לפני שאתם במתח, הסיפור הזה נגמר טוב. טוב מאד.
והתחיל רע.
בטיול בהרי האלפים, ביער, ילדה בת שלוש נפלה לאגם קפוא. היא היתה כחצי שעה מתחת למים לפני שהצליחו למצוא אותה. משו אותה. בהוראות טלפוניות, החלו בהחיאת לב ריאה.
תוך 8 דקות, הגיע צוות הצלה. לא היו לה סימנים חיוניים. טמפרטורת הגוף פחות מ-19 מעלות אישונים אינם מגיבים לאור. סימן שאין פעילות מוחית.
אבל - המשיכו. פינו במסוק לבית חולים, עיסוי לב כל הדרך לחדר הניתוח. חיברו למכונת לב ריאה. חיבור לוריד כדי לשאוב דם וחיבור לעורק כדי להחזירו.
לא ברור לי מה קרה שם בדיוק. לפי תיאור קצר מדי ויסתו כך את החמצן, את הטמפרטורה, את ה"זרימה של המערכת".
ואחר שעתיים, חום הגוף עלה ב12 מעלות והלב חזר לפעום.
מי שרוצה את שאר התיאורים, יכול לקרוא בספר "אפקט הצ'קליסט" של אטול גוואנדה (עמ 21 והלאה) או, עדיף, בתיאור שהיה בANNALS OF THORATIC SURGERY המאוזכר שם. הטיפול כלל מכונת אקמו, שאיבת מים ופסולת מהריאות, והכל חזר לפעול חוץ מהמוח לאחר יומיים. יותר משבוע תרדמת, ואז, עם איזון קבוע של נוזלים ותרופות, גם המוח. האישונים החלו להגיב לאור. נשימה עצמאית. ואז היא פשוט התעוררה.
אחרי שבועיים חזרה הביתה. שיתוק חלקי בזרוע שמאל ורגל ימין. הדיבור כבד ולא ברור לאחר שנתיים חזרה לעצמה. כמו כל ילדה בגילה.
"מה שעושה את ההחלמה הזאת למדהימה הוא לא רק הרעיון אפשר להחזיר מישהו לחיים אחרי שעתיים במצב שפעם נחשב למוות. זה גם הרעיון שקבוצת אנשים בבבית חולים כלשהו יכולה להצליח לעשות משהו עצום כל כך במורכבותו", כותב גוואנדה.
לא ברור מן הטקסט אם הילדה הזו היתה מתה, או נחשבה מתה. הכי מסתבר שעלינו לשנות את הגדרת המוות שאנו מכירים.
אולם, לפני שנכניס שינויים בהגדרות שלנו, הילדה הזו נחשבה מתה.
וזה מעורר המון שאלות הלכתיות ומשפטיות ומוסריות אפילו.
נניח שהאב קידש את הבת (ונניח שהיא היתה יהודיה), עוד לפני התאונה. למי שאינו יודע, מדין תורה האב מקדש את בתו משעה שנולדה אם המקדש קונה אותה באחת מדרכי הקנינים. (ויש דיון על לקדש עוברה). האם לאחר שהילדה התעוררה, ולפי הנידון באשכול הזה, האם היא עדיין מקודשת? או ש"פנים חדשות באו לכאן"?
אם הבת הזו קיבלה סכום כסף, האם הוא שלה או של יורשיה?
וכו' וכו'.
המסר החשוב של גוואנדה, שעולה מתוך דבריו - למעשה המסר של הספר הוא אחר, עד כמה חשוב להקפיד על פרוצדורות כדי למנוע טעויות רפואיות - הוא שמה שהיה פעם בלתי אפשרי הפך לאפשרי. מצד אחד, בן אדם מת. ללא סימני חיים. מצד שני, לאחר חצי שעה או שעה או יותר, הגוף כן מתפקד עם מכונות. ובסוף האדם מתעורר. אז האם הוא היה מת וחזר לחיים? איך עונים על שאלה כזו?
נראה לי שהגישה האינטואיטיבית שלנו, כלומר שהנשמה יצאה וחזרה, צריכה מחשבה מחודשת.
תיכננתי תחילה לכתוב זאת באחד משני אשכולות שהוערו לחיים. אבל הנושא חשוב דיו להצדיק אשכול חדש. כי הנושא האמיתי הוא איך להבין מוות וחיים, והנושא הזה עצמו תלוי בשאלה אם החיים הם פעילות מוחית או חיבור בין נשמה לגוף, במובן קרטזיאני או אינטואיטיבי עממי.
