האם האמין רש"י בהגשמת הבורא

לא רק הנבואה הועברה לתחום הדעת, אלא גם השכר והעונש.
עצם העובדה שיש דוגמות, שחלקן הן הגיוניות, אף זה חידוש גדול.

מה כוונתך דוגמות? היו כמה עקרונות גם לפני הרמב"ם (ה' אחד, כל יכול), ובפרט מאז רס"ג.

סליחה על האיחור.

לתלמיד

כמו כמעט בכל נושא יש אמירות סותרות בתנ"ך ובחז"ל, כשהשאלה היא איזה מהם בוחרים לעיקר ואיזה מפרשנים, לדעתי גם כאשר אין לנו תשובה או פרשנות לסתירה ראוי לבחור את המערכת עצמה כמו המשכן והקרבנות על פני איזו אמירה של איזה אליפז בשיחתו עם איוב, איננו יודעים בדיוק מי היה אליפז זה, האם הוא מייצגה של הדת היהודית (ולא משנה לעניננו דעת חז"ל בזה), ואולי בכלל היתה לו הארה רמבמיסטי"ת לפני הזמן.

העובדה, שבמסגרת שיטת הרמב"ם שנקט בגישת הפרשנות ללא גבולות כמעט, אנחנו נאחזים בפסוקים כאלה במקום לפרשן אותם כמו בפסוקים המרכזיים של פרשיות התורה עצמם ששם מפרשנים בדרכים רחוקות מכל סבירות הוא משום שאנחנו מאמצים את התפיסה הפילוסופית של אל לא פרסונלי, ומכאן אנחנו מנווטים את הפסוקים ופרשנותם כאוות נפשנו, מה שכמובן מעקר את הטקסט מכל אמירה כשניתן לכפות עליו הכל.מה שיותר סביר במחקר של טקסטים הוא לבחון אותם מתוך עצמם (כטענת שפינוזה), וכשיש אמירה שסותרת את הטקסט העיקרי של הפולחן הדתי עלינו להעדיף אותו גם אם נישאר בסתירה מה שמצוי כמעט בכל מערכת חשיבה גם כאשר מדובר בהוגה אחד וק"ו בשמדובר באסופת טקסטים של הוגים שונים ובודאי בהגות של אליפז לא ידוע.ולגופה של השאלה, הקושי מפסוק זה אכן נידון כבר באסכולת 'עבודה צורך גבוה', בעבודת הקודש לר"מ גבאי, שהוא מבססה של שיטה זו באריכות, ולמרבה מזלם לשיטתם יש תשובה פשוטה לסתירות שכאלה, כמו בכל מהלך של צווי דינים בריסקאי טוב שכל הסתירות מתיישבות בו, החלוקה של האל לשניים בקבלה האין סוף והספירות יישבו את הכל, בא"ס אם צדקת מה תתן לו, בספירות ריח ניחוח וכו'.

ראוי לציין, שאסכולה זו אינה אסכולת מיעוט של איזושהי קבוצת שוליים, אלא שיטתם של רוב מנין ובנין של של הוגי היהדות המקובלים, מהרמב"ן והרשב"א עד האריז"ל הגר"א ור"ח מוואלוזין, ואמנם קשה לנו לקבל את הגישה הזאת, וגם ההשקפה השולטת היום בעולם התורה שלמרות שאינה כופרת בקבלה הזניחה בפועל את הגישה הזו בחזרה ליהדות ההלכה של הגמ' מהחזו"א ועד בריסק (ואולי גם בזכות תנועת המוסר), אבל צריך להבין את יסודותיה, הרי הקבלה בעיקרה באה כתגובת נגד לפילוסופיה היהודית בימי הביניים, כאשר תפיסת האל והדת של הרמב"ם עיקרה את הדת, כשבסופו של דבר למרות כל ההתפתלויות של הרמב"ם עם אל כמו שלו אין ממש מקום לדת במובנה המקובל בהיסטוריה האנושית והיהודית, כשמאידך היסודות של שיטה זו התקבלו, הפתרון נצמא בדמות חלוקת האל לשני חלקיו, הא"ס הוא טרסצדנדטי לגמרי, ואילו הספירות נותנות מקום לדת ולכל הקשר האפשרי בין האל לאדם, מכאן שהקבלה באה לתת מענה לבעיית האפשרות של קיום דת שהיתה בסכנה מכח הפילוסופיה, ומובן בזה שהיסוד עבודה צורך גבוה הוא אלמנט מרכזי בהחזרת אפשרותה של דת אחרי הפילוסופיה.מובן, שהתפיסה הזו עצמה אינה אלא עבודה זרה ועכ"פ האנשה לשיטת הרמב"ם, כמו שהיא מעוררת קשיים חדשים בלתי פתורים וחוזר חלילה.

ושוב באשר לפסוק 'אם צדקת מה תתן לו', שלפי הגישה שכתבתי לא כהרמב"ם ולא כהקבלה מעורר קושי, אומר בקצרה מה שאני חושב, בניגוד לנטיה לראות בזה אמירה פילוסופית כוללת יש כאן אמירה ספונטנית, כמענה לאיוב שטען שמגיע לו משום מעשיו, אליפז אומר לו שחקים גבהו ממך וכו', האל כ"כ גדול שכל מה שתיתן לו אינו משמעותי ולכן הוא אינו מחוייב אליך, זה רוח הדברים שם, נדמה שאמירה כזו יכלה להיאמר אפי' ביחס למלך בש"ו כתגובה לנתיניו, ותו לא מידי.

ולסיכום, מיהדות התנ"ך שבה הכהן הגדול משרת האל הוא הדמות המרכזית עברנו ליהדות ההלכה של חז"ל לדמות הת"ח וד"א של הלכה, ומיהדות ההלכה ליהדות הרמב"ם שבה הדמות המרכזית הוא הפילוסוף המטאפיזי מול אל פסיבי לחלוטין, ומשם ליהדות הקבלה שהדמות המרכזית בה הוא מייחד היחודים לצורך גבוה, ומשם חזרה ליהדות ההלכה (ע"י החזו"א ובריסק ואחרים, ואולי כבר לפניהם) עם תערובות של כל הגישות יחדיו, אלה הם ללא ספק מהפכות תיאולוגיות שלא ניתן להתכחש אליהם.

סליחה על האריכות.

תוקן על ידי oפקן ב- 06/03/2019 09:43:32

בעל, תודה. אחפש את הספר.

ועוד נקודה

בלי להיות פילוסוף גדול, גם ילד בן 5 (למקרא) יכול לשאול - אם אלוקים ברא את הכל ומחולל ניסים (תפיסה תנכית רגילה) - הוא באמת לא יכול לברוא לעצמו כבשה צלויה לארוחת בוקר ולריח ניחוח?   לכן זו אינה שאלה סתמית של איזה מקורות יש יותר

שולח

פסוקים אלה אכן שימשו כראיה אף לשיטת הרמב״ם עצמה, משום שאם יש כאן אמירה פילוסופית הרי שהם שוללים את עצם הקרבת הקרבנות ולא רק את תפיסתם כריח ניחוח לה׳, ובאמת לומר שהיו נביאים שהתחילו את התהליך זה יתכן למרות שמאוד לא סביר שסברו כמוהו שהקרבנות היוו ויתור של האל לרמתו של המון העם (והאמת שגם בעינינו אין זה סביר כלל).

אבל לדעתי, דווקא פסוקים אלה מהווים הוכחה לדברי, שרבות מהאמירות האלה אינם אמירות פילוסופיות כלל אלא אמירות מוסריות, הלא זה כל רוח דברי ישעיה שם, הוא רואה השתרשות של תפיסה בעם של ׳ידיכם ימים מלאו׳ יחד עם עבודת הקרבנות, כאשר הקרבנות אינם משמשים אלא לריצוי האל בלי לקיים מצוותיו, כמו תורם תרומה היום ללא קיום מצוות למירוק מצפונו או לקבלת ברכה בעקיפת חיוביו, ונגד סוג זה של עבודה הוא יוצא, שירות לאל ללא קבלת מלכותו וגזירותיו אינו עבודה אלא מרידה, ומשמשים להגברת הרוע, אין כאן אלא שיחה קלאסית של משגיח על צביעות או סתירות בעבודת ה׳.

השאלה המכריעה לדעתי בזה, אם יש פרשנות מתקבלת לפרשיות ריח הניחוח ולחמי לאישי, לצערי לא מצאתי, מלבד הטענה הגדולה שאילו התורה היתה באה להוציא מתפיסת הדתות העתיקות בענין הזה מדוע זה לא נאמר.

אז אמנם נקבל את דברי קויפמן על יחודיות אמונת ישראל, נעדרת מיתולוגיות לידת האלים וחייהם, ואולי בדוחק קצת גם את שלילת ההגשמה, משום שיש לזה קצת בסיס בתורה, כי לא ראיתם כל תמונה וכדומה, למרות כל הפסוקים הסותרים, אבל אל שאינו זקוק לשירות האדם ואינו קנאי ונוקם על בגידה בו נראה בלתי אפשרי עם ניתוח הטקסט מתוך עצמו וללא אנכרוניזם.ֿ

ה׳דבקות׳ של הרמב״ם, אמנם היא היא עבודת האל הכתובה ב׳ולעבדו בכל לבבכם׳ לדעתו, אבל למעשה אין ענינה אלא הגשמת האדם את עצמו כאדם להיות שכל בפועל, ללא שום יחס בין האל לאדם, במקרה יצא לו טוב שהגישה האריסטוטלית של הגשמת האדם את עצמו כאדם היא בהשגת המושכלות כשהנכבדת שבמושכלות היא ידיעת האל, כך שהוא יכול להפוך את זה לערך דתי ולפסגתה.

לגבי שיטת הרמב״ן בהשגחה, לבטח לא נעלמו מעיניך דבריו בכמה מקומות כהרמב״ם ממש, וכבר ידועה הסתירה, ואכ״מ.  

     

תלמיד

אכן שאלה גדולה, אלא שהיא נשאלת על כל הדתות בעת העתיקה, מה שלא הפריע להם להתקיים בבירור, לא נדע לגמרי את רוח הזמנים ההם בלא הפרשנות האנכרונית שלנו, מ״מ זאת שאלה טובה.

ועדיין עיקר הרעיון אינו רק דירה ומזון לאלים, אלא הממשלה על בני האדם שמתבטא בשירות האדם, ולמרות שגם זה נראה בעינינו אבסורד ביחס לבורא האדם עצמו, עדיין הוגים מאוחרים הרבה לרמב״ם כתבו זאת, עי׳ מהר״ל סוף אבות או האריז״ל בתחילת ע״ח ועוד, שהאל אינו יכול להיות מלך בפועל אלא במלכותו על האדם, ובלא זה אינם אל בכח, בלי להרגיש את גודל האבסורד שבדבריהם.

ספקן
איני מומחה גדול לדתות העתיקות אבל נדמה לי שלפחות רובן הגדול (ידוע לי רק על אחת, בתקופה קצרה במצרים שאינה כזו, אבל כאמור אני בור בנושא) אם לא כולן  האמינו בריבוי אלים וממילא מדובר ביצורים ששייך לגביהם מאבק כוחות וכדו' והם לא בראו את הכל (לפחות  לא את האלח האחר) וכפופים לחולשות הקיום הפיזי אז יש צל של הגיון בכך אבל אם יש בורא יחיד השאלה חריפה מאוד
ומש"כ על הוגים מאוחרים אכן הפליאה גדולה עד כדי ספק כמה הם "הוגים" וכבר ידוע שיש כאלו בפורום הרואים בהם כופרים

תוקן על ידי תלמידטועה ב- 06/03/2019 19:38:23

ספקן,

אוכל לשלוח לך את קובץ המאמר במייל אם אתה מעוניין. אני לא רואה דרך להעלות לכאן קבצים, ואין לי קישור ברשת (ידיד שלח לי ואמר שהוריד בזמנו מפורום באוצר החכמה, וכעת לא אדע לבוא עד נחלת האשכול). בכל אופן נראה מהאמור שם עמודים יד-יז (את כתב תמים עצמו כאמור לא ראיתי, ואין הצר ללמוד ספר שווה רק כדי לקטלג את דעת המחבר) שר' משה תקו בא לשלול את דעת רס''ג ואחרים שהתגלויות ה' הן בריאה נפרדת והוא אומר שזו התגלות של ה' עצמו שמופיע בתור גוף. קנרפוגל מצטט בהרחבה וגם מספק הפניות: כתב תמים עמודים 7-11 ופירוש לבראשית א,כו [ציטוט משפט אחד: "וכן כשבא לבראת העולם נראה בדמות ובקומה שהרי בדיבור בראו"]. כיון שלא ראיתי כל הספר לא אוכל לקבוע מסמרות בזה אפילו לעצמי בלחישה, אבל ככל שזה נראה משם כרגע לולי מסקנתך באופן חד משמעי, אני לא רואה הבדל בין זה לבין ההתלבשות בגוף של חב''ד.
(מעולם לא הצלחתי להבין את פשר המחלוקת הסוערת על הצמצום ולדידי חזי לי כפיטומי מילי).  

תוקן על ידי שולח_דברים ב- 07/03/2019 21:06:25