תנאי הדיינים ב"הסכם גירושין".

"יחקרו וידרשו שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם מנתינת הגט ואילך. וגם הכתובה צריכה להחזיר, אם ישנה בידה. ואם איננה בידה, תפטור אותו בפני עדים ממנה, או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט''.

עד לפני מספר שנים נהגו כך גם בבתי הרבניים בארץ, לדרוש שהאשה תמחול על כתובתה, אך לפני מספר שנים נתבשרנו שחל שינוי ובתי הרבניים בארץ החלו לגבות כתובות.

פורום: עצור כאן חושבים - עבודה בעיניים – בחדרי חרדים

איני יודע מה היה השינוי, אך ייתכן שברוב מקרי הגירושין הוא לא היה יותר משינוי עקרוני-ששוב אינם דורשים מהאשה תמחול על הכתובה לפני סידור הגט, אך לא שהם גובים את הכתובות בכל מקרה של גירושין, שהרי כדי שהבעל לא ישלם את הכתובה, כל שעליו לעשות הוא להתנות את נתינת הגט במחילת האשה על הכתובה, ובאם הוא יעשה כן, ברוב המקרים, ובפרט כאשר מבחינה הלכתית אין חובה על הבעל לתת את הגט, ימליצו לאשה הרבנים, קרוביה וחברותיה שעדיף שתוותר על כתובתה, מאשר להצטרף לרשימת מסורבות הגט.

הפחד מלהצטרף למסורבות הגט הוא כה גדול, עד שהוא גורם לנשים חרדיות הרוצות להתגרש, לא רק לוותר על הכתובה, או על חיובים ממוניים אחרים, אלא גם שכאשר יש לבני הזוג ילדים משותפים, הן חותמות על התחייבויות  שאורח חייהן לאחר הגירושין יהיה אורח חיים חרדי, ועל קנסות כספיים גבוהים אם תפר אותם, התחייבויות שלא רק שאינה משחררת את האשה מבעלה, אלא אף משתעבדת לו לאחר גירושיה.

אשכול קודם (https://bit.ly/2CKlBXN) דן בתביעת אשה שחתמה על הסכם עם בעלה כתנאי לקבלת הגט, והוא אושר ע"י דיין, שאחד מסעיפי ההסכם קבע, שהאשה לא תתלונן במשטרה על אונס על ידי הבעל בתוך הנישואין, ולדברי האשה הדיינים הפעילו עליה לחצים שתקבלו, אך לדברי הדיינים, הם לא לחצו עליה לקבלו, אלא שהם לא התנגדו לאותו סעיף  מפני שהם חששו שאם הם יתנגדו  לו, הבעל יסרב לתת לה גט ויעגן את האשה.

באותו תיק היה סעיף שהאשה לא תתלונן במשטרה, על דברים שאירעו לפני הגירושין, אך במקרה בו ידון אשכולינו היה סעיף בהסכם, שאסר על בני הזוג להתלונן על בן הזוג השני במשטרה  לפני קבלת היתר מבית הדין הרבני.


בעתון "ג'רוסלם פוסט" התפרסמה הכתבה הבאה:

https://bit.ly/2RqOWyx

אשה שהתלוננה במשטרה, שבעלה לשעבר הוא בפיגור של 100 אלף שקל בתשלום תמיכת ילדים, וכי הוא מטריד אותה (ואת בן זוגה, והגישה בקשה לצו הרחקה, וגביית סכום החוב של תמיכת הילדים, ונקנסה על ידי בית הדין הרבני בירושלים בסכום של  100 אלף שקל מפני שהגישה את התביעה ללא קבלת רשות מבה"ד.

הבסיס לקנס הוא סעיף בהסכם הגירושין של בני הזוג, הקובע כי אף צד לא יפנה למשטרה, לבתי המשפט לענייני משפחה או לשירותי הרווחה בכל ענין הנוגע להתנהגותו של הצד האחר, לפני קבלת היתר של בית הדין הרבני עשה כך.

האשה טענה שהיא חתמה על הסכם זה בשנת 2010, לאחר שלא הצליחה לקבל גט מבעלה במשך שלוש שנים, וכאשר הוא עמד על כך שלא ייתן לה גט, אלא אם כן תסכים לסעיף בהסכם הגירושין, שאיש מהצדדים לא יוכל לפנות אל השלטונות האזרחיים ללא רשות מבית הדין הרבני, היא חתמה על ההסכם שבו הסעיף, מאחר וחששה שהיא תהפוך לאחת מהנשים הרבות המסורבות גט על ידי בעליהן במשך תקופה ארוכה.

בעלה לשעבר שילם תשלומי ילדים לשלושה מארבעת ילדיהם רק בשנה הראשונה שלאחר הגירושין, אך לא המשיך בתשלומים לאחר מכן. האשה טוענת שהוא חייב לה 100 אלף שקל, אם כי בעלה לשעבר טוען שהוא חייב לה חצי מהסכום הזה.

מאחר ובהסכם הגירושין נקבע כי שני הצדדים ינהגו באורח חיים יהודי חרדי, הרי שלאחר הגירושין הגיש בעלה לשעבר תביעה לבית הדין  שיאסור על האישה לארח את בן זוגה בביתה.

לאחר מכן הוא גם התחיל להטריד ולהעליב את האשה (https://bit.ly/2s53d5L) ואת בן זוגה, וכדי להוכיח שהם לא חיים חיים דתיים, הוא היה ממתין להם מחוץ לביתה, ומצלם אותם נכנסים לביתה.

בסופו של דבר, הגישה האשה בקשה למשטרה לצו מניעה נגד בעלה לשעבר, וכן בקשה לגבות את התשלומים עבור הילדים שהוא חייב לה.

כתגובה, הבעל הגיש נגדה תביעה בבית הדין הרבני בירושלים, ודרש תשלום קנס בסך 400 אלף שקל, כפי שנקבע בהסכם הגירושין, מפני שהפרה את הסעיף שאסר על שני הצדדים לפנות לרשויות האזרחיות, ללא אישור בית הדין הרבני.

דייני בית הדין קבעו כי היא אכן הפרה את ההסכם בכך שלא ביקשה את אישור בית הדין והטילו עליה קנס בסך 100,000 שקל במקום 400 אלף שקל כפי שנקבע בהסכם הגירושין.

הכתבה מעוררת מספר שאלות:

האם בית הדין הרבני חרג מסמכותו כשדן בהפרת תנאי בהסכם הגירושין לאחר שבני הזוג התגרשו?

מאחר שמסתבר לומר שהסכם הגירושין היה למראה עיני עורכי דין וזכה לברכת הדיינים לפני שחתמה עליו, נשאלת השאלה: כיצד לא הבינו שהתנאי של שמירת אורח חיים חרדי לאחר הגירושין, ייתכן שאינו תנאי חוקי?

מהי סמכותם של הדיינים לדון בתביעה על אי תשלום חוב של תמיכת ילדים, או הטרדת בן הזוג האחר לאחר הגירושין?

האם התנאי של לא לפנות למשטרה הוכנס כדי שלא להיכשל בהליכה לערכאות או כדי להקל על המטריד?

מה היתה תגובת בית הדין על תביעת הבעל לאסור על האשה לארח את בן זוגה בביתה?

תוקן על ידי נישטאיך ב- 02/01/2019 04:31:05

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

כתבתי: "ראה כאן על פסיקת בית הדין העליון", כשרציתי לכתוב: "ראה כאן את פסיקת בית המשפט העליון".
____________________

מה שברור הוא, שהדיינים  מאשרים תנאים בהסכם הגירושין, גם כשברור להם שאם יהיה ערעור בבג"ץ על סעיף בהסכם, ייתכן שהבג"ץ יבטל את הסעיף, אך לא ברור הוא, כיצד הדיינים מאשרים אותם, כאשר מצאנו טענת בית דין, שהדיין  אישר סעיף שייתכן שהבג"ץ יבטלו, מפני שחשש שאם הוא לא יאשר אותו, הבעל יסרב לתת את הגט.

ראה הרב שלמה דיכובסקי, "דרך השיפוט הראויה בבתי הדין הרבניים", כנס הרבנים (התשסח), עמ' 33-34:

ג. גט מוטעה

"בתיק מסויים (משפחת א') התמהמה פסק הדין הסופי זמן רב, עקב חילוקי דעות קשים בין הדיינים. מדובר בבעל סרבן גט, שהתרצה לגט רק אחרי שביה"ד הרבני שידל את האשה לחתום על הסכם גירושין, שבו היא מסכימה לתשלום סכום של 500 ש"ח למזונות הילדה. ואת היתר היא מתחייבת להשלים. מיד לאחר סידור הגט פנתה האשה לבית המשפט בשם הילדה, ושם חוייב הבעל בתשלום סכום של 1700 ש"ח לחודש. ביה"ד האיזורי קצף, וקבע שהגט מוטעה. ויש לרשום את האשה ברשימת מעוכבי חיתון, וכן לחייבה להחזיר את הסכום העודף של המזונות.

במסגרת הערעור דעתי היתה שלא לקבל את פסק הדין, מכמה נימוקים:

א.         מסדרי הגיטין הותיקים נוהגים לומר קודם מסירת הגט: "הגט שביניכם הוא סופי ואינו ניתן לביטול בכל דרך שהיא. אם יהיו ביניכם חילוקי דעות זו עילה לדיון משפטי, אבל אין זה נוגע לגט". לכן לא ניתן לערער את כשרות הגט בגלל הפרת הסכם.

ב.         גם אם לא נאמרו הדברים בנוסח זה, מכיון שביה"ד אישר את ההסכם רק לאחר שנתן לבעל אפשרות להתייעץ עם עורך דין, חזקה שהעו"ד העמיד אותו על המצב המשפטי שפס"ד למזונות ילדים בבי"ד רבני אינו סוף פסוק, והאשה יכולה עדיין לתבוע מזונות בבית המשפט בשם הילדים.

ג.          לא היתה כאן הטעייה, כי ביה"ד הזהיר את הבעל מפני פניית האשה לבית משפט, ונתן לו אפשרות להתייעץ עם עורך דין. כך שהסכמתו ניתנה לאחר שלקח על עצמו את הסיכון. חבריי לא הסכימו לדעתי, למרות שהודו כי אילו האשה היתה נכנסת להריון, הילדים לא היו נחשבים לממזרים. בלית ברירה נאלצנו להוציא פס"ד שיש צורך בסידור גט נוסף, וניתן לכפות את הבעל לכך. יחד עם זאת ביטלנו את פסה"ד של ביה"ד האזורי שחייב את האשה להחזיר לבעל כל סכום עודף למזונות שגבתה לפי פסיקת ביהמ"ש.

מדובר בבעיה אמיתית של כשרות גט. חילוקי דעות דומים וטענות על הפרה יסודית של הסכם הגירושין מצויות במקרים רבים, ולפעמים מועלות כעבור שנים בתי המשפט פסקו (בג"ץ סימה אמיר) שאין לביה"ד הרבני סמכות לעסוק בהפרת הסכם גירושין לאחר הגט. האם נראה את הגיטין, בכל מקרים אלו, בטלים למפרע ונקבע ממזרות?

חושבני שאין ברירה אלא לפעול בשתי חזיתות: מצד אחד - קביעת סמכות בלעדית לביה"ד בהפרת הסכם גירושין לאחר הגט; ומצד שני - הוראה למסדרי הגיטין להקפיד על הודעה לצדדים שסידור הגט הוא סופי, וכל סכסוך עתידי בענין הסדר הגירושין לא יפגע בגט.

דבר נוסף: ראוי לבית הדין, שלא לתת יד להסכם לתשלום מזונות רעב כדי להשיג גט. אילו היו נפסקים מזונות ראויים - לא היה בית המשפט מתערב".

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

"מסדרי הגיטין הותיקים נוהגים לומר קודם מסירת הגט: "הגט שביניכם הוא סופי ואינו ניתן לביטול בכל דרך שהיא. אם יהיו ביניכם חילוקי דעות, זו עילה לדיון משפטי, אבל אין זה נוגע לגט". לכן לא ניתן לערער את כשרות הגט בגלל הפרת הסכם".

האם מיום ח' בניסן תשס"ו נוהגים מסדרי הגיטין לבדוק, אם יש בהסכם הגירושין הסעיף, ש"במקרה ויהיו חילוקי דעות ביניהם לאחר הגירושין, הם יתבררו רק בבתי הדין הרבניים בלבד", ולומר לבני הזוג, שייתכן שבעת ערעור בבג"ץ על סמכות בתי הדין הרבניים לדון בהסכם הגירושין לאחר הגירושין, יסכים הבג"ץ שאין לו סמכות ?

 ______________________

מסוף פסק דין הבג"ץ 8638/03 מיום ח' בניסן תשס"ו, שקישור אליו הבאתי בהודעתי לעיל.

"סמכות בית הדין מכח הסכמה

26.     סעיף 11 להסכם הגירושין קובע, כזכור, כי חילוקי דעות בין בני הזוג לאחר הגירושין יתבררו בבתי הדין הרבניים בלבד. הסכמת בני הזוג, ככזו, אינה מועילה להקנות לבית הדין סמכות מקום שאין לכך מקור בדין. ההסכמה במקרה זה נוגעת לענין שאינו מענייני המעמד האישי על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין, ומכאן שהיא ניתנה לצורך זה "מחוץ לחוק", והיא אינה תקפה.

אכן,

"במקום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות שהחוק אינו מעניק לו; החוק הוא שנתן והחוק הוא שיקבע וייקח", (פרשת סימה לוי, בעמ' 617).

החלטות בית הדין האיזורי מיום 18.6.02 ובית הדין הגדול מיום 4.5.03 לפיהן מוקנית לבתי הדין הרבניים סמכות עקרונית לדון בתביעה מכח הדין אינן מתיישבות עם הוראותיו.

...

הערה בטרם נעילה

28.     סוגיית סמכותו של בית הדין הרבני לשפוט מכח הסכמת הצדדים, המצויה מחוץ לגדרי הדין, עלתה בהקשרים קודמים בעבר, ואף שהובעו בעניינה דעות שונות בפסיקה, לא נדרשה הכרעה מחייבת בהקשר אליה. מציאות זו של העדר הכרעה איפשרה את המשכו של נוהג דיוני שאינו מתיישב עם המיבנה המערכתי של ערכאות השיפוט, וחלוקת הסמכויות ביניהן על פי דין המדינה. נוהג זה איפשר פרקטיקה שיפוטית שאינה עולה בקנה אחד עם עקרון חוקיות המינהל וחוקיות מערכת השפיטה. הגיעה העת לעבור משלב הבעת הדעה לשלב ההכרעה, הנדרשת כדי להבטיח את תיפקודה התקין של מערכת השפיטה בגדרי סמכויותיה, ולהגן בכך על על התשתית העקרונית המגדירה את גבולות פעולותיה על בסיס עקרון החוקיות ושלטון החוק. אין בכך כדי לפגוע, כהוא זה, בצורך ובמרחב היכולת של קבוצות חברתיות  שונות להיזקק למערכות הכרעה חלופיות מחוץ לערכאות השפיטה הממלכתיות, על בסיס עקרונות הבוררות המוסדרים בדין, או על יסוד כללי דיון מוסכמים ומוכרים אחרים. אולם בה בעת, יש לשמור ולהגן מפני טשטוש גבולות בין מערכות השיפוט הממלכתיות לבין מערכות ההכרעה החלופיות, הבנויות על הסכמת הצדדים, כדי להגן על תקינות פעולתה של מערכת השיפוט על זרועותיה השונות, ועל אימון הציבור בדרך הפעלת סמכויותיה והכרעותיה.

 ...

28     התשתית העקרונית המגדירה את גבולות פעולותיה על בסיס עקרון החוקיות ושלטון החוק. אין בכך כדי לפגוע, כהוא זה, בצורך ובמרחב היכולת של קבוצות חברתיות  שונות להיזקק למערכות הכרעה חלופיות מחוץ לערכאות השפיטה הממלכתיות, על בסיס עקרונות הבוררות המוסדרים בדין, או על יסוד כללי דיון מוסכמים ומוכרים אחרים. אולם בה בעת, יש לשמור ולהגן מפני טשטוש גבולות בין מערכות השיפוט הממלכתיות לבין מערכות ההכרעה החלופיות, הבנויות על הסכמת הצדדים, כדי להגן על תקינות פעולתה של מערכת השיפוט על זרועותיה השונות, ועל אימון הציבור בדרך הפעלת סמכויותיה והכרעותיה.

סוף דבר

29.     בהכריעם בתביעת המשיב כנגד העותרת לאכיפת תניית שיפוי חוזית בהסכם הגירושין, חרגו בתי הדין הרבניים ממסגרת סמכותם הנתונה להם בדין. אי לכך, החלטות בית הדין האיזורי ובית הדין הרבני הגדול בתביעת המשיב בטלות הן. התוצאה היא כי יש לעשות את הצו על תנאי שניתן לצו מוחלט".

יש לציין שמנקודת ראותו של בג"ץ, הפסיקה בפרשת אמיר קבעה הלכה, ראה בג"ץ 297/10

(https://bit.ly/2Ca80rg), בדברי השופט י' דנציגר, ואת עמדת בתי הדין הרבניים במאמרו של אליאב שוחטמן, "סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים שלא בעניני המעמד האישי ("כנס הדיינים" (תש"ע) מעמוד 153, ושם עמ' 165 הע' 97, הועלה כאן  https://bit.ly/2LYTcAn

תוקן על ידי נישטאיך ב- 09/01/2019 07:43:47