שיחת תלמדי חכמים

*וישב יעקב בארץ מגורי אביו (לז,א)* "וישב" – הוא עניין ירידה והשפלה, כאדם היושב, שראשו נשפל למטה. "יעקב" – י' עקב, 'יוד' רומז לחכמה, ו'עקב' – לעולם העשייה הגשמי, העולם התחתון ביותר. "מגורי" – ב' פירושים בו: הא' מלשון פחד ויראה (מגור ופחד), והב' מלשון כלי, אוצר (מגורה מלאה פירות). ושניהם עולים בקנה אחד, ככתוב (ישעיה לג) "יראת ה' היא אוצרו". "אביו" – רומז לבחינת חכמה עילאה. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – יעקב הוריד והמשיך ('וישב') את בחינת חכמה עילאה ('י') עד למטה ביותר, בחינת עשייה הגשמית ('עקב'), על-ידי העבודה בבחינת יראת בושת ('מגורי') שהוא עניין ההתבטלות, וזה היה הכלי, האוצר ('מגורי') לקליטת והמשכת חכמה עילאה ('אביו') למטה. (תורה אור פר' וישב דף כז). *וישב יעקב וגו' (לז,א)* "וישב יעקב בארץ" – יעקב ירד ממדרגתו הנעלית והתלבש בעניינים ארציים. "מגורי אביו" – כדי ללקט את ניצוצות הקדושה הנמצאים בהם ולהעלותם לאביו שבשמים (מגורי מלשון "אוגר בקיץ"). "בארץ כנען" – עבודה זו אפשרית רק בעולם-הזה, הנקרא "ארץ כנען", כנען מלשון סוחר, כנאמר (לקמן לח), "בת איש כנעני", ותרגם, "בת גבר תגרא". רק בעולם-הזה אפשר לזכות ב"סחורה" – תורה ומצוות. (אור-תורה בראשית דף ח"י א-ב). * * * "מגורי אביו" – עבודת הבירורים של האדם ("מגורי") צריכה להיות אך ורק מתוך כוונה לאביו שבשמים ("אביו") – שלא על מנת לקבל פרס, גשמי או רוחני. (ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 77). *ועשה לו כתונת פסים (לז,ג)* המשמעות הפנימית של כתונת הפסים, שנתן יעקב ליוסף, היא המשכת גילוי אור נעלה, בחינת 'מקיפים העליונים' דאצילות (בגד הוא בחינת 'מקיף'). המשכה זו וגילוי זה המשיך יעקב רק ליוסף (ולא לשאר אחיו), כי רק הוא היה מסוגל להכיל אור נעלה זה ולקבלו. קנאת האחים היתה, מדוע רק יוסף זוכה לגילוי כה נעלה ולא הם. אולם אף-על-פי שקנאה זו היתה לשם-שמים, מזה השתלשלה אחר כך שמץ של קנאה כפשוטה, קנאה בלתי רצויה. כדי לתקן שמץ זה, ציער יוסף את אחיו כשבאו למצרים, והביאם למסירות-נפש על בנימין אחיו, ובזה תיקן את קנאתם הבלתי רצויה. (תורת חיים בראשית חלק ב, דף צד עב). *וכל בנותיו (לז,לה)* וכל בנותיו: ...אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט, ונשאום (רש"י). כיצד ייתכן שרוב השבטים (מלבד יהודה, אפרים ומנשה) נשאו אחיות, דבר שהוא איסור חמור לאחר מתן תורה? (זאת ועוד: רובו של עם-ישראל בא לעולם מנישואין אלו!). אלא בזהר הקדוש ובספרי הקבלה (והדברים מוסברים בתורת החסידות) מובא הטעם של איסורי עריות: עניינים אלו מורים על ייחודים רוחניים נעלים ביותר, שמצד מעלתם אין אנו מסוגלים להכילם. יתרה מזו, גילויי אורות אלו למטה עלולים להזיק, ובדוגמת המסופר בגמרא (חגיגה יד) על בן-זומא ש'הציץ ונפגע', מכיוון שלא היה בכוחו להכיל ריבוי אור כזה (הדבר דומה לאדם המביט בשמש ללא זכוכית כהה, אשר לא רק שאינו מסוגל לראות, אלא עוד יינזק בעיניו). לפני מתן תורה, כשהיה בכוח האבות והשבטים להכיל אורות נעלים אלו – היו הייחודים מנישואים כאלה מותרים, ויתרה מזו, אף הביאו לתכלית העילוי; אך לאחר מתן תורה, שהתורה ניתנה לכולם בשווה – נאסרו נישואים אלו על כולם. (לקוטי שיחות כרך ה, עמ 273-274). *ויוסף הורד מצרימה (לט,א)* ויוסף הורד מצרימה – שלט בהון, הדא מה דאת אמר וירד מים עד ים (מדרש רבה). מדוע מקשר המדרש את ירידת יוסף עם פסוק המדבר על המלך המשיח – "וירד מים עד ים"? ללמדנו, הפנימיות (קרי: הכוונה, המטרה והתכלית) של גלות מצרים, שהחלה עם ירידת יוסף, וכמו-כן של כל הגלויות כולן היא העלייה הבאה בעקבותיהן, בגאולה העתידה על-ידי המלך המשיח. (משיחת שבת פרשת וישב תשמ"א). *ויבוא הביתה לעשות מלאכתו (לט,יא)* לעשות מלאכתו: למבדק בכתבי חושבנה (אונקלוס). גם בהיותו בבית פוטיפר, בהיותו עסוק בחשבונות ועסקים גדולים בענייני העולם, נשאר יוסף בדבקותו והתבטלותו לאלוקות. כיצד הצליח בכך? יוסף היה "נשמה דאצילות", והרגיש כיצד כל העולמות בטלים לאלוקות; הבריאה כולה נחשבת כאין ואפס, ועניני העולם אינם תופסים אצלו מקום כלל. לכן היה ביכולתו להכיל את שני הדברים גם-יחד – הביטול והדבקות לאלוקות מחד גיסא, והעסק בענייני העולם מאידך גיסא. (דרך-מצוותיך דף פא). *וינס ויצא החוצה (לט,יב)* כל דבר גשמי המצוי בעולם נובע משורש ומקור רוחני עליון. הדבר הגשמי אינו אלא ביטוי מגושם של הבחינה הרוחנית. לכן כשאדם רואה איזה דבר גשמי, יכול הוא להתקשר לשורשו הרוחני של הדבר על-ידי שיזכור ויתבונן שהגשמי אינו אלא "ענף" של הרוחני. זהו שרמז הכתוב: "וינס" – יוסף ברח מהיופי הגשמי של אשת פוטיפר [כמאמר רז"ל (יומא לה) שהיא היתה מקשטת את עצמה לפניו]. "ויצא החוצה" – הוא התעלה מעל ומעבר לעולם הגשמי, ברח מהיופי הגשמי וראה את היופי הרוחני, היינו מידת תפארת העליון. זהו שפירש רש"י (פסוק יא) "שנראית לו דמות דיוקנו של אביו" יעקב, שמידתו היא מידת התפארת. (אור-תורה פרשת וישב דף ח"י עמ' ב). *וישאל את סריסי פרעה... מדוע פניכם רעים היום (מ,ז)* בוא וראה עד היכן מגיע כוח פעולה אחת של עשיית חסד לזולת: יוסף היה ממונה על סידורי בית-הסוהר (אספקת אוכל וכיוצא-בזה), אך לא היה מתפקידו לעקוב אחר מצב רוחם של האסירים, אם פלוני שרוי בדיכאון או בשמחה וכדומה. לשם מה שאלם יוסף "מדוע פניכם רעים היום"? זאת ועוד: שר שהודח ממשרתו והושלך לכלא, טבעי שיהא בעצבות (ואפילו אם אתמול היה מצב-רוחו שונה קצת), ולכאורה אין כאן מקום לשאלה כלל. ובעיקר, יוסף גם לא ידע אם יוכל לעזור להם. אלא ליוסף היה ברור שאדם צריך להיות תמיד בשמחה, מכיוון שהוא יציר כפיו של הקב"ה, שהוא תכלית הטוב והחסד. כאשר ראה יוסף בני-אדם השרויים בעצבות ודיכאון, שימש לו הדבר אות וסימן שעליו להשתדל לעשות משהו בעבורם. לכן התעניין, אולי יעלה בידו להסיר את מועקת לבם. תוצאותיה של פעולה קטנה זו היו: יוסף יצא מבית האסורים, נתמנה למשנה למלך, והציל את העולם כולו בשנות הרעב! (משיחת שבת פרשת מקץ תשל"ד). *ובגפן שלושה שריגים (מ,י)* זה אברהם, יצחק ויעקב... אלו משה ואהרון ומרים... אלו שלושה רגלים (חולין צב). שלושה פירושים אלה מכוונים כנגד שלושת הקווים – חסד, גבורה, תפארת. א. אברהם – הוא בחינת חסד. יצחק – גבורה. יעקב – תפארת. ב. משה – עניינו תורה שהיא קו האמצעי, תפארת. אהרון – כוהן, איש החסד. מרים – מלשון מרירות, גבורה. ג. שלושה רגלים: פסח – כנגד אברהם ("לושי ועשי עוגות"). שבועות – כנגד יצחק (קול השופר דמתן-תורה היה מאילו של יצחק). סוכות – כנגד יעקב ("ולמקנהו עשה סוכות"). (אור-התורה בראשית כרך ה' דף תתקז-קח). *ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ,כג)* "ולא זכר" – העדר זיכרון על דבר מסויים, שלא בא על-ידי פעולה מסויימת, "וישכחהו" – שכחה הנובעת ממעשים שנעשו כדי להשכיח את הדבר (כדוגמת "ונשכח כל השבע בארץ מצרים", בגלל שנות הרעב). "שר המשקים" – רומז לתכונת התענוג שיש בנפש ("מים מצמיחים כל מיני תענוג" – תניא פרק א'). "יוסף" – הוספת תענוג רוחני, בבחינת "אז תתענג על ה'". ולפי זה: "ולא זכר שר המשקים את יוסף" – אדם השקוע בתענוגות עולם הזה ("שר המשקים"), לא זו בלבד שאין האדם מגיע לבחינת הוספה בתענוג רוחני, "אז תתענג על ה'", אלא "וישכחהו" – הוא שוכח לגמרי על כללות העניין של עבודת ה'. ככתוב (הושע ב) "ותלך אחרי מאהביה (תענוגות העולם, ועל-ידי זה) ואותי שכחה". (אור התורה דברים כרך ב, פר' עקב דף תקטו). *ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ,כג)* וישכחהו: ...מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים... (רש"י). יוסף נענש בשנתיים נוספות של מאסר משום שתלה תקווה בשר המשקים שיעזרהו. מדוע נענש על כך, והלוא גם יעקב אביו עשה כן, בשעה ששלח מנחה לעשיו אחיו כדי לרצותו?! ועוד עשה יעקב, שהשפיל עצמו בשבע השתחוואות וקראו "אדוני", ולא מצאנו שנענש על כך? אלא שורשו של יוסף נעלה משורשו של יעקב, ולכן לא היה לו להקיש מהנהגת אביו להתנהגותו שלו. יעקב נזקק לכל המנחה וההשתחוואות, כי לגבי יעקב ועשיו נאמר (בראשית כה) "ולאום מלאום יאמץ", היינו שהם זה-לעומת-זה, ולפעמים מתגבר הלעומת-זה ומתאמץ להיות למעלה. לכך היה יעקב צריך להכניע את עצמו לפני עשיו באותה שעה. אבל יוסף, שלגביו אין כלל בחינת לעומת-זה, לא היה ראוי, מצד שורשו הנעלה, להכניע את עצמו לפני שר המשקים, וכשעשה כך – נענש. (אור-התורה בראשית כרך ו' פרשת וישב דף תתרצח-2196). * * * האם יוסף ידע על שורשו הנעלה? התשובה היא, כן. ענייני העולם-הזה לא הטרידו את יוסף אף-פעם, גם לא בשעה שעסק בהם. גם אז הוא היה קשור ודבוק באלוקות. (ספר-המאמרים תרע"ז עמ' קז). * * * החסיד הנודע ר' הלל מפאריטש נשאל פעם: נכון שיוסף, שהיה בדרגה נעלית ביותר, לא היה צריך לעשות "כלי" בדרך הטבע להצלתו. אך ייתכן שבענוותנותו חשב שאינו במדריגה כה נעלית, ואינו טוב מאביו. מדוע, אם כן, נענש על כך? השיב ר' הלל: "א חוש טאר מען ניט פארלירן" (=חוש – אסור לאבד). (מפי השמועה, המשפיע הרה"ח ר' שלמה חיים ז"ל קסלמן). *©לזכות ישראל בן אברהם, לעשירות בקרוב* *ולהצלחת חיה קלרה בת ר' יצחק* *יוסף יצחק בן ישראל* *מנחם מענדל בן ישראל* *שמואל בן ישראל*