עד כמה משורר חילוני, יכול להבין מדרשי חז"ל?
.
עד שחיפשתי מקורות על כתיבתה, נתקלתי בביקורת הזו שהתפרסמה בעתון הארץ. יצחק לאור, משום מה, קיבל עליו לבקר ספר שעוסק בנושא בו אין לו שמץ של מושג.
אני מביא לכאן את הביקורת הזו, משום שהתופעה חשובה בעיני. כל לומד גמרא מתחיל, יודע להבין מדרש מהסוג המוזכר כאן בהתחלה, אודות דוד המלך העוסק בהתרת אשה לבעלה. בעיני לאור - זהו "תיאור קומי".
=================
המהפכה שהצליחה
יצחק לאור
08.07.2011| עודכן ב: 05.09.2011
מקומראן למהפכה התנאית, מאת ורד נעם, הוצאת יד בן צבי, 2011, 409 עמודים
המקרא קרוב אלינו יותר מהתלמוד. אפילו עניינים פשוטים לכאורה, כמו דמויות שהתלמוד השקיע בתיאורן, בשונה מהתיאור המקראי, נשארו רחוקים מהיהודי המודרני. למשל, תיאורו של שמשון הגיבור במסכת סוטה: "שמשון חיגר בשתי רגליו היה", או תיאור קומי של דוד המלך: "כך אמר דוד לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה".
נניח שהטקסט הזה נכתב אלף שנים אחרי שחובר סיפור דוד הגיבור, הבריון, המאהב המושחת, האב האוהב והפגוע. הקירבה בזמן בין שני התיאורים מתגמדת נוכח המרחק בזמן שלנו משניהם. ובכל זאת, האחד, המקראי, קיים כחלק מעולמנו החילוני, הישראלי, והאחר, האירוני, המלגלג על דוד, שידיו מגואלות בדם רחם של אשה, משום שהוא "מטהר אותה לבעלה", אינו ידוע, אינו נפוץ.
הריחוק מההומור התלמודי אמור להפתיע, שהרי האנטי-גיבור קרוב לעולמנו המודרני יותר מעולם הגיבורים המקראיים. ואולם מעבר להסברים המקובלים לגורמי הבורות שלנו ביחס לאוצרות התלמוד, חשוב לזכור כי מה שלא נתפש בדרך כלל בידע ההיסטורי הישראלי הוא השבר בין החוק המקראי להלכה היהודית, שבר ששני האיורים המצוטטים כאן רק מדגימים אותו. השבר הזה התרחש בזמן מוגדר למדי ומתועד היטב, ודומה כי מרב המאמצים הציוניים, גם ברמה האקדמית, נעשו כדי לבנות רצף, על פני השבר, ולא להודות בו.
ההלכה היהודית אינה סופית, והיא תלויה תמיד בפרשנות. לפיכך מפיק הקורא מהספר של ורד נועם את המרב הלא-שימושי, כלומר ידע טהור, מאותו עניין, שהנצרות, ובעקבותיה ההשכלה והציונות החילונית, תיעבו ותייגו תחת שם הגנאי: "תלמודיזם". כתוצאה מהבוז הזה, ובתוך המסגרת של הערצת המקרא כטקסט מכונן, הוקם אצלנו מיזם להפצת הבערות היהודית תחת הכיסוי של "יהדות לתלמידי תיכון". ההבדלים העצומים בין המקרא לעולם חז"ל לא רק טושטשו אלא קועקעו (כמה העזו לומר בריש גלי, כמו ישעיהו ליבוביץ', שהתנ"ך הוא "המצאה נוצרית"? כמה השכילו להבין שהכרך הקרוי תנ"ך-מלא מופיע אצל היהודים רק בתחילת המאה העשרים?)
הספר של נעם, "מקומראן למהפכה התנאית", הוא ספר אזוטרי, מפני שקהל קוראיו האפשרי הוא מיעוט שבמיעוט. תלמידי ישיבות אינם מתעניינים בהיסטוריה של הדת, והחוגים למחשבת ישראל מצטמצמים. ובכל זאת, ראוי לומר כי הספר הזה הוא מעין יהלום של כתיבה פרשנית. הדיון שלה הולך בעקבות חז"ל, ומחלץ מתוך השוואות עם הדיונים, כמו שהם עולים ממגילות קומראן, כתבי יוספוס ופילון (כלומר כמעט מאותה תקופה של סוף בית שני ומיד אחריה), את היסודות למפעל התנאי: כיצד התכונן השיח הקרוי הלכה יהודית, שחלק ממנו היה ביטול ההלכה המקראית.
נועם חופרת בתוך ים של הלכות, פסיקות, דיונים היסטוריים קודמים בחז"ל, ודולה משם את התפתחות ההלכה היהודית בראשיתה, בכל מה שקשור לעניין אחד - טומאה. ובמקביל גם עניינים אחרים (האדם, הגוי, העובר), השזורים בדיני הטומאה, כמו בכל דיון תלמודי, המצליב עניינים שונים ואין סדר מחייב שבאמצעותו אפשר לקוראו. כותבת נועם: "התהוותו של העולם ההלכתי הבתר-מקראי לוטה בחשיכה הפרושה על מאות השנים שבין סופה של תקופת המקרא לבין ימי החשמונאים. קורפוס זה של חיים יהודיים מגיח אלינו בגילוייו הראשונים בשתי המאות האחרונות לקיומו של המקדש השני מתוך סערת מחלוקת... ומתמצק לכלל מסורת אחת... במאות השנים שאחר החורבן, בתוך יצירתם הספרותית של חז"ל. מערכת הלכתית זו של חז"ל, המשתרעת על פני מאות רבות של שנים, מחורבן הבית השני ועד לחתימת התלמודים... משקפת תרבות יהודית חדשה, נבדלת כמעט לחלוטין מזו המקראית שקדמה לה".
הניסוח זהיר, אבל המחברת יודעת ומדגישה כי התרבות התנאית היתה מהפכה. היא דנה במעט המובאות המקראיות שעניינן בטומאה, בעיקר טומאת המת, לה מוקדשים כעשרה פסוקים בספר במדבר, ובאופן שבו שינו התנאים את ההלכה הקדומה. מה שבמקרא מתואר כאוהל, למשל, מקבל ים של פרשנויות על תחום המיועד לקבורת המת, מחוץ ליישוב, בשוליו וכו'. הקושי הגדול בטומאת המת, וגם בטומאת הנידה, הזרע שאינו ב"מקומו", הזיבה והמצורע, אינו דווקא במכנה המשותף.
הקושי הוא בעצם העמימות של המונח העתיק "טמא". איננו יודעים מה משותף לטומאת נבלה, לשמונת השרצים, לטומאת היולדת, לטומאת הצרעת ולטומאת הזב, הזבה והנידה. שום פרשנות על ה"סיבות" להגדרת הטמא (גם לא של האנתרופולוגית הדגולה מרי דגלאס) אינה יכולה להסביר את המושגים הקמאיים ההם בלא היזקקות ל"אנתרופולוגיה", כלומר להסברים מתקבלים על דעתנו-שלנו. אבל החקיקה המקראית אינה יכולה להתקבל על דעתנו. אין לנו מושג מי קיימו אותה, איך קיימו אותה, אם קיימו אותה. אין לנו מושג אם היתה קהילה שקיימה את חוקי המקרא. ומובן שאין לנו מושג מה היתה "פרה אדומה", שרק בעזרתה אפשר, על פי המקרא, לטהר את הטומאה ובהקשר שלה נזכרים ענייני הטומאה.
גם מהבחינה הזאת ההלכה התנאית מובנת יותר. ראשית, מפני שהיא מניחת היסוד להלכה היהודית גם בהווה, ברצף של התפתחות בת יותר מאלפיים שנה. מה שקרוי "בית ראשון" הוא יישות ערטילאית שרק ארכיאולוגים - כבר מעטים למדי - אומרים משהו ודאי עליה. כל היתר - אמונה.
 |
|
|
