מאמרי הרב אורי הולצמן על התורה

וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱלֹקִים

פרשת שמות – הרב אורי הולצמן

אנו פותחים בלימוד ספר שמות, העתיד להובילנו מגלות ושעבוד מצרים אל ניסי יציאת מצרים, ועד למתן תורה והשראת השכינה במשכן. בתוך כך אנו עתידים ללמוד על גלות וגאולה, על קריעת ים סוף, בחירת ישראל ומתן תורה; בפרשתנו נפתח סיפורו של עם ישראל כאומה, עם תיאור הגלות והשעבוד, ובעיקר – עם תיאור תחילת הגאולה.

נביט על פרשתנו במבט כללי: בתחילה אנו קוראים על הרבייה העצומה שהיתה מנת חלקו של העם, ועל השעבוד והעבודה הקשה שנגזרו עליו עם קומו של מלך חדש על מצרים. מיד לאחר מכן מתחילה התפנית, עם סיפורן של המילדות – המגלות עוז רוח אל מול הגזירה ומחיות את הילדים. מכאן אנו ממשיכים אל לידת הגואל: אנו קוראים על הצלתו הפלאית של משה בידיה של בת פרעה, עובדה הגורמת לו לגדול בסמוך אל המרכז הממלכתי. אנו לומדים על דמותו: יציאתו אל אחיו והשתתפותו בסבלותם, בריחתו למדין והצלת בנות יתרו, ולידת גרשום.

בכל אריכות הפרשה הזאת ניתן להצביע על נקודה אחת, מאפיינת ומשמעותית מאוד: שם ה' נעדר ממנה כמעט לחלוטין! איננו פוגשים את שמו של ה' לא בתיאור השעבוד ולא בתיאור תולדותיו של משה; האזכור היחיד לשם אלוקים הינו בסיפור המיילדות, שם נאמר כי הן יראו מן האלוקים וכי האלוקים היטיב להן.

לאחר ששמנו את ליבנו לעובדה זו, נטה את אוזננו אל הדברים הבאים, הבאים מיד לאחר מכן; פרשה קצרה, אך בעלת חשיבות ועוצמה:

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם. וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ. וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱלֹקִים (שמות ב, כג – כה)

יש כאן קושי ברור: מה בדיוק אירע באותה נקודת זמן אשר גרם לבני ישראל להיאנח באופן מיוחד – עד ששוועתם עולה אל האלוקים? הלא קושי השעבוד היה מונח על צוואריהם של ישראל מזה זמן רב, עוד מתחילת הפרשה, קודם לכל האירועים שסופרו באריכות עד כאן! הכתוב מתאר כי המאורע יוצא הדופן שגרם לכך היה מיתת מלך מצרים; אולם אין די בעובדה זו לכשעצמה בכדי לבאר לנו מדוע דווקא כאן נאנחו בני ישראל כל כך עד שעלתה שוועתם אל ה'.   

חכמינו דרשו בענין זה מה שדרשו, אולם קשה שלא לשים לב כי התיאור וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם מקביל אל התיאור בתחילת פרשתנו, שם נאמר וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם (שם א, ח), מה שהיווה את נקודת הפתיחה לשעבודם של ישראל ולמסכת הגזירות הקשות שניחתו עליהם.

בפשוטו של מקרא נראה אפוא כי יש כאן אכן תיאור מקביל: מלך מצרים מת, ובעקבותיו קם מלך חדש אשר גזר על ישראל גזירות ושעבדם. התורה מתארת את אותו סיפור פעמיים, פעם אחת בתיאור השתלשלות העניינים בתחילת הפרשה, ופעם נוספת בתיאור על ידיעת ה' על סבלם של בניו; כאשר התורה אומרת וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה דבריה אמורים כלפי אותו מלך חדש שקם בתחילת הפרשה בעקבות מיתת המלך הקודם. אנחת בני ישראל אינה אנחה חדשה בעקבות הכבדה בגזירות, אלא היא אותה אנחה שנאנחו עם תחילת השעבוד.

מדוע אם כן נדחתה פרשה זו עד לכאן? מדוע המתינה התורה ולא סיפרה על נוכחות של הקב"ה מיד בתחילה, עם כל תיאור הגלות והעבודה הקשה? ומדוע נעדרה התייחסותו של ה' מכל האמור עד כאן – סיפור המיילדות ולידת משה רבינו?

כאשר אנו מתבוננים עוד, אנו שמים לב כי פרשה קצרה זו מקדימה את הפרשה הבאה לאחריה: פרשת הסנה – הפותחת את תהליך הגאולה במפגש ההיסטורי של משה עם האלוקים בסנה שבמדבר. לא מקרה הוא כי בשלושה פסוקים בלבד שבפרשה זו מוזכר שם אלוקים לא פחות מחמישה פעמים; השינוי החד הזה בולט מאוד על רקע היעדרות שם ה' מתחילת הפרשה. בבת אחת מופנה המוקד מן המתרחש בארץ מצרים אל המתרחש מצידו של ה'. המילים מדברות על התעניינותו של ה' במתרחש, על רצונו לקיים את בריתו, ועל כך שאין הוא מעלים עיניו מסבלם של בני האדם. הוא מקשיב ויודע, וַיֵּדַע אֱלֹקִים.

סיפורה של גאולת מצרים מתנהל אפוא בשני צירים מקבילים: הציר האנושי והציר האלוקי. תחילה פותחת התורה בתיאור הדברים מנקודת מבטו של האדם, בני ישראל החווים את השעבוד תחת יד פרעה וזקוקים לגאולה. היא מלמדת אותנו כי גם תחת השעבוד הנורא לא כבה הרגש המוסרי מליבות ישראל וכי גם בעומק נחשיכה נמצאו אנשים שחירפו נפשם למען יצירת השינוי והבאת הגאולה; לאחר מכן, עוברת התורה לתאר כיצד היו נראים אותם הדברים עצמם מצידו של הא-ל: הוא הבחין משמים וראה את כל העובר על בניו. זהו פשרם של הפסוקים האלו.

מתוך כך אנו באים אל הפרשה המופלאה של הסנה: שם מתרחש המפגש. שני הצירים המקבילים מתאחדים; שם פוגש האדם את ה' לראשונה, ותקוותו לגאולה נפגשת עם רצון ה' לגאלו, עם אכפתיותו של הבורא מבני האדם.

******

גאולת מצרים היתה גאולה אלוקית בכל מובן שהוא. עשרת המכות, מכת בכורות וקריעת ים סוף, ניסי המדבר – כל אלו היוו מסכת מופלאה של שבירת המציאות מפני ה'; ניתן למצות את תפקידו של האדם בכל ההתרחשות בפסוק אחד, המילים אותם אמר משה לישראל בעודם עומדים נפחדים על שפת הים: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן (שמות יד, יד). בכך מתחיל ומסתיים תפקידם של בני ישראל ביציאת מצרים. הם עומדים כניצבים, בפסיביות מוחלטת או כמעט מוחלטת, בעוד ה' מחולל עבורם את הניסים הנשגבים.

בדרך זו מונחת אבן הפינה למערכת היחסים בין ה' וישראל. ה' מצידו מראה לבניו כי בחירתו בהם הינה מוחלטת; הוא משדד את מערכות הטבע עבורם; לעת עתה, אין לבני ישראל חלק מעשי בתהליך גאולתם. תפקידם מתמצה בהתבוננות בניסים, ובאמונה ובהכרה ביד ה' השולטת בעולם ומגינה עליהם. שעתם של בני ישראל לפעול עוד עתידה לבוא, אולם רק בעתיד - עם הכניסה לארץ ישראל, וכפי שאנו עתידים לראות בספר דברים.

לאור זאת עלינו לבחון את המבנה בו מתנהלת פרשתנו. לאורך כל ספר שמות אנו עתידים לפגוש את ה' ואת ידו החזקה, את גבורתו ואת ניסיו. אולם דווקא תחילת הספר אינה עוסקת בו כלל. הספר פותח דווקא בהצגת הציר האנושי, מנקודת המבט של בני ישראל, ורק אחר כך הוא פונה להצגת הציר האלוקי מנקודת המבט של הבורא. לכאורה, יציאת מצרים הינה הסמל האולטימטיבי להתערבות האלוקית בבריאה, מדוע אם כן לא פתח הספר בהצגת זווית זו?!

למדנו מכאן, כי גם ההתערבות האלוקית המשמעותית ביותר בהיסטוריה, אירעה גם היא כתגובה למעשי האדם. גם כאשר התורה באה להציג את מבטו של האלוקים על המתרחש במרים, היא פותחת תחילה במעשי האדם: ישראל המשועבדים לא נכנעו לשעבודם, אלא גילו יוזמה – גם אם קטנה ומועטת – בעודם נאנקים תחת עול הגזירות. שפרה ופועה הינן הסמל ליכולתו של האדם לעשות את אשר לאל ידו; ומשמעות גדולה טמונה בכך, גם אם אין ביכולתו לשנות את המצב מיסודו. לפעולתן של שפרה ופועה אכן היתה משמעות מרחיקת לכת: היא הביעה את רצונם של בני ישראל לפעול למען גאולתם. היא הדגישה את העובדה כי בני ישראל לא איבדו את חוסנם המוסרי, וכי הם שייכים לגאולה.

זריחת אורו של משה רבינו אף היא מלמדת אותנו דברים דומים: אין הוא מסתגר בארמון. הוא פונה אל אחיו ורואה בסבלותם. הוא מגלה אחריות, הוא מכה את המצרי הנוגש באחיו. מבלעדי דמותו של משה רבינו אין ישראל מסוגלים להיגאל: ה' אינו עתיד להתערב בעולם כל זמן שאין האדם עצמו מוכן להטות כתף, ולו במשהו. משום כך נעדר שמו של ה' בתחילת הספר, מפני שזהו סיפורו של האדם. האדם לבדו, לטוב ולמוטב, מספר את סיפורו ומגלה את מגמתו. הצעד הראשון מוטל על שכמו.

רק לאחר מכן פונה התורה לתאר את נוכחות ה': הקב"ה מתבונן בכל הנעשה, ומבטו מופנה אל הסבל העובר על בניו. למן הרגע הראשון, מתחילת השעבוד, כבר עלתה שוועתם של בני ישראל אל האלוקים מן העבודה. אולם תהליך הגאולה החל רק לאחר שצמחה דמותו של משה, לאחר שהאדם גילה כי אף הוא פועל למען שינוי והובלת הבריאה אל מקום טוב יותר; רק כאשר גילה האדם כי הוא מעוניין להיות שותף עם ה' במעשיו, פונה ה' להציל את בניו מיד מצרים בידו החזקה, בגבורותיו ונפלאותיו.  

הפרשה הקצרה בה פתחנו, מספרת אפוא את סיפורו של ה' בגלות מצרים. אף שנוכחותו של ה' היתה שם למן ההתחלה, התורה מספרת זאת רק לאחר הצגת המבט האנושי והתעוררותו לפעולה: רק מתוך כך נולדת ההתעוררות האלוקית לגאול את האדם.

******

ראוי להזכיר בעניין זה את דברי חכמים במדרש, על הכתוב במגילת רות וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז (רות ד, א):

אמר רבי ברכיה: כך דרשו שני גדולי עולם, רבי אליעזר ור' יהושע. ר' אליעזר אומר: בעז עשה את שלו, ורות עשתה את שלה, ונעמי עשתה את שלה. אמר הקדוש ברוך הוא: אף אני אעשה את שלי!

ה' יושב ומצפה למעשי האדם. הן אמת - ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. אולם זאת, רק לאחר הצעד הראשון מצידם של ישראל!

אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'!

פרשת וארא – הרב אורי הולצמן

***

מאמר זה יוצא לאור בסיועו של ידידנו הרב יקותיאל יהודה רוזנטל שליט"א, בורו פארק, ניו יורק

הקוראים המעוניינים לשאת בנטל ההוצאה השבועית מתבקשים ליצור עמנו קשר במייל להערות המופיע מטה. אפשרות להנצחה  

***

פרשתנו פותחת בפרשיה קצרה, בה מדבר ה' אל משה. לאחר הניסיון הראשון של משה לדבר אל פרעה – ניסיון שנכשל ואף גרם להרעה במצבם של ישראל, שב ה' ומתגלה אל משה, ובדברים ברורים הוא מציג בפניו את מחויבותו הבלתי מתפשרת לקשר ולברית עם בני ישראל. יש כאן מעין הצעת נישואין; בפרשה זו כלולים כל יסודות הנהגת ה' ביציאת מצרים, הנהגה המבוססת על אהבת ה' לישראל ועל רצונו להתוודע בפניהם ולכונן עמם מערכת יחסים.

וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה'! וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.

לָכֵן, אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'! וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים. וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם! הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה. אֲנִי ה'! (שמות ו, ב – ח)

ה' מסביר כאן למשה מדוע הוא חפץ לגאול את ישראל: הוא מזכיר את זכות האבות, ומגלה את רצונו "לקחת" את ישראל לעם, כדרך שהאיש "לוקח" את אשתו. אין כאן רק הצלה "טכנית" של הנתונים בצרה; הרצון להציל את ישראל נובע מתוך קשר משמעותי, מתוך רצון לקחתם לעם ולהיות להם לאלוקים; להתוודע בפניהם. זהו פירוש המילים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. כלומר, המטרה הסופית בלקיחת ישראל לעם היא לצורך ההתוודעות וההכרה ההדדית, לצורך כינונו של קשר פנימי ועמוק.

נשים ליבנו אל מטבע הלשון הנוכח ביותר בפרשה זו, הקריאה "אֲנִי ה'!". בכך פותח ה' את דבריו למשה: וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. בכך הוא גם מצוהו לפתוח את דבריו לישראל: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'. שוב חוזרת הקריאה הזאת ונשנית בתוך הדברים המיועדים לאזני ישראל: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. כלומר: אל אבותיכם לא נודעתי בשמי, אולם אתם – בני ישראל, תדעו כי אני ה'! וגם סיום הפרשה הוא במטבע הלשון בו פתחה: וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'. אין ספק כי ההופעות האלה יוצרות מבנה שאין להתעלם ממנו.

אולם מה פירושה של הקריאה הזו? לשם מה יש צורך לחזור פעמים כה רבות על המובן מאליו לכאורה?!

******

כמובן, אין זה המקום היחיד בו עושה התורה שימוש במונח "אני ה'". יסודו, שורשו, ותחילת השימוש בו הינם אכן בפרשתנו; אולם מכאן ואילך עתידה הקריאה הזאת ללוות את דבר ה' לישראל עוד פעמים רבות. אם ברצוננו להבינו, שומה עלינו אפוא לעקוב אחר הופעתו בהמשך התורה, ומתוך כך ננסה לשוב אל פרשתנו.

הפעם הבאה בה קורא ה' לישראל במילים "אני ה'" הינה בעת מתן תורה: אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ (שם כ, ב – ה) הדיבור הראשון של ה' לישראל עוסק גם כן באמירה "אני ה'". אנו נוכחים לראות כי באופן עקבי מהווה האמירה הזאת מעין הנחת תשתית לכל מערכת היחסים בין ה' ובין ישראל, ממש כדרך שראינו בפרשתנו.

לאחר מכן, בפרשת תצווה, בסוף הציווי על הקמת המשכן, מסיימת התורה בפסוקים הבאים: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים. וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם! אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם! (שם כט, מה – מו). אנו רואים כי מטרת השראת השכינה בתוך בני ישראל על ידי המשכן הינה כדי שבני ישראל ידעו כי "אני ה' אלוקיהם". זו היא ההנמקה לכל מצוות המשכן ושמונת ימי המילואים.

בפרשת כי תשא, בציווי על מצוות השבת, מופיעים הפסוק הבא: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (שם לא, יג). מצוות השבת מהווה אפוא מימוש של האידיאל "אני ה'"; על ידי מצוות השבת הופכת נוכחותו של ה' להיות מורגשת בבתי ישראל במהלך חייהם היומיומיים. כאן מופיעה גם הדרישה לקדושה: "אני ה' מקדשכם". כלומר, נוכחותו של ה' וההתוודעות אליו מובילה בהכרח לשינוי בחיים האישיים, המתדמים והולכים אל דרכי ה' ומתקדשים בקדושתו. מצוות השבת היא האות המובהק לחיי קדושה, והיא גם פותחת ומסיימת את פרשיות הקדושה שבספר ויקרא.

מכאן ואילך, ולאורך כל פרשיות הקרבנות שבתחילת ספר ויקרא, לא נפגוש שוב את המונח "אני ה'"; הפעם הבאה בה הוא מופיע הינה בפרשת מאכלות אסורות שבפרשת שמיני, והתורה תשוב לעשות בו שימוש רחב לאורך פרשיות איסורי העריות ופרשיות הקדושה שבקדושים ובאחרי מות.

******

כאשר אנו מעיינים בנבואת יחזקאל אנו מוצאים שם הקבלה ברורה לכל האמור:

כֹּה אָמַר אֲדֹ-נָי אֱלֹקִים:

בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל, וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב, וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם, לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם! בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם... וָאֹמַר אֲלֵהֶם: אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם!... וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי, וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם, לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם!... אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם! בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ, וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ, וַעֲשׂוּ אוֹתָם. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ, וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם!... וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה'! בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם (יחזקאל כ, ה – מב)

ניכרים הדברים כי כוונת הנביא לצייר כאן את המהלך הכללי של הקשר בין ה' וישראל למן תחילתו בארץ מצרים. לשם כך הוא בוחר להזכיר עניינים מסוימים, המייצגים בעיניו את תולדות הקשר בין ה' וישראל, כמו גם מצוות מסוימות אותן דרש ה' מישראל במסגרת בריתו עימם.

גם כאן, המונח החוזר על עצמו לאורך כל הפרק הינה הקריאה "אני ה"!. מהתבוננות בדברי הנביא נמצא בנקל כי הדברים מקבילים בדיוק רב אל ההופעות של מונח זה בפסוקי התורה, כפי ששרטטנו זאת לעיל: הוא פותח באזכור הברית שכרת ה' עם ישראל בצאתם ממצרים, כאשר דבריו מכוונים בבירור לדברי ה' אל משה בפרשתנו: הוא מזכיר את ה"התוודעות" לישראל, את "נשיאת היד" בנוגע להבטחת הארץ, ובאופן כללי הוא משתמש באותן מילים שבפרשתנו.

מכאן עובר הנביא לתאר את דרישות ה' מישראל: בולטת בדבריו מצוות השבת, לגביה עושה הנביא שימוש בפסוקי פרשת כי תשא, כולל האזכור "כי אני ה' מקדשם". כמו כן מופיעות כאן פרשיות הקדושה, לגביהן משתמש הנביא במילות התורה שבקדושים ואחרי מות, כולל האזכור התכוף "אני ה'".

******

מתוך כל האמור אנו מבינים כי את הופעת הקב"ה  על ישראל ביציאת מצרים, בחירתו בהם והצלתם והשראת שכינתו בתוכם – את כל אלו ניתן לסכם במילים "אני ה'!". כפי שמזכירה התורה בפירוש, יש כאן הופעה חדשה של שם ה' שלא נגלה אל האבות; הקב"ה מתוודע אל ישראל באופן מחודש.

כפי שפתחנו, ניתן להמשיל זאת להצעת נישואין: מתחילה מתוודע ה' לישראל; כמובן שמתחילה הוא מספר להם מי הוא; הוא מציג את עצמו בשמו, ומסביר להם כי הוא חפץ בהם לקחתם. רק מתוך כך בא גם רצונו להצילם ולהיטיב להם.

הצלת ישראל ממצרים היא רק הקדמה אל העיקר: הקב"ה מעוניין לגור עמהם, לשכון בקרבם; אין די לו בהיכרות הראשונית בשמו, כפי שהיתה ביציאת מצרים; הוא חפץ בנישואין, בחיים משותפים! מתן תורה, עשרת הדברות ונתינת הלוחות היו כעין טקס נישואין; הברית בין ה' וישראל הפכה להיות עובדה קיימת, נצחית; השלב הבא הוא המגורים המשותפים, השראת השכינה בקרב ישראל. על כך נאמר וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם! ההתוודעות וההכרה ההדדית בין ה' וישראל מגיעה כאן לשלב נוסף.

השלב הבא הוא מצוות השבת: השבת היא האות להימצאותו של ה' בישראל. משל למה הדבר דומה, לאיש שבא לגור בבית אשתו אחר נישואיהם, שמתוך נוכחותו בבית משתנה הבית ורהיטיו. כך גם מתבטאת השראת השכינה בישראל: העובדה שה' בחר בהם ובא עימם בברית הופכת להיות משמעותית בחייהם באמצעות מצוות השבת, שהיא האות – הסימן הברור להימצאותו של ה' בקרב ישראל.

השלב הבא של הקשר עם ה' בא לידי ביטוי בפרשיות הקדושה שבספר ויקרא. שם אנו מגלים כי נוכחותו של ה' בקרב ישראל פורשת את כנפיה על כל מרחבי החיים; אין לך פרט שנוכחות ה' אינה באה בו לידי ביטוי. חיי המשפחה, עניינים שבין אדם לחברו, המאכל והמשתה – על הכל חופפת נוכחותו של ה', שמשעה שעבר להתגורר בקרב עמו נתהפכו חייהם לחיים של קדושה. אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם! המתבונן בפרשיות הקדושה יבחין כי הן פותחות ומסיימות במצוות השבת: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (ויקרא יט, ג. שם יט, ל. שם כו, ב.) יש כאן אפוא חוט מקשר בין ההופעה של "אני ה'" במצוות השבת בפרשת כי תשא לבין הופעתו בפרשיות הקדושה, וכפי שנבאר בספר ויקרא.

מכל זאת נמצאנו למדים כי הופעת המונח "אני ה'" איננה מקרית: בכל מקום בו ה' מתוודע לישראל הוא פונה אליהם בקריאה זו, שלב אחר שלב; החל מן ההיכרות הראשונית שבפרשתנו, דרך הנישואין שבמתן תורה והמגורים המשותפים שבמשכן, ועד למצוות השבת, ולפרשיות הקדושה שבספר ויקרא. הקריאה "אני ה'!" מלווה את כל הפרשיות האלה. השלב האחרון והחותם הינו בפרשת ציצית אותה תקנו חכמים לקרות בכל יום, שם נאמר אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם! (במדבר טו, מא). מצוות ציצית היא השלב העליון, בו נעשים כל בני ישראל ככהנים הלובשים בגדי תכלת, וכל חייהם מתנהלים סביב הקשר בינם ובין הקב"ה. הדבר דומה לבגדים מיוחדים אותם מעניק החתן לכלה, וכפי שנתבאר במאמרינו לספר במדבר.

******

היסוד להשראת השכינה בישראל, אבן הפינה לקדושת ישראל, והנחת התשתית למצוות הקדושה והשבת – כל אלו נמצאים כאן, בפרשתנו. ההכרזה "אני ה'!" כוללת בתוכה הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב במבט ראשון; ההתוודעות הראשונית הזאת מקדימה את הקשר העמוק ורב המשמעות שעתיד להיווצר בין ה' וישראל בהמשך.

בכך ניתן להבין את תגובתם של ישראל לדברי משה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו, ט). מדוע היה קשה להם כל כך להקשיב לדבריו? איך יתכן שלא נכנסו דברי הניחומים שבפי משה אל ליבם?! כמובן; התורה מנמקת זאת בקוצר הרוח ובעבודה הקשה, אולם לדעתנו יש כאן עומק נוסף.

דבריו של משה כוללים הרבה יותר מאשר בשורת ניחומים וגאולה בלבד; תוכן הבשורה שבפיו אינו רק ההצלה העכשווית משעבוד מצרים; יש כאן קריאה לקשר עמוק ונצחי, "התוודעות"! המילים "אני ה'" הינן הצגה ראשונית של הקב"ה, העתיד לכונן עמהם ברית, ולהפוך לגורם מכונן ומרכזי בחייהם; הברית הזאת עתידה להשפיע עליהם עד לבלי היכר. מצוות השבת ופרשיות הקדושה – כל עיקרי התורה נובעים מכאן, מהצגה ראשונית זו של דמותו של ה' על ידי משה!

אין ספק, כי המחויבות העצומה הנובעת מכך יש בה בכדי להרתיע; הן בני ישראל לא היו במצב רוחני ולאומי נעלה במיוחד; ההיפך הוא הנכון. תחת עול השעבוד, קוצר הרוח והעבודה הקשה, לא היו מסוגלים להעלות בדעתם אפשרות של יצירת ברית ומערכת יחסים ארוכה ומחייבת כל כך.

משימה רבה נכונה לו למשה רבינו: עליו לקחת את ישראל מעומק השעבוד אל השראת השכינה; הקריאה "אני ה'!" המשכימה לפתחם של ישראל עתידה להובילם בדרך ארוכה, מיציאת מצרים ומתן תורה, עד לשנות המדבר והכניסה לארץ: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה. אֲנִי ה'!