לפעמים כאדם דתי אני מוצא את עצמי אבוד בתוך השפה שלי, משמע אומר דברים מן השפה ולחוץ, דברים שאפשר לי לומר ואף להתכוון ועדיין אין בי הבנה אמיתית שלהם, ואומר לנפשי איך זה שעדיין לא מצאנו שפה דתית שאפשר לדבר בה והדברים ישמעו הגיוניים ומכוונים דבר דבור על אופניו.
הנה, דרך משל, יושב אדם בסליחות ובעשרת ימי תשובה ואומר אבינו מלכנו, ואומר המלך הקדוש, וחוזר ואומר המלך תביאני חדריך נגילה ונשמחה בך, ומוחא כפיים באמרו כתר מלוכה, ושר שירים ומכרכר ומפזז, ורק אחרי שהוא אומר כל זאת הוא נזכר שאין בו מושג מי ומהו מלך, שכן מעודו לא ראה מלך.
ויותר משלא ראה מלך מעודו, מנהיגי הציבור שלו הם אנשים אפרוריים ומעשיים, גם הראויים שבהם וגם אלה שאינם ראויים. והציבור שבקרבו הוא חי כבר לא מעריך עושר וכבוד, אלא נסיעות במחלקת תיירים וארוחת פתיתים עם שניצל תירס. ואם יתברר שראש הממשלה אוהב גלידה, מיד תצא מחאה ציבורית ומתריעה ואומרת שאין זה ראוי שראש ממשלה יאכל גלידה, שכן גם מנהיגי הציבור הם בני אדם.
ובכן מה נעשה; אדם בא לומר סליחות, ומגלה שהוא לא מבין את הדימויים ומטאפורות שהשפה הדתית שלו משתמשת בהן.
אני מרגיש מוזר להגיד את המילים האלה. 'אבינו', אני אומר, אבל היחס ביני לבין אבי הוא לא היחס ביני ובין אלוהי. 'מלכנו', אני אומר, אבל לא היה לי מלך מעודי. 'עבד ואדון' אומרים הפיוטים, והלא מעולם לא הייתי, לא עבד ולא אדון. מה אני אמור להרגיש, כשאני אומר את המילים האלה? הן כמעט חסרות משמעות מבחינתי.
אני מביט במערכות היחסים ההיררכיות סביבי: הן מושתתות על כבוד, על הערכה, על יכולת שיתוף. אפילו בוס אין לי - אני עצמאי, והבוסים שלי בעבודות החלקיות הם אנשים נחמדים. גם אם לא היו כאלה, הדבר הכי גרוע שיכלו לעשות לי הוא לפטר אותי. אין בי הכניעה הדרושה למילים כאלה, או מנין לגייס את תחושת האימה.
ואני אומר לעצמי – שנים, שנים אני אומר את המילים האלה ומתאר את אלוהי בשפה שלא מתארת באמת את היחס ביני ובינו. לא כך אני מרגיש. וגם אם אינני מרגיש נכון – אין לי את הכלים, הזכרונות והרגשות, בשביל להרגיש כמו שהשפה מתארת.
הנה הגיע אמש ערב ראשון של סליחות, ואדם אומר לעצמו מה לי ולסליחות. ממי יש לי לבקש סליחה. ולמה בפומבי. ולמה להכות על החזה. ומה קורה כאן. כמה זה זר לי, וכמה זה מוזר. אני כמו מצטדק בפני מי שנמצא מעלי בהיררכיה, אבל אני לא מרגיש בהיררכיה. אני לא מרגיש נתון תחת מישהו.
ברגעים האלה אני אומר שאולי צריך לחדול מהעבודה מיראה הזאת, מהניסיון להצטדק, ולפנות לעבודה מאהבה.
אלא ששפת האהבה הזו מזמנת לי קשיים חדשים. לא כי המילה 'אהבה' זרה לי, ולא כי אין לי מושג במערכות יחסים. אלא מפני שאני מורגל שמערכת יחסים זוגית היא שיוויונית, מיוסדת על כבוד הדדי ועל האהבה הדדית ועל תקשורת הדדית. ואם אינה הדדית, משהו בה בעייתי.
והנה אני מוצא את עצמי מדמה את היחס שלי עם אלוהי כמין שיחה עמומה שכזו, מתנתקת, עיתים כאן ועיתים איננה כאן. ברצותו עונה וברצותו שותק, וגם אני ברצותי עונה וברצותי שותק, ולפעמים אני כועס עליו כשם שהוא כועס עלי, ולפעמים שנינו מגלים פנים שוחקות זה וזה, והכל דינמי כשם שמרוצת הזמן דינמית. אבל קורה, כך אני מוצא, קורה שאני מדבר לאלוהים ואלוהים שותק. ומסתמא גם ההפך קורה. ובאיזו שפה אומרים את הקשר הזה, שאינו תשוקה ואינו כבוד ובוודאי אינו תקשורת, ובכל זאת יש בו משהו.
ולא שיש לי פתרון לכל זה, אבל קראתי את תחילת הסליחות האשכנזיות שהאשכנזים החלו לומר אמש, במוצאי שבת שלפני ראש השנה, והם פותחים ואומרים "במוצאי מנוחה – קידמנוך תחילה". כמו אדם שניתק באמצע השיחה ואמר שיחזור אליך, ואתה מקדים ומתקשר אליו לפני שחזר אליך.
וחשבתי לעצמי, בעקבות הפתיחה הזו, שלמילה 'סליחה' יש שתי משמעויות אפשריות. האחת היא חרטה וחזרה בי – "סליחה שדיברתי לא יפה" –
והשנייה היא כאדם ששואל "סלח לי, מה השעה?", וזו בקשה ופניה להסבת תשומת הלב אליך. אנחנו אומרים 'סליחה,' ובעצם מתכוונים 'שים לב, אני כאן, יש לי דבר מה להגיד לך'.
ואפשר שאנחנו אומרים את הראשון, אבל מבקשים את השני.
ענה לנו.
@יהודה גזבר פניגשטיין
נשלח מהאנדרואיד שלי
