה 'צרור' נזכרה בהלכות שבת במקומות הבאים: ח,ג; יח,יא; כג,ג; כד,ט; כו,ה. בכל המקומות 'צרור' ביאורו גוש עפר, חוץ מ- יח,יא, שם נזכר 'צרור אבן' וביאורו גוש אבן. והראיה לכך, מההלכה בהלכות שבת (כו,ה), שם נאמר, גמר להיפנות והוצרך לקנח את עצמו, והיו לפניו גוש עפר [=צרור] וחתיכת חרס קטנה שנשברה מכלי חרס שלם, למרות שחתיכת החרס אינה מוקצה, וגוש העפר הרי הוא מוקצה, יקנח עצמו בגוש העפר שהוא רך, ולא יפצע את בשרו, ולא יזיקהו. מכאן שצרור הוא גוש עפר רך, אלא אם כן נזכר צרור אבן.
כעת נבאר, היכן נמצא צרור העפר, על האדמה, או מוגבה על גבי עמודים? ההשוואה לשאר הדוגמאות של ההלכה, מלמדת אותנו שהוא נמצא מוגבה על העמודים, שהרי הרמב"ם השווה אותו לצמח בר טפיל שצמח על גבי צמח קוצני, ולעשבים שצמחו על גב החבית, והם אינם באדמה אלא באוויר, נמצא שגם צרור שעלו בו עשבים, מדובר בצרור הנמצא על גבי עמודים, ואינו נוגע באדמה. וזה מה שבאה ההלכה ללמד אותנו, אף על פי שצמחים אלו אינם גדלים באדמה, אלא על גוש עפר המנותק מהאדמה, או על צמח קוצני, או על החבית, התולש מהם חייב, מפני שזה הוא מקום גידולם, וצמחים אלו אין דרכם לגדול בקרקע, ואינם צריכים לינוק מהקרקע כדי לגדול.
אבל התולש מעציץ שאינו נקוב – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו.
בנקודה זו יש מקום לשואל לשאול, מה ההבדל בין עציץ שאינו נקוב, לצרור שעלו בו עשבים, והרי גם בצרור שעלו בו עשבים הם אינם מחובר לקרקע, וגם בעציץ שאינו נקוב הצמח שבו אינו מחובר לקרקע, כיוון שכן, מדוע התולש מצרור עפר חייב, והתולש מעציץ נקוב פטור?
תשובה: יש להבחין מה גדל על צרור העפר, ומה גדל בעציץ שאינו נקוב. על צרור העפר גדל צמח שזהו מקום גידולו, ולפיכך חייב, ואילו בעציץ נקוב גדל צמח שדרכו לגדול באדמה, ומאחר וגידלו בעציץ שאינו נקוב, הוא נחשב כתלוש, ולכן התולש אותו פטור, אבל אסור מדברי חכמים ולא מהתורה.
ביאור זה הזכירו רבי יוסף קדיש ברנדסדרפר בספרו אורה ושמחה (ד"ה צרור שעלו בו, בסופו), וזה ההבדל בין צרור שעלו בו עשבים, לבין צמח הנמצא בעציץ שאינו נקוב, שנזכר בהמשך ההלכה, שהתולש ממנו פטור, מפני ששאר הצמחים צריכים לינוק מהקרקע כדי לגדול, וצמח שאינו יונק מהקרקע אינו נמצא במקום גידולו, והוא נחשב כתלוש.
העיון בתלמוד על פי ביאור רבנו חננאל, מוכיח פירוש זה בצורה ברורה. וזה לשון התלמוד שבת (קז,ב-קח,א):
"אמר אביי: האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו. מתיב רב אושעיא: התולש מעציץ נקוב - חייב, ושאינו נקוב - פטור. - התם לאו היינו רביתיה, הכא - היינו רביתיה".
וכתב רבנו חננאל:
"אמר אביי האי מאן דתלש פיטורא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידולו. פירוש פיטורא זה ממיני כמהין ופטריות ומפורש בגמ' ברכות פרק כיצד מברכין (דף מ,ב) אמר אביי מירבא קא רבו מן ארעא ומינק מן אוירא ינקי, עיקר שלהן מן הקרקע ולא מיתמר בהן גידולי הארץ, והכין נמי להעוקר פטריות מן אונא דחצבא אף על פי שהוא כלי חרס יוצא ונגדל ומאוירא ינקי. וכמה דאית לפיטורא במקום גידולו אית ביה כח דיניק מן אוירא. וכד מיעקר לא יניק מאוירא.
מותיב רבה אושעיא תולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נקוב פטור דאלמא פיטורא באונא דחצבא כעשב בעציץ [שאינו] נקוב דמי. ופרקינן התם לאו היינו רביתיה, הכא היינו רביתיה. מפרשי רבנןעשב בעציץ שאינו נקוב כתלוש דמי כדמפרש בסוף המצניע, והאי פטורא באונא דחצבא לאו כתלוש דמי, הלכך התם לאו עוקר דבר מגידולו והכא עוקר דבר מגידול".
אביי מלמדנו, שהתולש פטרייה מעל גבי החבית, חייב, משום שזהו מקום גידולה. וביאר רבנו חננאל, שהפטרייה אמנם צריכה אדמה כדי לגדול, אבל היא אינה צריכה לינוק מהאדמה. וכך כתב הרמב"ם בהלכות נדרים (ט,יא):
"הנודר מפירות הארץ – אסור בפירות הארץ, ומותר בכמהין ופטרייות; ואם אמר כל גידולי קרקע עליי, אסור אף בכמהין ופטרייות – אף על פי שאינן יונקין מן הקרקע, גדלין הן בקרקע".
על דברי אביי היקשה רבי אושעיא, אם כך מדוע התולש מעציץ שאינו נקוב פטור? מה ההבדל בין פטרייה שגדלה על החבית שהתולש אותה חייב, לבין צמח שגדל בעציץ שאינו נקוב שהתולש אותו פטור? ותירץ התלמוד, שדרך הפטרייה לגדול על החבית, ואין דרך הצמח לגדול בעציץ שאינו נקוב.
נמצא שביאור אורה ושמחה להלכה של הרמב"ם, בעצם כתוב בתלמוד על פי פירוש רבנו חננאל. וצרור שעלו בו עשבים, שהוא זהה לכישות שעלה בסנה, ולעשבים שצמחו על גב החבית, מדובר בעשבים שדרכם לגדול שם ולא באדמה, ולפיכך התולש ממנו חייב, ואילו צמח שגדל בעציץ שאינו נקוב, מדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה ולא בעציץ, ולפיכך התולש ממנו פטור.
ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.
בסוף ההלכה הזכיר הרמב"ם, התולש מעציץ נקוב, חייב. כשם שבעציץ שאינו נקוב ביארנו שמדובר בצמח שדרכו לצמוח באדמה, גם בעציץ נקוב עוסק הרמב"ם בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך אם היה נקב העציץ בשיעור של שורש קטן, שהוא פחות מכזית (רמב"ם תרומות ה,טו), בגודל אצבע של קטן (ביאור הרב צדוק בהלכה שלפנינו), מפני ששיעור שורש קטן שאמרו, הכוונה לשורש המרכזי של אילן קטן שיעבור בנקב ויתחבר בארץ, ולא לנימין שסביבו שאין שמם שורש (ביאור הרב צדוק, כלאיים א,ב), מה שגדל בו נחשב כגדל בארץ, מפני שהצמח שבו יונק מהאדמה; והתולש ממנו, חייב. כעת נחקור, עציץ נקוב זה, שאמרנו שהתולש ממנו חייב, האם הוא מונח על הארץ, או על גבי יתדות [=עמודים]? תשובה: העציץ מונח על הארץ, וראייה לדבר מהלכה ד, ההלכה שלאחר מכן, שם נאמר:"גבשושית של עפר שעלו בה עשבים – הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע". וצריך להשוות את העציץ הנקוב לגבשושית של עפר שנזכרה בהלכה הבאה. וכשם שאם הגביה את גבשושית העפר מהארץ נחשב כתולש מהאדמה, מפני שגבשושית הנמצא גבוהה מהאדמה נחשבת כתלושה, כך גם בעציץ נקוב, אם הוא גבוה מהאדמה נחשב כתלוש, ורק כאשר הוא מונח על האדמה, נחשב כאדמה, והתולש ממנו חייב. וכך ביאר הב"י (סי' שלו) את דעת הרמב"ם, הביאו אורה ושמחה.
כאן צריך לחקור, האם מותר לקחת את הצרור שעלו בו עשבים, ולהניחו על גבי הקרקע, או לנתקו מהקרקע ולהניחו על גבי יתדות, ונבאר את הדברים אחרי ביאור הלכה ד, כשיתווספו לנו עוד ידיעות בנושא.
*** ביאור הלכה ד:
גבשושית של עפר שעלו בה עשבים – הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע.
בהלכה ד כתב הרמב"ם, גוש עפר שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול באדמה – הגביהו מעל הארץ והניחו על גבי יתדות, חייב משום תולש [שהוא תולדה של קוצר], מפני שכאשר היה גוש העפר על הארץ ינקו העשבים שבו מהארץ, וכשהגביהו מהארץ ניתק אותם ממקום יניקתם; ואם היה על גבי יתדות והניחו על הארץ, חייב משום זורע, מטעם זה.
מה שביארנו, שההלכה שלפנינו עוסקת בעשבים שדרכם לגדול באדמה, כבר ביארנו את הדברים לעיל בהלכה ג, ויש לחלק בין צרור שעלו בו עשבים שנזכר בהלכה הקודמת, לבין גבשושית של עפר שנזכר בהלכה שלפנינו; ובצרור שעלו בו עשבים, מדובר שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול על גושי עפר הנמצאים באוויר, ולפיכך התולש אותם מהצרור חייב שזהו מקום גדילתם, ואילו בגבשושית של עפר מדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך לא נזכר חיוב אם תלש אותו מגוש העפר, ורק אם הניח את גוש העפר על הארץ או ניתקו משם חייב. וכן בעציץ שאינו נקוב שנזכר בהלכה הקודמת, שהתולש ממנו פטור, מדובר בצמח שדרכו לגדול באדמה, ולפיכך פטור. וכבר ביארנו את הדברים לעיל בהלכה ג, והוכחנו אותם מהתלמוד שבת(קז,ב-קח,א), הובא לעיל.
נעתיק את לשון התלמוד, הנוגע להלכה שלפנינו. מסכת שבת (פא,ב):
"גופא, אמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים [התלמוד עוסק בצרור המונח על גבי יתדות] - מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת - חייב חטאת. אמר רב פפי: שמע מינה מדריש לקיש, האי פרפיסא [גם כאן התלמוד עוסק בפרפיסא המונחת על גבי יתדות] - שרי לטלטולי. מתקיף לה רב כהנא: אם אמרו לצורך, יאמרו שלא לצורך? - אמר אביי: פרפיסא, הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא; היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות - מיחייב משום תולש, היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע - חייב משום נוטע [אביי מוסיף ללמדנו, שאם הרים את הפרפיסא מהארץ ליתדות, או שהוריד אותו מהיתדות לארץ, חייב משום תולש או נוטע]".
פרפיסא הוא גוש עפר (כך מבאר הרמב"ם), וכשמניחו על הארץ הוא יונק מהארץ, ולפיכך חייב משום זורע, וכשמגביהו מהארץ מנתק אותו מיניקתו מהארץ, ולפיכך חייב משום תולש (על פי רבנו חננאל).
את ההיתר לקנח בצרור שעלו בו עשבים לא כתב הרמב"ם במפורש, משום שהוא פשוט, שהרי אינו מתכוון לתלוש את העשבים מהצרור, ואינו פסיק הרישיה, ודבר זה נתבאר בתחילת הלכות שבת (א,ה-ו).ואת החיוב של התולש ממנו כתב הרמב"ם בהלכה הקודמת, "צרור שעלו בו עשבים, ... התולש מהן, חייב: שזה הוא מקום גידולו". ואת דברי אביי, שחייב את המגביה את הפרפיסא מהארץ לעל גבי יתדות, כתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו.
כעת נפתור את הספק שהיה לנו בסוף הלכה ג, האם מותר לקחת את הצרור שעלו בו עשבים, שנזכר בהלכה ג, ולהניחו על גבי הקרקע, או לנתקו מהקרקע ולהניחו על גבי יתדות, או שהדבר אסור, כשם שהוא אסור בגבשושית עפר שנזכרה בהלכה ד.
מאחר והלכה ג עוסקת בצמחים שאינם יונקים מהקרקע, לכן גם אם יקח את הצרור שעלו בו עשבים, המונח על גבי יתדות, ויניחנו על גבי קרקע, או ינתקנו מהקרקע לעל גבי יתדות, הדבר מותר, מפני שלא עשה פעולת זריעה או תלישה, שהרי הצמח לא יונק מהאדמה. ואין צריך לומר בכישות שעלה בסנה, או בעשבים שצמחו על גב החבית, שהם מנותקים לגמרי מהאדמה, והם נמצאים באוויר על הסנה, או על החבית, ואם יגביה את הסנה או החבית מהאדמה או יניחם עליה, הדבר מותר. וגם דבר זה למדנו מהתלמוד שבת (קז,ב-קח,א), שהובא לעיל.
***
ולעומת מה שכתבנו, לפי מהר"י קאפח (הלכות שבת פרק ח הערה ז), המגביה את החבית שצמחו עליה עשבים או סנה שיש עליו כשות, חייב, ואינו דומה לעציץ שאינו נקוב, מפני שאלה צמחו בחיצוניות החבית והסנה, ויונקים מהאדמה דרך נימין דקים, שלא כמו עציץ שאינו נקוב שהצמח בתוכו ולא בחיצוניותו. (ע"כ מהר"י קאפח)
ולא כתבנו כמותו, מפני שאדרבה זהו החידוש של הלכה ג, אף שאין הצמח יונק מהאדמה, חייב, מפני שזהו מקום גדילתו, וכפי שהוכחנו מרבנו חננאל ומהרמב"ם בהלכות נדרים (ט,יא), שאף שאין דרך הכמהים והפטריות לינוק מהאדמה, התולש אותם מעל גבי החבית, חייב. היוצא מכך, ההבדל שיש בין צרור שעלו בו עשבים שהתולש ממנו חייב, שנזכר בהלכה ג, לבין עציץ שאינו נקוב שהתולש ממנו פטור, שנזכר בהלכה ד, אינו מפני שבצרור יש נימים דקים היונקים מהאדמה, שהרי עינינו רואות שאין כלל נימים דקים, ויש אוויר מפריד בין הצרור לאדמה, אלא ההבדל הוא האם מדובר בעשבים שדרכם לגדול על גושי עפר באוויר, ואינם יונקים מהארץ, או בצמח שדרכו לגדול באדמה.
***
וזהו נוסח ההלכות מבוארות בלשון ימינו:
ג. הקוצר בכלי, מצמח המחובר לקרקע, שיעור של גרוגרת [=נפח של תאנה מיובשת], חייב. והתולש ביד, מצמח המחובר לקרקע, הרי הוא תולדת קוצר; וכל העוקר דבר ממקום גידולו, למרות שאינו גדל בקרקע, חייב משום תולדת קוצר. לפיכך גוש עפר המונח על גבי יתדות, שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול על גושי עפר הנמצאים באוויר, וצמח בר טפיל שצמח על גבי צמח קוצני, ועשבים שצמחו על גב החבית – התולש מהם, חייב: שזה הוא מקום גידולם, וצמחים אלו אין דרכם לגדול בקרקע, ואינם צריכים לינוק מהקרקע כדי לגדול. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב, צמח שדרכו לגדול באדמה – פטור, מפני שאין זה מקום גידולו, ובכדי שיגדל הצמח הוא צריך לינוק מהאדמה, ולפיכך מה שגדל בו נחשב כתלוש. ועציץ נקוב בשיעור של שורש קטן [=פחות מכזית, בגודל אצבע של קטן], שהיה מונח על הארץ, מה שגדל בו נחשב כגדל בארץ, מפני שהצמח שבו יונק מהאדמה; והתולש ממנו, חייב.
ד. גוש עפר שצמחו עליו עשבים שדרכם לגדול באדמה – הגביהו מעל הארץ והניחו על גבי יתדות, חייב משום תולש [שהוא תולדה של קוצר], מפני שכאשר היה גוש העפר על הארץ ינקו העשבים שבו מהארץ, וכשהגביהו מהארץ ניתק אותם ממקום יניקתם; היה על גבי יתדות והניחו על הארץ, חייב משום זורע, מטעם זה.
***
ומכלל הדברים למדנו, עציץ נקוב המונח באויר, אינו יונק מהאוויר, ולפיכך עציצים נקובים הנמצאים בימינו במרפסות, או על ריצוף מאבן, דינם כעציץ שאינו נקוב, ורק עציץ נקוב המונח על האדמה, נחשב כאדמה, והתולש ממנו חייב.
***
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 11/10/2018 22:16:30
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2018 20:48 |
|
| |
קורע, חותך, ומתקן כלי
במאמר הבא נבאר בעז"ה את ההגדרות, קורע, חותך, ומתקן כלי, שנזכרו בדברי הרמב"ם בהלכותיו השונות, כי המפרשים נבוכו בהגדרת הדברים.
כתב הרמב"ם בהלכות שבת (י,י): הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות – חייב; אבל הקורע להפסדה – פטור, מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו – חייב: מפני שמיישב את דעתו בדבר זה, וינוח יצרו; והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב. והפותח בית הצוואר בשבת, חייב.
הקורע בשיעור שיש בו כדי לתפור שתי תפירות, והתכוון לתפור במקום הקרע שתי תפירות – חייב; אבל הקורע להפסד – פטור, מפני שהוא מקלקל.
הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו – חייב: מפני שכשקורע בחמתו, מיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן וחייב. וכן אם קרע על מת שהוא חייב לקרוע עליו, נחשב כמתקן, מפני שהקריעה הועילה שבה קיים את חובתו (הטעם על פי הרב צדוק), או שבקריעתו נתיישבה דעתו.
והפותח בית הצוואר בשבת, חייב. פותח בית הצואר, פירושו שיסיר את חתיכת הבד שהייתה תפורה קלות בבית הצוואר בבגד חדש. שכן כשחותכים את הבד בבית הצוואר במהלך הכנת הבגד, נהגו החייטים להחזיר את חתיכת הבד בתפירת עראי כדי שיכיר הלקוח שהבגד חדש ולא לבשו אדם מעולם (ראב"ם, הובא בהקדמת מעשה רוקח). מכיוון שהבגד כבר היה מושלם, אינו מתחייב בקריעה זו משום מתקן כלי [מכה בפטיש] כדעת רש"י (שבת מח,א), אלא משום קורע. ומכיוון שקריעה זו הועילה, אינו צריך לקרוע על מנת לתפור במקום הקרע שתי תפירות.
ולעומת זאת לפי מהר"י קאפח (הערה כא), פירושו שקורע את פתח בית הצואר בשלבים מוקדמים של הכנת הבגד, ולפיכך אינו מתחייב משום מכה בפטיש אלא משום קורע.
עוד כתב הרמב"ם שם בהלכה יא: המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים, וכיוצא בו – הרי זה תולדת תופר, וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין, ולא נתכוון לקלקל בלבד – הרי זה תולדת קורע.
המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים [=דבק העשוי מקמח, שבו מדבקים הסופרים את היריעות], וכיוצא בו – הרי זה תולדת תופר, וחייב. מפני שהתופר מחבר שני בדים, ואף המדבק מחבר שני ניירות.
וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים, ולא התכוון לקלקל בלבד – הרי זה תולדת קורע. באב של מלאכת קורע, קרע את הבד שהתחיל להיקרע, כדי שיוכל לתופרו ולחברו כראוי, כמו שנאמר בתלמוד שבת (עה,א), "שכן יריעה שנפל בה דרנא [=תולעת] קורעין בה ותופרין אותה", וכך עשו במשכן, ועשה מעשה המבדיל את חלקי הבגד זה מזה. ואילו כאן בתולדה, הפריד ניירות או עורות הדבוקים זה בזה, והוא דומה לאב המלאכה בזה שהבדיל את הניירות זה מזה, אולם הוא שונה מהאב ששם הבדיל חלקי בגד אחד זה מזה, וכאן הבדיל שני ניירות או שני עורות זה מזה.
***
עוד כתב הרמב"ם בהלכות שבת (יא,ז): המחתך מן העור כדי לעשות קמיע, חייב: והוא שיתכוון למידת אורכו ומידת רוחבו, ויחתוך בכוונה – הוא שהיא מלאכה; אבל אם חתך דרך הפסד, או בלא כוונה למידתו, אלא כמתעסק, או כמשחק – הרי זה פטור. והקומט את הכנף – הרי זה תולדת מחתך, וחייב. וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז, חייב משום מחתך. וכן כל חתיכה שיחתוך חרש העץ מן העצים, או חרש מתכת מן המתכות – חייב משום מחתך. הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו, או לפתוח בו את הדלת – חייב.
המחתך מהעור בשיעור שניתן לעשות ממנו נרתיק לקמיע, חייב: ובלבד שיחתוך לפי מידת אורך ומידת רוחב שצריך, ויעשה את מעשה החיתוך כשהוא מודע למעשהו ומתכוון לו, רק אז הרי היא מלאכה; אבל אם חתך והתכוון להפסיד את העור ולקלקלו, או שחתך כמתעסק [=מתעסק הוא העושה מלאכה ללא מחשבה] כגון שבדק את חדות הסכין, וחתך בלי להקפיד על מידת האורך או הרוחב, או שחתך כמשחק, כלומר שמטרתו היתה ליהנות מהמשחק שבדבר, הרי זה פטור.
והחותך את ראש הקנה, ומתאימו לפי עובי הכתב הנדרש לו – הרי זה תולדת מחתך, וחייב, מפני שחתכו לפי גודל מסויים שצריך. וכן החותך במסור את ראשי הקורות שיהיו כולם שווים באותה מידה, חייב משום תולדת מחתך. באב מלאכה מחתך, עשה את כל אורך החיתוך לפי המידה שצריך, כדי להשתמש בדבר שחתך, ואילו כאןבתולדת מחתך, כשחתך את ראשי הקורות לפי אותה מידה, לא הפריד חתיכת קורה מתוך משטח עץ גדול כדי להשתמש במה שחתך, אלא עשה חיתוך קצר שבו השווה את ראשי הקורות זו לזו, ולפיכך הוא תולדה.
וכן כל חיתוך שיחתוך הַנַגָּר [=חרש עץ] מהעצים, או הַמַסְגֵּר [=חרש מתכת] מהמתכות, ויחתוך לפי מידה מדוייקת – חייב משום תולדת מחתך. "ויחתוך לפי מידה מדוייקת" הוספנו על פי אורה ושמחה, ולפיכך הדגיש הרמב"ם שהחותך הוא חרש עץ או חרש מתכת, כלומר בעל מקצוע שחותך בדיוק, ולא סתם אדם שחותך איך שיזדמן, ולפיכך יש בו משום תולדת מחתך.
הלוקח מקל קטן של עץ, הנמצא לפניו בבית או בחצר ואינו מוקצה, וחתך ממנו חתיכת קיסם דק כדי שיוכל להכניסו בין שיניו ולנקותם, או כדי שיפתח בו את הדלת – חייב משום תולדת מחתך, מפני שחתכו לפי המידה שצריך. בין אם חתך ביד ובין אם חתך בכלי. בזמנם מנעול הדלת יכל להיפתח ע"י מפתח שהיו לו קיסמים בולטים לכיוון מעלה שבעזרתם הרימו את שיני המנעול, כמו כן יכלו לפתוח את המנעול ע"י הכנסת קיסם דק בתוך חור הדלת, שבעזרתו הרימו את שיני המנעול, וכך פתחו את הדלת. כמו שנאמר "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר" (שיר השירים ה,ד), כלומר שהדוד הכניס ידו מהחור וניסה לפתוח את המנעול ע"י הרמת שיני המנעול (אבן ספיר, חדרי תימן, עמוד קג).
***
עוד כתב הרמב"ם בהלכות שבת (כג,ו): ואין שוברין את החרס, ואין קורעין את הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי.
וכן אסור לשבור את החרס, או לקרוע את הנייר, בשבת, כדי שישמשו לו לקינוח עצמו אחר בית הכסא וכדומה, מפני שהוא נראה כמתקן כלי, וכאילו החרס השבור והנייר החתוך נחשבים כלים, ובחיתוכו אותם תיקנם.
ואפילו שאינו חותכם במידה מדוייקת ובקו ישר, הדבר אסור מדברי חכמים, מפני שיצירתו חרס או נייר במידה המתאימה לצרכיו, נחשבת לתיקון כלי בשבת, ואסור. כשם שבשבירת החרס, אינו שוברו בקו ישר, ואסור, כך בחיתוך נייר, אף שאינו חותכו בקו ישר, אסור.
בהלכות שביתת יום טוב ד,ח נאמר: "אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם". וביאורו: כשהיו צולים דג מליח על האסכלה [=שבכה של מתכת], היו מניחים עליה חרס או נייר טבול בשמן (פה"מ ביצה ד,ה), כדי שלא יישרף הדג בחומו של הברזל הרותח; ואסור לשבור את החרס או לחתוך את הנייר ביום טוב, לצורך צליית דג מליח, שנמצא עושה כלי ביום טוב. אולם בשבת אסור לצלות דג, ולפיכך ביארנו ששובר את החרס או קורע את הנייר לצורך הקינוח בהם. ואם אין לו במה לקנח עצמו, מותר לקרוע את הנייר בשבת, משום כבוד הבריות, כשם שמותר לעבור על איסור מוקצה שהוא מחכמים ולטלטל אבנים מקורזלות לקנח בהם (הלכות שבת כו,ג). (ע"פ מהר"י קאפח הערה יז)
***
על ההלכות שכתבנו יש להקשות כמה שאלות: א. המחתך את העור ולא התכוון למידת אורך או רוחב פטור, מדוע לא יתחייב משום קורע? ב. אסור לקרוע את הנייר מדברי חכמים מפני שהוא כמו מתקן כלי, מדוע לא יהיה חייב מהתורה משום מחתך? ג. אם ננסה לתרץ את שאלה ב', ונאמר שאינו חייב משום מחתך משום שלא התכוון לחתוך במידת אורך ורוחב מדויקת, עדיין יקשה מדוע הקורע נייר לא יתחייב מהתורה משום קורע?
כדי ליישב שאלות אלו, צריך לבאר אימתי נחשב קורע, אימתי נחשב מחתך, ואימתי נחשב מתקן כלי.
קורע (שבת י,י) מטרתו רק הקריעה ולא משתמש בחתיכה שקורע.מחתך (שבת יא,ז) הוא החותך דברים שיש לדייק במידה של מה שחותך. הקורע נייר (שבת כג,ו) אינו מתחייב משום קורע מפני שאין מטרתו רק הקריעה, אלא רוצה להשתמש במה שקרע, ואינו מתחייב משום מחתך מפני שאין מידה מדויקת למה שחותך, שצריך לדייק בחיתוכו כמו במלאכת מחתך, ולפיכך אסור רק מדברי חכמים מפני שמה שחתך נראה כמו כלי, ונמצא שהוא מתקן כלי.
נמצא שיושבו השאלות. המחתך את העור ולא התכוון למידת אורך ורוחב מדויקת, אינו חייב משום קורע, מפני שהקורע מטרתו רק הקריעה ולא השימוש בחתיכה שקרע, וכך היה במשכן, ואילו המחתך את העור ומשתמש בו אינו דומה לו, ולפיכך פטור [יישוב שאלה א]. הקורע נייר לא התכוון לחתוך במידת אורך ורוחב מדויקת ולפיכך אינו חייב משום מחתך [יישוב שאלה ב], וכן אינו חייב משום קורע מפני שהקורע מטרתו רק הקריעה ולא השימוש במה שקרע, וכך היה במשכן, ואילו הקורע את הנייר ומשתמש בו אינו דומה לו, ולפיכך פטור [יישוב שאלה א].
***
לעומת מה שכתבנו, המפרשים כתבו הגדרות אחרות, אלו דבריהם.
לפי שו"ע הגר"ז (שמ,יז) קורע הוא כשמפריד גופים רבים שהתחברו, כגון קורע בד שתפרו אותו מחוטים רבים, ולפיכך נייר שהוא גוף אחד אין חייב בו משום קורע (רמב"ם שבת כג,ו), וכן עור אין חייב בו משום קורע (רמב"ם שבת יא,ז). וזה לשונו: "אבל משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמ"ש בסי' שי"ד מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה כמ"ש שם".
וזה לשונו בסימן שיד סעיף יב: "קורע אדם עור שעל פי החבית של יין או שאר משקה שלצורך השבת ואינו חושש מפני שפסיקת תלוש מותר לכתחלה כמו שיתבאר ובלבד שלא יתכוין לעשות כעין מרזב מעור הקרוע מפני שהוא כמתקן כלי".
אולם המעיין בתלמוד יראה שהגדרתו קשה, שהרי בתלמוד שבת (עה,א) נאמר, היכן היתה מלאכת קורע במשכן, "שכן יריעה שנפל בה דרנא [=תולעת] קורעין בה ותופרין אותה", כלומר שקורעים את הבד שהתחיל להיקרע, כדי שיוכל לתופרו ולחברו כראוי. נמצא שהגדרת מלאכת קורע אינה שקורע כמה בדים שתפרו אותם יחד שיהיו בד אחד, אלא קורע בד אחד וחוזר ותופרו.
היוצא מדברינו, הקורע נייר או עור של חברו, ויישב בכך את כעסו, חייב משום קורע, מפני שהתכוון לקריעה, ולא להשתמש במה שקרע, וזו עיקר הגדרת מלאכת קורע, ולא האם הוא גוף אחד או כמה גופים.
***
גם הביאור הלכה (שמ,יג ד"ה אין) דחה את שיטת שו"ע הגר"ז, וביאר שהטעם שהקורע נייר נאסר משום מתקן כלי ולא משום קורע (רמב"ם שבת כג,ו), מפני שרוצה להשתמש רק בחלק אחד ממה שקרע, ואילו הקורע שחייבים עליו משום קורע, הוא כשרוצה להשתמש בשני חלקיו. ויש קורע בעור או בנייר, וכך מוכח מהירושלמי. יג. אין שוברים החרס ואין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי. יד. המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב; וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב.
וזה לשון ביאור הלכה: * אין שוברין וכו' - סעיף זה והסמוך לו הוא מלשון הרמב"ם ודבריו בסעיף זה הוא נובע ממה שאמר בביצה דף ל"ב הטעם דמשוי ליה מנא ולכאורה לפי מה שמוכח בסעיף הסמוך דקורע ע"מ לתקן חייב משום קורע אמאי לא נאמר בזה משום קורע? ועוד דמלשון הרמב"ם בפרק כ"ג משמע שהוא מדרבנן שכללו שם עם עוד כמה דברים שידוע שהם מדרבנן ואם היה בו משום קורע היה בו איסורא דאורייתא? ובאמת כבר הקשה זה בפמ"ג ונשאר בקושיא. ומה שרצה אחד מן האחרונים[=כוונתו לשו"ע הגר"ז שהזכרנוהו] להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר זה אינו דמבואר בירושלמי בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה. וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם ודחה זה מכח הירושלמי הזה. ולולי דמסתפינא הוא אמינא דבר חדש בזה, דלא שייך שם קורע על מנת לתקן כי אם כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם, וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה [שבת ע"ד], שהקריעה היתה לצורך תועלת כל היריעה, וכן מה שאמר שם בשבת ק"ד דעבדא כי כיסתא ג"כ התועלת הוא לצורך כל הבגד וכשקורע בחמתו דמחייב הרמב"ם הטעם משום דמטיב בזה לעצמו שמשכך חמתו הוי כאלו מתקן כל גוף הבגד, משא"כ כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כ"א שם אחר דהיינו מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד [ואם מקפיד על המדה נראה דיש בזה גם משום מחתך ועיין לעיל בסימן שכ"ב מש"כ בענין מחתך] ותלוי הדבר בהתקון אם הוא תקון גמור חייב משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד ואם אינו תיקון גמור הוא מדרבנן ולכך בעניננו שהוא קורע איזה חתיכת נייר מדף שלם כדי להשתמש בו איזה דבר מה ובדף שנקרע ממנו הנייר הזה אינו מתקנו כלל ואפשר דמקלקלו ג"כ אין זה בכלל קורע ע"מ לתקן ותלוי הדבר רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הנייר שחתכו וס"ל להרמב"ם דמה שאמר שם בגמרא דמשוי ליה מנא היינו דנראה כמתקן כלי דלאו כלי גמור הוא עי"ז ולכך כללו הרמב"ם לדין זה בכל מילתא דרבנן ולפ"ז אם קורע הנייר לכמה קרעים וצריך לכ"א להשתמש בו הוא חייב דהוא קורע ע"מ לתקן וסמך למה שכתבנו ממה שאמר במו"ק כ"ב ע"ב על הקרא דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהוא לשנים וכו' משמע דסתם קרע הוא לשנים ולא שיקרע איזה חתיכה מן הצד וישליכו וישאר הבגד על מקומו.
***
על דברי הביאור הלכה הקשה אורה ושמחה, מניין לו שהקורע נייר אינו רוצה להשתמש בשני חלקיו? וכך הקשו עוד אחרונים על ביאור הלכה. ועוד הקשה אורה ושמחה על הביאור הלכה, מדוע כתב הרמב"ם (שבת יא,ז) שהמחתך את העור שלא לפי מידת אורך ורוחב, פטור משום מחתך, מדוע לא יתחייב משום קורע? אלא אומר אורה ושמחה, מכאן שאין קורע בנייר או בעור, שלא כדברי ביאור הלכה.
לפי אורה ושמחה קורע מטרתו לחבר את מה שקרע ולתופרו, ואילו מחתך מטרתו שישארו החלקים מופרדים זה מזה. ולפיכך אין קריעה בעור (רמב"ם שבת יא,ז) או בנייר (רמב"ם שבת כג,ו) או בעצים.
אלא שקשה על הגדרת אורה ושמחה, מהלכות שבת (י,י), שם נאמר הקורע בחמתו או על מת חייב משום קורע, והרי אינו מתכוון לחבר את מה שקרע? אורה ושמחה מנסה לתרץ שאלה זו, שקרע דבר שיש במינו קריעה, כלומר בגד, אולם תירוצו קשה, וכי מניין לנו להגביל את דברי הרמב"ם לכך, והרי אף הקורע נייר או עור של חברו ונתיישבה דעתו חייב משום קורע. וכאמור, אם מגדירים את מלאכת קורע נכון הדברים ברורים, וכל שכוונתו לקריעה ולא להשתמש במה שקרע, הוא קורע וחייב.
***
עוד כתב אורה ושמחה, שההבדל בין מחתך (שבת יא,ז) לבין מתקן כלי (שבת כג,ו), הוא, האם הדבר שיצר נחשב כלי גמור או לא, וכאשר מה שחתך נחשב כלי גמור חייב משום מחתך, ואילו כאשר הדבר שיצר אינו נחשב כלי גמור אסור משום מתקן כלי מדברי חכמים.
אולם אנו הגדרנו את הדברים אחרת, ומחתך הוא המחתך לפי מידה, וזה עיקר ההגדרה, ומתקן כלי אינו חותך לפי מידה, וזה עיקר ההגדרה. ואם יתקן כלי גמור, ולא יחתוך לפי מידה יתחייב מהתורה משום תולדת מכה בפטיש, כמו שנתבאר בהלכות שבת (כג,א): "העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב של לול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל – הרי זה חייב משום מכה בפטיש". ואם יחתוך שלא לפי מידה ולא יצור כלי גמור, יאסר רק מדברי חכמים וזהו טעם האיסור לקרוע את הנייר.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 28/10/2018 20:53:34
|
|
|
|
|
|
