תודה
ראשית, אני כותב באופן כללי, כי כמו שכתבת, אלו נושאים כלליים בפורום.
שנית, יש בהחלט מה לעיין ולעסוק לעומק.
ראשית, מה אנו יודעים מהתורה על דויד המלך, ומה אנו יודעים ממנה אודות מקרים כגון המסופר.
אנו יודעים שדויד היה מלך צדיק. ראשית, יש בהחלט התאמה מעניינת בין דויד, שהיה מלך ודבק בו הכינוי הבלתי נפרד "דויד המלך", לבין סעודת "מלווה מלכה", שסיכוי טוב שההתאמה המילולית עודדה את הכותב המקורי הרעיון לעשות את הקישור, וזה לא אומר שזו היתה כוונתו היחידה, אלא שהוא הבין שכך זה "יתפוס" בקלות. ידוע גם שעשו את הקישור בין אליהו הנביא למוצאי שבת. וידוע הרי שיש קישור בין אליהו הנביא למשיח בן דויד. וכבר יש משולש מאורגן, ואם תרצה מרובע או מחומש (דויד, מוצאי שבת, אליהו, משיח, מלך ומלווה מלכה) ניתן להמשיך קישורים נוספים (נגיד שדויד מבטא בישראל את המלכות שנקראת בקבלה אישה, ויום שבת נקראת בת זוג של כנסת ישראל, ועוד קישורים יותר קרובים למובנים פשוטים) אבל אני מדלג עליהם כרגע
מה עוד אנחנו יודעים? כמו שכתבתי, וסמכתי דבריי במקורות, דויד מבטא מירוק והצלה, ובירור והצלחת והעלאת אור מתוך צרה. לכן זה בהחלט מתאים לסיפור שלנו, מעבר לזה שדויד מבטא בפשט הפשוט מלכות של הצלה, "תשועת ישראל מיד צר", שזה בהחלט מתאים לסיפור הספיציפי שסופר פה, ובודאי שמתאים להקשר של מלחמת תש"ח שהיא מלחמת השחרור ומלחמת העצמאות, ואין ספק שזה מעורר רגשות דתיים בקשר לגאולה בהקשר זה, ומחבר בהחלט גם לכלל ישראל שהיה עסוק במלחמה באותו זמן, וכאן יש דגש דתי באותו עניין.
האם הייתה התגלות? זו באמת שאלה, וזו שאלה כללית שנוגעת לנושא התיאולוגי, שהוא אולי העניין העיקרי מבחינתך, אבל אני משער שהרבה אנשים מתחברים לזה לא רק מבחינה תיאולוגית, כמו שאנשים מתחברים למעשי חסד וצדקה לא רק מבחינה דתית. אפשר לקרוא לזה "תרבות" שזה מונח שהיום הפך לפחות יוקרתי, אבל עדיין המובן הבסיסי שלו נשאר. ובכל מקרה, גם מבחינה תיאולוגית - מה בדיוק ארע שם? או ליתר דיוק - מה נטען שארע שם? ובהרחבה - הרי לפי הסיפור, המספר הקפיד לספר את זה לאורך זמן. לו יהי שזה היה רק דרך קלה להעביר מסר (כמו בקישור של "דויד המלך"-"מלווה מלכה", שהיא דרך קלה להעביר מסר), אבל עדיין אנשים לא טורחים להעביר מסר אם אין להם איזה "תוכן" כלשהוא במסר. "תוכן" כמובן יכול להיות גם באמירה כמו: ישו הוא אלוהים. יש אמירה עם מסר. למשל: הכוח של ישו כל כך חזק, לפי טענה זו, שהתנגדות לדבריו תיחשב להתנגדות לאלוהים. גם ביהדות אנו מכירים על "כי דבר ה' בזה[1] - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו "
שזה דומה מבחינה זו, אבל עדיין בהבדל ניכר - היהדות מצווה על האדם להבדיל בין אמונה באדם לאמונה באלוקים, ואפילו שבחז"ל נמצא "מחציו ולמטה איש מחציו ולמטה אלוקים", אז ראשית המושג 'אלוקים' ביהדות אינו רק g-od כי אם גם angle או judge. ועל כן זה יכול לומר שהוא חציו מלאך או חציו "שופט בחסד עליון" בהגדרה דתית קטגוריאלית, כלומר לא לפי הביטוי הרגיל של 'בחסד עליון' אלא "ממש" בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו", והראיה שעל נביאים אחרים לא כתוב כן. ואם נחזור לנצרות, אז אני מניח שבנצרות הכוונה כשאומרים שישו הוא אלוקים הכוונה היא לא רק לסמכות מוחלטת של דבריו, אלא מן הסתם גם לדבר שאפשר לקרוא לו "סמכות קדושה", כלומר במובנים כמו "אכילתו כקרבנות"(מסילת ישרים על פי הגמרא) ובמובנים כמו "מלאכים משמשים בצרכי אדם צדיק" (ארחות צדיקים ע"פ מדרשי חז"ל, וזה בהחלט מתאים לסיפורי ניסים כמו שמתוארים בתנ"ך), ובמקרה של ישו אפשר להשוות את זה - נגיד בהליכה על המים ושאר דברים שמתוארים שם - אז בצירוף הטיעון ש"הוא בעצמו אלוקים", אז ביהדות יש דברים עם מסר כמו "משה פרח באוויר" ןאפילו הרבה יותר מכך, כמו "אברהם ניצל מכבשן האש" (ע"פ חז"ל, אבל גם בתנ"ך עצמו מצוי הרעיון - אצל חנניה מישאל ועזריה (למרות שזה בארמית ואף אחד לא יודע), ונבוכדנצר העריץ אותם ואת אלוהיהם על כך (אמנם יש למשל נקודות מעניינות: למשל, הוא העריץ אותם ואת אלוהיהם על ההצלה מכבשן האש, ואסר לדבר נגדם או על אלוהיהם, אבל לדניאל שרק גילה לו את החלום שהוא שכח וגם פתר לו חלום - לו הוא סגד ורצה לנסך לו "מנחה וניחוחין", וחז"ל בהחלט פירשו את זה שהוא רצה לעשות מדניאל עבודה זרה)) גם על פי הכתוב בספר הבסיס של הנצרות, הברית שהם חידשו, אז אפשר להבין שהם חשבו שיש "סייעתא דשמיא" למי שדבק בישו, כלומר הדבקות באמונה באיש בשר ודם היא מבחינתם משוייכת באופן זה או אחר לדבקות באלוהים עצמו, שגם ביהדות זה קיים באופן זה או אחר אצל משה, וגם אצל כלל ישראל במובן של "ברית אלוהית בלתי מתפרדת" במובן של הכוזרי "העניין האלוהי" ועל סמך עניינים כמו בפסוקים: "כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו' אם ימושו החוקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". הרי שעצם הרעיון באופן זה או אחר הוא רעיון כללי שמופיע בדתות שונות עם טיעונים שיש להם מאפיינים בולטים משותפים, גם אם יש ביניהם שינויים גדולים. וכאמור, אפשר להבין את ה"מסר" שרוצים להעביר, בהתאם, למשל ל"רמת הקדושה" המיוחסת לאדם - חציו ולמעלה אלוקים, מלאכים משמשים אותו, אכילתו כקרבנות, שכינה מדברת מתוך גרונו, קדוש לכהונה, קדוש ללוויה,קדושת נזיר (שלפחות אצל שמשון אנו מכירים דוגמא ליחס של משמעות פרקטית לקדושה זו), ומן הסתם גם שאר הקדושות, כמו שוער או משורר שאסור להם להתחלף, נביא שאסור לו להתחלף עם מה שצווה ה' לנביא אחר דווקא, וישנם גם מקרים "טיפוסיים" שממשילים את זה באופן הקרוב אל הדעת האנושית - כמו "ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו בחמלת ה' עליו ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר" שזה גם דומה והסיפור כאן על דויד המלך מזכיר את זה באופן זה או אחר, וגם סיפורים בסגנון זה כמו ה"והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע" וכל זה מהבחינה התיאולוגית
אבל כמובן יש פה את השאלה המעשית - מה קרה שם, מעבר לעיון התיאולוגי בסיפור. ובהנחה שאנו מקבלים את המציאות כפי שהיא, שהרי "לא עלו משה ואליהו למעלה מעשרה" ו"עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה'", ואם לא עינינו הרואות, אז מסתמא יש ברירת מחדל של "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", והפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי מה שלא ציווה ה' בפירוש לאדם, אלא שמע מפי איש דת, אז מסתמא הרי האיש איש הוא ולא אלוקים, (מבלי להתייחס כרגע למקרים כמו דעת הנצרות בעניין ישו), ומה שהראה לאדם יכולתו, הכל מכוח מה שיכל להראות, ומה שלא הראה לאדם יכולתו, למה יהיה עליו להאמין לו? ולמה שיאמין בסיפוריו אם לא ראה, אלא משום אמונת חכמים, אבל "אמונת חכמים" זה "להאמין בחכמים", ואם כן צריך קודם כל לברר האם האומר הוא חכם שראוי להאמין לו? ובמה הוא חכם, האם הוא חכם בתחום זה שהוא מדבר עליו, או אולי בתחום שקשור, או שהוא יודע מה שאמר אדם אחר שהוא כן חכם, וצריך לברר אם הוא באמת יודע ודובר אמת, ואם הוא חכם בתחומים אחרים, מה מידת ההסתמכות שראויה להתייחס לאותו אדם, ואלו כבר נושאים לבחינה בפני עצמם. וכל זה רק על "האם יש פה מעשה הראוי לבחינה". אבל כיוון שמדובר פה על דיון בדגומא של סיפור מציאות, אז יש לעיין
אז יש לעיין, מה היה יכול לקרות שם, כלומר, אילו אירועים והרפתקי יכלו לעבור על הרב אורי הנ"ל, בהנחה שהוא אדם אמיתי והסיפור אמיתי, אילו אירועים והרפתקי יכלו לעבור עליו מאותו רגע שהוא חש בסכנה במקום של ציון דויד המלך ועד הרגע שעמד ליד תחנת הרוח בשכונת ימין משה. והדבר הראשון שצריך לשאול הוא: האם המספר מספר הכל? וכמה הסיפור צריך להיות שלם כדי להיחשב "שלם"? למשל, אם התורה אומרת שהקב"ה אמר לאברם "לך לך... אל הארץ אשר אראך", ואחר כך היא אומרת "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען". ולכאורה, מעבר לשאלה של איך אברהם ידע לאן ללכת, עדיין חסר עצם הסיפור שהוא "הלך"! כתוב שהוא יצא ללכת, כלומר יצא ע"מ ללכת, ואחר כך כתוב שהוא הגיע, אבל המספר לא מספר שהוא הלך! האם עלינו להסיק שאולי הוא לא הלך? אולי הייתה לו קפיצת הדרך? אז זו אופציה (חוץ מזה שאז מפספסים שכר פסיעות), אבל בכל מקרה זה כנראה לא "הפשט". אלא הוא הלך, והכותב לא מספר את זה. גם, לכאורה, מלכתחילה הוא בוחר ללכת ארצה כנען וגם מגיע ארצה כנען, וכתוב שהקב"ה אומר לו "לזרעך אתן את הזאת", אבל, ביד המקשה לשאול: מה זה "הארץ הזאת"? האם כל ארץ כנען? כי רק בברית בין הבתרים יש פירוט. והאם יש כאן ביטוי שאומר בפירוש שזאת "הארץ אשר אראך"? הרי לא כתוב "זאת הארץ אשר אמרתי אליך שאראך" ואפילו לא "גור בארץ הזאת". אלא ההנחה היא שיש כאן הבנות והנחות מקובלות שמובנות לקוראים שאליהם ניתן הספר, וההנחה היא שהם מבינים את זה באופן כלשהוא שאליו התכוון המספר. כמובן, צריך להניח שברירת המחדל היא שהשומעים או הקוראים יבינו. ואם ככה, גם בסיפור הנ"ל של הרב אורי, אולי חסר כמה פרטים נחוצים, שבאופן זה או אחר אנשים משלימים מדעתם או מדמיונם. וודאי, שסיפורים כאלה לא אמורים להוות בסיס אמוני, גם כי הם אינם מקרא או משנה או גמרא, אבל גם הסיפורים במקרא במשנה ובגמרא אינם מורים: האמן שכך וכך קורה למי שעושה כך וכך, אלא זוהי הנחה עקיפה של הקורא, שמובנת מאליה מכך שצריך להאמין בדברי חז"ל, אבל זה אינו בגדר "עיקר אמונה", ואפילו לא "הלכה אמונית". הלכות אמוניות יש כמו "המלאכים משמשים בצורכי אדם צדיק", אבל לומר שקרה דווקא כך וכך, זו לא הלכה אמונית, וודאי צריך להאמין, אבל התורה לא מצווה את זה אלא כהקשר. למאי נפק"מ? שכמו שאמרתי, הסיפור אולי צריך השלמה. וכבר אתה השלמת, למשל שאולי הוא נס ברגליו וכל כך היה נדהם ומבוהל שלא שם לב איך שהגיע לשם. ואולי אכן בסיפור המקורי היו כמה מילים שונות, שנאמרו או שלא נאמרו אבל צריך לאומרם כדי להסביר, כמו "עצמתי את עיני, והרהרתי בביטחון בה', ובעוד אני דבק בביטחון זה שקיבלתי, כהרף עין ממש ניצלתי ומצאתי את עצמי ליד תחנת הרוח בשכונת ימין משה". לא כתוב שהוא פתח את עיניו, אבל לפי הניסוח החדש, אז עצימת העיניים הייתה רק לצורך הדביקות, וברגע שכבר אחז בעניין הדביקות, כבר לא משנה מה עשה, כי הסיפור מבקש להראות שלא היה סיפק בידו לחשוב בצלילות, ואם כן הדבר היחיד שאיפשר לו לחשוב בצלילות היה אותו ביטחון שקיבל ברגע סגירת העיניים. הרגע הבא שבו הצליח לחזור לחשיבה צלולה, היה כשעמד ליד תחנת הרוח בשכונת ימין משה, ואם כן, אך טבעי הוא שיספר זאת כך. ובצורה שניסחתי, אין כאן שום דבר לא מציאותי, מעבר לזה שהסיפור צריך השלמה. בהנחה שהסיפור צריך השלמה, אז כמובן צריך להניח שברירת המחדל של השומעים או הקוראים היא שבאופן טבעי הם יפרשו את הסיפור כדורש השלמה, או שפשוט יראו בו סיפור שמעביר מסר ותו לא (וראה בהמשך). בכל מקרה, כמו שאדם מדקדק במילותיו בכל עניין, גם בנושא זה מידת חכמה ועומק היא לדקדק במילים, ובאופן כללי לא להעביר סיפורים שאינם אמת, או שאין ידוע אם היו אמת, אבל זה לא נוגע לעצם הדיון שהוא הגיוני מבחינת היות הסיפור עממי (וראה להלן בסוף) ולכן מיועד לאנשים שלא דווקא מחפשים את הדיוק התיאולוגי, אלא בעיקר את המסר האמוני (וראה לעיל להלן בפיסקה הבאה ובסוף)
ומה הערך התיאולוגי של ההתגלות לכאורה המתוארת, ביחס להצלה המתוארת? זה כבר הרבה יותר פשוט, כי אם כמו שהנחנו יש משמעות תיאולוגית לדמות של דויד בהקשר זה, אז כל מה שמתואר פה זה פשוט יישום מעשי שהסיפור מייחס לאותו ערך תיאולוגי שלפי ההסבר לעיל של "קדושות מעשיות", אז ההנחה היא שלערך תיאולוגי זה יש פונטציאל מעשי כזה או אחר, שהסיפור מבקש לתאר אותו באופן הזה. גם אם הסיפור אירע באמת ובאמת היה שם נס, לא בטוח שזה היה ראוי למשל להיכנס למערכת קטגוריאלית כמו של חז"ל. אולי זה סיפור לא משמעותי מאיזו בחינה, נגיד שהנס אינו מעביר מסר משמעותי לכלל האנשים? או שהמספרים המקוריים, או המעבירים, אינם ראויים להכניס את זה למערכת? ואולי הסיפור משמעותי, אבל הוא לא מדוייק מבחינה תיאולוגית, נניח, אולי מבחינה תיאולוגית אפשר לטעון שזה לא היה דויד אלא איש צדיק אחר, ורק נדמה לו כדויד? ואולי אפשר לטעון באמת שדויד לא מתגלה, אלא זה היה מלאך? ואולי אפשר לטעון שלא הייתה התגלות כלל אלא "מזליה חזי" כמו שכתוב בגמרא בסנהדרין צ"ד, והדמות של דויד נראתה לו מדמיונו שלו, והנס ברמה התיאולוגית היה רק במזליה ולא בראייתו ממש (שוב בהנחה שבכלל יש "נס בראייתו ממש"), ובראייתו ממש היה רק הדמיון, ורק מכוח זכותיה דדויד, אבל לא דויד עצמו? ויש דוגמא מהגמרא יבמות קכא, מהסיפור על ביתו נחוניא חופר שיחים שנפלה לבור ולאחר שיצאה אמרה "זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו" ולכאורה גם היא לא ידעה מיהו. והגמרא גם לא טורחת לבאר, ורק רש"י יסביר שזה אברהם ואיל העקידה. וזה אפשר להבין, כי אולי ביתו של נחוניא הייתה קטנה, ולא ידעה את הערך התיאולוגי של דמויות, ורק ראתה שזה זקן. (ואולי הכירה פחות או יותר את הסיפורים, וקישרה את זה באופן לא מודע)
ואחרי הכל, בדרך כלל כשמספרים את זה באים לתאר סיפור תיאולוגי, עם מסר של אמונה. ולפעמים זה מסר של אמונה, אבל בלי תיאולוגיה - פשוט אמונה עממית, איזשהוא מסר של דבקות בדרך, סוג של פטריוטיות תורנית. ומצד הפטריוטיות ודאי יש כאן סיפור מעניין, ואפילו עם מסר חשוב. וגם חשוב לא לבלבל את זה עם עניינים שונים במשמעות אחרת, כלומר למשל אם ניקח את הסיפור שהתפרסם על לכאורה או כביכול "התגלות רחל אימנו" בזמן מבצע עופרת יצוקה, אז ודאי גם אם יש בצבא אנשים שמאמינים במיסטיקה, הצבא לא מנהיג מערכה על פי המיסטיקה. "סוסים ורכב אש סביבות אלישע" זה סיפור בפני עצמו, אבל ודאי גם אלישע הבין היטב את ההבדל, והרי אמר בפירוש למלך ישראל "האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה? שים לחם ומים לפניהם ויאכלו וישתו וילכו אל אדוניהם". כלומר, אלישע מלמד פה שגם כשמאמינים בתיאולוגיה פרקטית ממש, זה שונה מהפרקטיקה של המציאות המדעית, והשוני הזה יש לו גם השלכות דיניות - למרות שהפרקטיקה התיאולוגית משפיעה על המציאות - בסיפור של אלישע - את אותה השפעה שעושה הפרקטיקה של המציאות המדעית. אבל ההלכה והדין המעשי שונים בפרקטיקה התיאולוגית מהפרקטיקה של המציאות המדעית, למרות שמבחינה מציאותית שני הפרקטיקות פרקטיות באותה מידה. זה ביחס לפרקטיקה התיאולוגית הכללית, באופן ספיציפי, בסיפור הזה, כאמור, פחות ברור אם מדובר בפרקטיקה תיאולוגית, ובאיזה דרגה תיאולוגית, ובאיזה דרגה פרקטית, אבל עכ"פ הלקיחה של הסיפור הזה כדוגמא מאפשרת בהחלט לדון בנושאים אלו בכלליות
 |
|
|
