תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 18/12/2023 21:58:06

תוקן על ידי עםעולם ב- 31/12/2023 15:49:04

אם נעקוב אחרי המקומות שבהם הובאו תיאורים אלו, הרי שהאמור בשמות (לג,ז) קרה מיד לאחר חטא העגל, במדבר סיני. והאמור בבמדבר (יא,כו) קרה בקברות התאוה שנסעו אליו מתבערה, והאמור בבמדבר (יב,ד) קרה בחצרות שנסעו אליו מקברות התאוה. וזה תיאור המסעות כפי שנזכרו בבמדבר פרק לג: "טז- ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברת התאוה. יז- ויסעו מקברת התאוה ויחנו בחצרת".

ואם יאמר האומר, שעדין לא הוקם האוהל המפואר במרכז המחנה, ולפיכך הובא תיאור של אוהל פשוט, אבל לאחר מכן הקימו אוהל מפואר במרכז המחנה, ואז בטל האוהל הפשוט. דבריו יסתרו מהאמור בבמדבר פרק י: "יא- ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת. יב- ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן. יז- והורד המשכן ונסעו בני גרשון ובני מררי נשאי המשכן". הפסוקים שם הם ס"כ, ונאמר בהם שכאשר נסעו ממדבר סיני פרקו את המשכן, מכאן שלשיטת ס"כ, הקימו את המשכן כבר למרגלות הר סיני, ובקברות התאוה ובחצרות כבר היה המשכן קיים, שלא כאמור בבמדבר (יא,כו; יב,ד).

ואם יאמר האומר, שהיה אוהל מועד מפואר במרכז המחנה, והיה עוד אוהל פשוט של משה. תישאל השאלה, מדוע צריך שני אוהל מועד, והרי בס"כ ה' נגלה למשה באוהל מועד שבמרכז המחנה, ולא באוהל מועד אחר. ועוד, מדוע קרא משה לאוהל הפשוט אוהל מועד, והרי הוא היה אוהל צדדי, והיה לו לקרוא לו אוהל, ובכל המקומות משה קרא לו אוהל מועד, כאמור בשמות (לג,ז), במדבר (יא,טז; יב,ד).

אליבא דאמת, מבחינה מעשית לא ניתן להקים משכן זה בפרק זמן של חצי שנה בתנאי המדבר. מהיכן היו להם את כל החומרים למשכן? מהיכן היו להם עצים גדולים ועבים בעובי של אמה לבנייתו? היכן יצקו את החומרים של המשכן שהיו מנחושת כסף וזהב? מהיכן היו להם תנורים ענקיים לצורך כך? היאך הצליחו לטלטל משכן כבד זה במדבר, ששקל כ-50 טון ויותר, על 6 עגלות ו-12 בקר?

אם נתבונן נגלה, שבכל ספר יהושע וספר שמואל, המשכן המפואר נעלם, ומי שמלווה את העם היה ארון הברית. והאזכורים היחידים שיש על המשכן, שהיה משכן בשילה, והיו שם כהנים, ומי שרצה להקריב קרבן היה הולך למשכן, ומקריב זבח, כלומר קרבן שלמים, והחלב היה מוקטר לה', והכהן היה לוקח את חלקו, ושאר הבשר היה נאכל לבעל הקרבן ולמשפחתו. כמו שנאמר בספר שמואל א פרקים א-ב.

בנושא זה, ראוי לצטט כמה פסוקים מספר מלכים א פרק ח המוכיחים זאת, וכך נאמר שם: "א- אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלם להעלות את ארון ברית ה' מעיר דוד היא ציון. ב- ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי. ג- ויבאו כל זקני ישראל וישאו הכהנים את הארון. ד- ויעלו את ארון ה' ואת אהל מועד ואת כל כלי הקדש אשר באהל ויעלו אתם הכהנים והלוים. ה- והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו לפני הארון מזבחים צאן ובקר אשר לא יספרו ולא ימנו מרב. ו- ויבאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים. ט- אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה בחרב אשר כרת ה' עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים". (ע"כ מלכים) הנושא שבו עוסק פרק ח הוא העלאת ארון ברית ה', בפסוק א נאמר שהתקבצו כולם להעלות את ארון ה' מעיר דוד, בפסוק ג נאמר שנשאו הכהנים את הארון, שלא לפי מסורת ס"כ שהלוים הם הנושאים של הארון, אלא כפי האמור בספר דברים (לא,ט): "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל". בפסוק ד נאמר שהעלו את הארון ואת האוהל ואת כלי האוהל, ונשאו אותם הכהנים והלוים, בפסוק ו נאמר שהכניסו הכהנים את הארון לקודש הקדשים. בעיון קל מתברר, שפסוק ד הוא פסוק מאוחר שנוסף לאחר כתיבת הפרק המקורי, שהרי הפרק עוסק בהעלאת ארון ה', ומי שנושא אותו הם הכהנים, ולבסוף הכניסו הכהנים את הארון לקודש הקדשים. ופסוק ד קוטע את רצף הסיפור, ואומר, שהעלו גם את הארון גם את האוהל וגם את כליו, ומי שנשא אותם זה גם הכהנים וגם הלוים? על כורחנו, בסיפור המקורי כלל לא נזכר האוהל, כי מבחינת הכותב, במדבר סיני לא היה אוהל מיוחד, או כלי אוהל, אלא היה רק ארון הברית שבו הלוחות שקיבלו בחורב [=שם הר סיני בספר דברים], ורק לאחר מכן, כהן ממשכן שילה שתמך באוהל שילה ובתורת הכהנים שהיתה במסורת משכן שילה, הוסיף ששלמה העלה למקדש גם את האוהל וכליו, ועשו זאת גם הכהנים וגם הלוים. על תוספת זו יש לשאול עוד שאלה, אם הכלים המקוריים של משכן משה השתמרו עד תקופת שלמה, מדוע שלמה עשה כלים חדשים למקדש, ולא השתמש בכלים המקוריים של משה! על כרחנו, לא הגיעו לידי שלמה כלים שעשה משה. ואכן, בספר דברי הימים הובאו הדברים בצורה יותר מותאמת לכתוב בס"כ, ותוקן הסיפור, שנושאי הארון היו הלוים, כמו שנזכר בס"כ שאירע במדבר, ולא הכהנים כמו שכתוב בספר מלכים. וכך נאמר בדברי הימים ב פרק ה: "ב- אז יקהיל שלמה את זקני ישראל ואת כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל ירושלם להעלות את ארון ברית ה' מעיר דויד היא ציון. ג- ויקהלו אל המלך כל איש ישראל בחג הוא החדש השבעי. ד- ויבאו כל זקני ישראל וישאו הלוים את הארון. ה- ויעלו את הארון ואת אהל מועד ואת כל כלי הקדש אשר באהל העלו אתם הכהנים הלוים. ו- והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו לפני הארון מזבחים צאן ובקר אשר לא יספרו ולא ימנו מרב. ז- ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קדש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים". (ע"כ דברי הימים) אולם כאמור, בספר דברים (לא,ט) נאמר שהכהנים הם הנושאים את ארון הברית, וכן הוא בכל המקומות שנזכר ארון הברית בספר יהושע פרקים ג' ד' ו' ח', וכן הוא בספר דברים (לא,ט), כך שתיקון ספר דברי הימים הוא שיבוש, והכהנים הם שנשאו את ארון הברית. ומכלל הדברים למדנו, מסורת ס"כ לא היתה מקובלת על כותב ספר מלכים, ואף את מציאות האוהל שהיה במדבר סיני הוא לא קיבל.

בספר דברי הימים הובאו עוד שני פסוקים, המעידים על מציאותו של המשכן של משה בבמה בגבעון. פסוק ראשון בספר דברי הימים א (טז,לט): "ואת צדוק הכהן ואחיו הכהנים לפני משכן ה' בבמה אשר בגבעון". פסוק שני שם (כא,כט): "ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון". אולם תיעוד זה לא נזכר בפסוק המקביל בספר מלכים, וברור שהוא תוספת מאוחרת, וספר מלכים לא שמע על מציאותו של המשכן של משה. וכך נאמר בספר מלכים א (ג,ד): "וילך המלך גבענה לזבח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עלות יעלה שלמה על המזבח ההוא". ולא נזכר שהיה בבמה משכן, וכן שהיה שם מזבח, שהרי אם יש מזבח אשר לפני המשכן, לא צריך במה, וכל מהותה של הבמה שהיא מזבח העומד בפני עצמו ללא מציאות של משכן לידו.

בספר שמואל נזכר פעמיים הביטוי יושב הכרובים, פעם ראשונה בשמואל א (ד,ד): "וישלח העם שלה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות ישב הכרבים ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים חפני ופינחס". ופעם שנייה בשמואל ב (ו,ב): "ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות ישב הכרבים עליו". ואין להוכיח מביטוי זה שבמשכן שילה היו כרובים על ארון הברית, אלא כותב ספר שמואל היה בתקופת שלמה, והוא היה מודע לביטוי זה שהתקבל בתקופת שלמה, וייחס אותו לתקופת דוד. אולם ארון הברית היה ארון פשוט, ולא היו עליו כרובים כמו הארון של משכן משה.

עוד נאמר בספר שמואל א (ג,ג): "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים". היוצא מפסוק זה, בתוך ההיכל היה ארון האלהים ונר דולק, אולם לא נזכר בפסוק שהיה בהיכל מנורת זהב כמו במשכן. בנוסף לכך, המצאותו של שמואל ישן בהיכל ה' ליד הארון והנר, יכולה להתאים רק לאוהל הפשוט שהיה במדבר, שהרי גם על יהושע נאמר בס"א, שמות (לג,יא), ששהה כל הזמן באוהל מועד: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". אולם בתוך האוהל המפואר שהיה במרכז המחנה במדבר, אסור לישון, וכל שכן מי שאינו כהן, אסור לו כלל להמצא שם, כמו שנאמר על הלוים בספר במדבר (יח,ג): "ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימתו גם הם גם אתם".

עוד נאמר בספר שמואל א (כא,ה-ז), שהכהנים היו נותנים את לחם הפנים חם לפני ה', במקום הלחם הישן שהסירוהו מלפני ה', והקפידו שלחם זה יאכל בטהרה. ובפסוק ז שם מסופר, שדוד קיבל את לחם הפנים כדי לאוכלו. וכך נאמר שם: "ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חם ביום הלקחו [=הסירו את הלחם מלפני ה', מפני שהחליפוהו בלחם אחר חם, והיה הלחם החדש חם באותו יום שלקחו והסירו מלפני ה' את הלחם הישן]". מעשה זה מנוגד לכתוב בספר ויקרא (כד,ט), שם נאמר שלחם הפנים יהיה לאהרן ובניו ויאכלוהו במקום קדוש. אולם נראה, שבתקופת משכן שילה היה החוק, שאמנם יש עדיפות שיאכלוהו הכהנים, אולם בשעת צורך, כל מי שהוא טהור יכול לאוכלו.

למעלה כתבנו, שמשה בעצמו כתב את ספר דברים, ואף שיש שינויים בין חוקי ספר דברים, לבין החוקים האחרים שתועדו בספרים שמות עד במדבר, על ידי אלעזר פנחס ויהושע, ספר דברים משקף את דעתו האחרונה והמעודכנת של משה. בנושא זה ראוי להביא כמה פסוקים מספר יחזקאל פרק מד, המוכיחים שיחזקאל קיבל והסכים לתיקוני החוק שאמר משה בס"ד, ומבחינה עקרונית כל הלוים ראויים לשרת במקדש בעבודת הקרבנות, כדברי ס"ד ולא כדברי ס"כ. וכך נאמר ביחזקאל פרק מד: "ט- כה אמר אדני ה' כל בן נכר ערל לב וערל בשר, לא יבוא אל מקדשי, לכל [=גם אם הוא] בן נכר אשר בתוך בני ישראל. י- כי אם הלוים אשר רחקו מעלי [=כי הלוים אשר התרחקו ממני], בתעות ישראל אשר תעו מעלי אחרי גלוליהם, ונשאו עונם [=יקבלו עונש על עוונם]. יא- והיו במקדשי משרתים פקדות אל שערי הבית ומשרתים את הבית [=ועוונם הוא שיהיו שוערים], המה ישחטו את העלה ואת הזבח לעם והמה יעמדו לפניהם לשרתם [=ובהקרבת הקרבנות יעסקו רק בשחיטה ובהפשטה וניתוח, מלאכות הכשרות בזרים]. יב- יען [=עונש זה יהיה להם בגלל] אשר ישרתו אותם [=ששירתו את בני ישראל] לפני גלוליהם והיו לבית ישראל למכשול עון על כן נשאתי ידי עליהם נאם אדני ה' ונשאו עונם. יג- ולא יגשו אלי לכהן לי ולגשת על כל קדשי אל קדשי הקדשים [=לוים אלו לא יורשו להקריב קרבנות], ונשאו כלמתם ותועבותם אשר עשו. יד- ונתתי אותם שמרי משמרת הבית לכל עבדתו ולכל אשר יעשה בו. טו- והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני [=רק הכהנים הלוים בני צדוק שלא טעו בהקרבת קרבנות לעבודה זרה, יהיו זכאים להקריב קרבנות במקדש העתידי] ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם נאם אדני ה'. טז- המה יבאו אל מקדשי והמה יקרבו אל שלחני לשרתני ושמרו את משמרתי". (ע"כ יחזקאל) יחזקאל משתמש בביטוי הכהנים הלוים, וכן בביטוי הלוים, כאנשים המועמדים לעבוד במקדש, ביטויים אלו הם של ס"ד, שלשיטתו כל הלוים מורשים להקריב במקדש, והוא החוק המעודכן של משה, ואף הנביא יחזקאל כך סובר. אלא שיחזקאל הוסיף, מאחר והלוים טעו והקריבו לעבודה זרה, הם נפסלו מן הכהונה במקדש העתידי, אבל כאמור, מבחינה עקרונית כל הלוים ראוים לשמש במקדש, ולא רק בני אהרן כשיטת ס"כ.

מאחר והזכרנו את הביטוי 'הכהנים הלוים' שנזכר בספר דברים, ראוי להרחיב בנושא זה, כי לכאורה הפסוקים בספר דברים סותרים זה את זה. יש פסוקים שבהם נאמר שהלוי הוא העובד במקדש, כגון: "בעת ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה" (דברים י,ח). ועוד נאמר: "וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה', ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני ה'" (דברים יח,ו-ז). ועוד נאמר בדברים פרק לג: "ח- וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. י- יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". ולעומת זאת יש פסוקים שבהם נאמר שהכהנים הם העובדים במקדש והם השופטים, וכך נאמר בפרק יז: "ט- ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. יב- והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל". ועוד נאמר בפרק כו: "ג- ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו. ד- ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך". ולעומת זאת, יש פסוקים שבהם נאמר הכהנים הלוים, כגון: "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות" (דברים כד,ח). ועוד נאמר: "וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך" (דברים כז,ט). איך יתיישבו הפסוקים זה עם זה? על כורחנו, לשיטת ספר דברים כל הלוים ראויים להיות כהנים, אולם לא כל לוי חייב לבחור להיות כהן, אולם לוי שבוחר להיות כהן, הרי הוא נחשב כהן. והתואר 'כהן' בספר דברים, הוא תואר של תפקיד, ולא תואר של ייחוס.

אולם פשוט וברור שכבר בזמן משה צוו את האמור בשמות (כח,א): "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן". ומציאותם של הכהנים בני אהרן במדבר היא דבר מפורסם, וכך נאמר גם בס"י (שמות יט,כב; יט,כד; כד,א) בסיפור מעמד הר סיני. וכן בספר דברים (י,ו-ז) מצאנו שני פסוקים המעידים על כך, ובהם נאמר שאהרן מת במוסרה ואלעזר נבחר לכהן תחתיו. כיון שכן, כל מה שנכתב בפרשת קורח הם דברים כהוויתם, ונחלקו קורח ועדתו על בחירה זו, ונשרפו [בס"ד נזכרו רק דתן ואבירם, ולא נזכר קורח ועדתו]. ובמסורת ס"כ הוסיפו לסיפור זה, שעשו את המחתות ציפוי למזבח, ואהרן עצר את המגיפה בקטורת, ואירע נס המטות, והובדלו הלוים לשרת את הכהנים, וניתן להם מתנות כהונה ולויה. מסורת זו של בחירת אהרן ובניו לכהונה, נזכרה גם בספר יהושע (יד,א; יט,נא) שאלעזר בן אהרן הכהן הנחיל את השבטים את הארץ במשכן בשילה ביחד עם יהושע. ובהמשך ספר יהושע בפרק כב, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, התמנה לכהן לאחר אביו.

נבהיר כעת נקודה חשובה הנוגעת לחוקי ס"כ. אם לא היה משכן מפואר, על כורחנו, חלק מחוקי ס"כ אינם של משה, אלא הם חוקים שהתחדשו עם חידוש המשכן. אולם אין למהר לדחות חוקים מייחוסם למשה, מפני שהעיון בספר דברים מראה, שכמעט כל החוקים המופיעים בס"כ מופיעים כבר בס"ד, ואדרבה ס"כ הרחיב וביאר אותם היטב, ומכאן שדבריו משקפים את דברי משה שביאר את החוקים היטב, והועלו הדברים על הכתב בסמיכות להתרחשות המאורעות והוראת החוקים. כגון איסור עריות, בס"ד נזכר בקיצור, [איסור אשת אביו, אחותו, חותנתו], ובס"כ נזכר בהרחבה. דיני צרעת, בס"ד נזכרו בקיצור, בס"כ נזכרו בהרחבה. דיני טומאה היוצאת מגופו, בס"ד נזכר בקיצור [טומאת מקרה לילה], בס"כ נזכר בהרחבה. איסור שחיטת בעל מום למזבח, בס"ד נזכר בקיצור, בס"כ נזכר בהרחבה. איסור מעונן ומנחש, בס"ד נזכר בהרחבה, בס"כ נזכר רק אוב וידעוני ומעביר למולך. דין רוצח בשוגג הגולה לעיר מקלט, בס"ד נזכר בקיצור, בס"כ נזכר בהרחבה. ברכת כהנים בס"ד נזכר בקיצור, בס"כ נזכר בהרחבה. מעשה דתן ואבירם, בס"ד נזכר בקיצור, בס"י נזכר בהרחבה. מצוות ציצית, בס"ד נזכר בקיצור, בס"כ נזכר בהרחבה. רצון בלעם לקלל, בס"ד נזכר בקיצור, בס"י נזכר בהרחבה. קיום נדר, בס"ד נזכר בקיצור, בס"כ נזכר בהרחבה. מעשה הצרעת של מרים, בס"ד נזכר בקיצור, בס"א נזכר בהרחבה. מסה, בס"ד נזכר בקיצור, בס"י נזכר בהרחבה. תבערה, בס"ד נזכר בקיצור, בס"א נזכר בהרחבה. קברות התאוה, בס"ד נזכר בקיצור, בס"א נזכר בהרחבה. חטא העגל, בס"ד נזכר בקיצור, בס"א נזכר בהרחבה. לוחות שניים, בס"ד נזכר בקיצור, בס"א נזכר בהרחבה. בעלי חיים טמאים וטהורים, נזכרו גם בס"כ וגם בס"ד. איסור שעטנז, נזכר גם בס"כ וגם בס"ד. איסור כלאים, נזכר גם בס"כ וגם בס"ד. איסור רבית, נזכר גם בס"כ וגם בס"ד. האיסור לקחת את עוללות הכרם, נזכר גם בס"כ וגם בס"ד.

אבל החוקים והאירועים הנוגעים לבניית המשכן והעבודה המיוחדת שבו, שנזכרו רק בס"כ, ולא נזכרו בשאר ספרים, אכן יש לשאול ולברר עליהם, האם התפתחו עם מסורת המשכן המפואר, או שהם חוקים קדומים שהיו כבר בתקופת משה. ואלו הם: בניית משכן העדות. קרבן חטאת וקרבן אשם בס"כ, ולעומת זאת בס"ד ובספרים יהושע עד שמואל נזכר רק עולה וזבח [קרבן עולה הקרב כולו לה', או קרבן שלמים הנאכל גם לבעלים]. בס"כ נזכר הבאת מנחה למזבח על ידי הכהנים, ובשאר המקורות נזכר הבאת מנחה גם על ידי מי שאינו כהן, כמו שנאמר בס"י (במדבר טז,טו) אצל דתן ואבירם, וכן נזכר אצל מנוח ואשתו בספר שופטים פרק יג, וכן נזכר בספר שמואל א (ג,יד) עון בית עלי לא יתכפר בזבח ומנחה [כאן המנחה תבוא על ידי כהן], וכן נזכר בספר שמואל א (כו,יט) שם אומר דוד לשאול מדוע אתה רודף אחרי, אם ה' הסיתך אביא לפניו מנחה ויתכפר לי. בספר שמואל (שמ"א ב,כח) נאמר, שתפקיד הכהן להקריב על המזבח, להקטיר קטורת, ולשאת אפוד. ועוד נאמר בספר שמואל א (כא,ה-ז), שהכהנים היו נותנים את לחם הפנים חם לפני ה', במקום הלחם הישן שהסירוהו מלפני ה', והקפידו שלחם זה יאכל בטהרה. בס"כ האפוד מעורב בזהב, וכך נזכר בספר שופטים אצל גדעון (ח,כז) ומיכה (יז,ה), אבל במשכן שילה נאמר (שמ"א כב,יח) ששמונים וחמישה כהנים לבשו אפוד בד. בס"כ נאמר (שמות כח,ל; ויקרא ח,ח; במדבר כז,כא) שנתנו את האורים והתומים בתוך החושן, ובהם שאלו את ה', ואילו בספר שמואל א (כג,ט; ל,ז) נאמר, שתפקיד האפוד היה לשאול בו מה' באורים ותומים. הקטרת קטורת שהיא מתפקיד הכהן [=הלוי] נזכרה גם בספר דברים (לג,י). כיור, שולחן, מנורה, כרובים, יריעות האוהל, בגדי כהונה, ציץ, אבנט, קרבן מילואים, חזה התנופה ושוק התרומה, קרבן כיפורים, עולת תמיד, שנת היובל, כל אלו נזכרו רק בס"כ. בספר דברים (יב,ח) נאמר שבמדבר היה מותר להקריב קרבן בכל מקום שירצה, ואילו בספר ויקרא (יז,ד) נאמר, שבמדבר כל מה ששחטו היה צריך להיות קרבן שלמים, וצריך לשחוט רק בפתח אוהל מועד. בס"כ  נזכר שהמזבח היה מעצים וצופה בנחושת או בזהב, ואילו בס"א (שמות כ,כ-כא) וס"ד (דברים כז,ה) נאמר, שהמזבח היה מאדמה או מזבח אבנים. שמיטת קרקע בס"א וס"כ, לעומת שמיטת כספים בס"ד.

כאן המקום לבאר, שיש בספר דברים תוספות מועטות שהוסיף העורך בתקופת שלמה, ואותם תוספות מועטות גרמו לחוקרים לייחס את כל הספר לתקופה מאוחרת, אולם אם מבחינים בתוספות, ויודעים לבודד אותם משאר הספר, מגלים שספר דברים קדמון הוא מאוד, ומשה בעצמו כתבו, כפי שכתוב בתורה (דברים לא,ט), והדברים כהוויתם, והכותב בזמן שלמה שסידר את הספר וייחסו למשה, כתב את אשר ידוע לו, וכך אירע באמת.

ואלו הם חוקי ספר דברים: מינוי שופטים. ציווי בני ראובן וגד. לא להוסיף או לגרוע. לא לשכוח את מעמד חורב. לא ראיתם תמונה. לא לעשות פסל. ה' הוא האלהים. שלש ערים בעבר הירדן לרוצח בשוגג. עשרת הדיברות. שמע ישראל. על לבבך. ודברת בם ושננתם לבניך. תפילין של יד ושל ראש. מזוזה. לא לשכוח את ה'. להשבע בשמו. לא לנסות את ה' כמו שעשו במסה. ואמרת לבנך עבדים היינו. החרמת שבעה עממים. לא לכרות ברית איתם. לא להתחתן איתם. לאבד עבודה זרה שלהם. לא לפחד מהעמים כשיכבוש את ארץ ישראל. לא לחמוד כסף וזהב של עבודה זרה. ואכלת ושבעת וברכת. חטא העגל. תבערה. מסה. קברות התאוה. לוחות שניים. אלעזר מכהן במקום אהרן. הבדלת שבט לוי לשאת את ארון הברית. לשרת את ה'. לברך בשמו. אין ללוי נחלה. ליראה, לאהבה, לעבוד. אהבת הגר. בליעת דתן ואבירם. לאהבו, לעובדו. תפילין של יד ושל ראש. ללמד לבנים. מזוזה. ברכה על הר גריזים קללה על הר עיבל. לאבד את כל מקומות הפולחן. לעבוד את ה' רק במקדש. עולות, זבחים, מעשרות, תרומה. נדרים, נדבות, בכורות בקר וצאן. איסור הקרבת קרבן בכל מקום. שמחה עם בני המשפחה העבדים והלוי בכל הנזכר למעלה לפני ה'. היתר בשר תאוה. לא לאכול דם. לא לאכול בשערים את הנזכר למעלה. לא לעזוב את הלוי. היתר בשר תאוה בכל מקום. לא לאכול דם. לא לעבוד עבודה זרה כגוים. לא לשרוף את הילדים לעבודה זרה כגוים. לא לשמוע לנביא לעבוד עבודה זרה. הריגת נביא שקר. הריגת מסית. הריגת אנשי עיר הנדחת. לא להתגודד. לא לשים קרחה בין העיניים. בעלי חיים טהורים וטמאים. פדיון מעשר ובכורות בכסף. מעשר עני בשנה שלישית. שמיטת ממון. לא לקפוץ את היד מלתת הלואה לעני. עבודת עבד או אמה שש שנים. מענק שחרור. רציעה במרצע לעבד עולם. לא לעבוד בבכור תמים. לאוכלו במקדש אתה וביתך. לאכול בשערים בכור בעל מום. שחיטת פסח במקדש. לא לאכול עמו חמץ. לאכול מצות שבעה ימים. לא יראה שאור. לא ילין מהבשר לבוקר. ופנית בבוקר והלכת לאוהליך. ביום השביעי של פסח עצרת לה'. חג שבועות. חג הסוכות שבעה ימים ולא שמונה. שלש פעמים יראה זכורך. שופטים ושוטרים. לא תטה משפט. לא תקח שוחד. לא לנטוע אשרה אצל המזבח. לא להקים מצבה. לא לזבוח בעל מום. הריגת עובד עבודה זרה. המשפט יהיה אצל הכהנים הלוים ואצל השופט. מי שלא ישמע אליהם יומת. מינוי מלך מאחיך. לא ירבה סוסים. לא ירבה נשים. לא ירבה כסף וזהב. יקרא את התורה תמיד. לא יהיה לכהנים הלוים נחלה. ינתן לכהנים מהזבח זרוע לחיים וקיבה. ינתן לכהנים ראשית דגן תירוש ויצהר. ינתן לכהנים ראשית גז הצאן. הלוי יכול לבוא ולשרת במקדש. לא יעביר בנו ובתו באש. לא יקסום, יעונן, ינחש, יכשף, יחבור חבר, ישאל אוב וידעוני, וידרוש אל המתים. ישמע לנביא. נביא אקים להם כמוך. נביא שקר יומת. אם לא יתקיימו דברי הנביא תוכח שקרנותו. הכנת ערי מקלט. רוצח בשגגה ינוס אליהם. אם ירחיב ה' את הגבול יתן שלש ערים גם מעבר לירדן. רוצח במזיד שינוס אליהם יהרג. לא להשיג גבול נחלה. לא יפסוק על פי עד אחד. על פי שני או או שלושה יפסוק. עד שקר ייעשה לו כמו שזמם. מידה כנגד מידה עין בעין. לא יירא מהאויב במלחמה. הכהן ידבר ללוחמים שלא ייראו. השוטרים יחזירו את הבונה בית, נוטע כרם, מארס אישה, ירא ורך לבב. במלחמה יקראו לשלום תחילה. אם תשלים יהיו למס. אם לא תשלים יהרגו את הזכרים וישאירו את הנשים הטף והבהמה. בארץ ישראל יהרגו ויחרימו את כולם ולא יחיו נשמה. לא יעקור עץ מאכל במצור רק עצי סרק. עגלה ערופה מהעיר הקרובה אל החלל. ונגשו הכהנים בני לוי שהם מיועדים לעבוד במקדש, לברך בשם ה', ולהכריע בריבות ובנגעים. דין יפת תואר במלחמה. לא יעדיף את הבן הקטן של האהובה על פני הבן הבכור של השנואה. הבכור יקבל פי שנים. הרג בן סורר ומורה. לא להשאיר תלוי בלילה. השבת אבידה. עד דרוש אחיך אותו. הקם תקים עמו. לא ילבש גבר שמלת אישה. לא תעדה אישה כלי גבר. לא תקח האם מעל הבנים. קודם ישלח את האם ואחר כך יקח הבנים. עשיית מעקה. לא לזרוע כלאים בכרם. לא לחרוש בשור וחמור. לא ללבוש שעטנז. עשיית גדילים בארבע כנפות. עונש מלקות ומאה כסף למוציא שם רע. הריגת נערה שזנתה. הריגת השוכב עם אשת איש. הריגת האיש והנערה המאורסה ששכבו בעיר. הריגת האיש לבדו ששכב עם נערה מאורסה מחוץ לעיר. חמישים כסף למפתה ולא יוכל לשלחה. לא יקח את אשת אביו. לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה. לא יבוא ממזר בקהל ה'. לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על שלא קדמו בלחם ומים, ושכרו את בלעם לקלל. אדומי ומצרי יבואו דור שלישי. מקרה לילה יצא אל מחוץ למחנה צבא. לפנות ערב ירחץ במים ויבוא אל המחנה. מקום להפנות מחוץ למחנה צבא. יתד על כלי המלחמה לחפירה וכיסוי הצואה. ה' מתהלך בקרב מחנה צבא. לא תסגיר עבד אל אדוניו. עמך ישב בקרבך. לא תהיה קדשה. לא יהיה קדש. לא יביא אתנן זונה לבית ה' כנדר. לא יביא מחיר זנאי לבית ה' כנדר. לא יתן ברבית כסף או אוכל. לנכרי תשיך. לקיים את הנדר. לא לאחר לשלמו. ענבים כרצונך לא יתן לכלי. מלילות כרצונך, לא יניף חרמש. שילוח בגט. לא ישאנה אחרי שנישאה לאחר. נקי לאשתו שנה אחת. לא יחבול ריחיים ורכב. הגונב איש ומכרו יומת. ינהגו בצרעת כהוראת הכהנים הלוים. יזכרו את מעשה מרים. הלוה יוציא את העבוט החוצה. ישיב לו את העבוט כבוא השמש. ביומו יתן שכר שכיר. לא יומתו אבות על בנים, ובנים על אבות. לא יטה משפט גר ויתום. לא יחבול בגד אלמנה. לא יקח עומר שכחה. לא יפאר בזתים. לא יעולל בענבים. ארבעים יכנו לא יוסיף. לא תחסם שור בדישו. מצות יבום. מצות חליצה. וקצותה את כפה. אבן גדולה וקטנה. איפה גדולה וקטנה. זכרון מעשה עמלק. מחיית עמלק. לקיחה מראשית פרי האדמה למקדש לכהן והודאה לה'. ודוי מעשר בסוף שנה שלישית. לא אכלתי באוני מהמעשר. לא ביערתי ממנו בטמא. לא נתתי ממנו למת. כתיבת התורה על אבנות מסוידות בהר עיבל. בנין מזבח בהר עיבל מאבנים שלמות הקרבת עולות וזביחת שלמים. אלה יעמדו על הברכה ואלה על הקללה. ארור שיעשה פסל ומסכה בסתר. ארור מקלה אביב ואמו. ארור מסיג גבול רעהו. ארור משגה עיור בדרך. ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. ארור שוכב עם אשת אביו. ארור שוכב עם בהמה. ארור שוכב עם אחותו. ארור שוכב עם חותנתו. ארור מכה רעהו בסתר. ארור לוקח שוחד להרוג נקי. ארור אשר לא יקיים את התורה. מי שיעבוד עבודה זרה ייענש. מינוי יהושע. מצות הקהל בשנת השמיטה בחג הסוכות.

מגילות ספר התורה

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 09/01/2024 10:32:50

מה שהקשו החוקרים, שבספרים שמות עד במדבר, מסופר שהיה אוהל מועד במרכז המחנה מוקף כהנים ולוים, ולפתע בספר במדבר פרקים יא-יב אנו מוצאים שאוהל מועד  היה  מחוץ למחנה, זה משום שהיו שני אוהלי מועד, אוהל שכינה במרכז המחנה, ואוהל משה שבו לימד את העם תורה, ובו שהה יהושע תמיד, כמו שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל, שהרי לא יעלה על הדעת שיהושע שאינו כהן שהה תמיד באוהל מועד המקודש שבמרכז המחנה. וכך נאמר בילקוט שמעוני פרשת בהעלותך (רמז תשלז): "ויעמד אותם סביבות האהל [יא, כד], באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה, שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות וכמדת הפנימי כך היה החיצון, והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות שנאמר ושמרו את משמרתי את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל שני אהלים עשו וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל העמידן ל' בצפון ושלשים בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב ואחד היה עומד בתוך אמה".

מה שהקשו החוקרים, מנין היה לישראל כסף וזהב ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ועצים להקמת המשכן, ואבני שוהם ואבני מילואים לבגדי כהונה, ושמן למאור, ובשמים לשמן המשחה, וסממני קטורת, ומים לרחוץ רגלי הכהנים? בני ישראל במדבר היו עשירים גדולים, ושלמו לבני עשיו ולבני מואב כסף עבור האוכל ועבור המים, כמו שנאמר בספר דברים (ב,כח-כט), ולבני גד ולבני ראובן היה מקנה רב, ואף את שאר חומרי המשכן וכליו וכלי בנייתו היה להם.

בנוגע למציאותו של משכן משה אצל שלמה, כמו שנזכר בספר דברי הימים ולא נזכר בספר מלכים, ספר דברי הימים משלים את ספר מלכים, והוא מפרט דברים סתומים שלא נזכרו בספר מלכים, ואכן משכן משה הגיע לשלמה, והוא אכן שכן בבמה בגבעון. ושלמה הוסיף לעשות עוד הרבה כלי קודש, כמו שנאמר בספר דברי הימים: "ויעש כיורים עשרה ויתן חמשה מימין וחמשה משמאול... ויעש את מנרות הזהב עשר כמשפטם ויתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאול. ויעש שלחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאול" (דברי הימים ב ד, ו-ח). וכן בספר מלכים נאמר ששלמה הוסיף מנורות (מלכים א ז,מט).

בנוגע לביטוי 'הכהנים הלוים' שנזכר בספר דברים, וכן לנאמר "וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה', ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני ה'" בספר דברים, כל מקום שנזכר  לוי בהקשר של עבודת קרבנות, הכוונה לכהן.

הסיבה שהותר לדוד ואנשיו לאכול את לחם הפנים שבמשכן שילה, היתה משום פיקוח נפש, ולא משום שהתירו אז בשעת הדחק לכל טהור לאכול לחם זה.

אם נזכר בספר שמואל ונר אלהים טרם יכבה, ולא הוזכר שהנר דלק במנורת זהב, הכוונה היא לנר אלהים שדלק על המנורה מזהב, גם אם לא נכתב זאת במפורש.

מה שנזכר בספר שמואל ושמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים, הכוונה שישן בחדר סמוך להיכל, ולא ישן שמואל בהיכל עצמו.

הביטוי יושב הכרובים שנזכר פעמיים בספר שמואל, מוכיח שבמשכן שילה היה ארון שעליו כרובים, כמו במשכן של משה, אולם כשם שבמדבר היו שני אוהל מועד, כך היו שני ארונות קודש, אחד שכן בתוך המשכן ואחד יצא איתם למלחמה, וכך נאמר בתוספתא (ליברמן, סוטה ז,יח): "ר' יהודה בן לקיש אומר, שני ארונות היו, אחד שיצא עמהן למלחמה, ואחד ששרוי עמהן במחנה, שיצא עמהן למלחמה היה בו ספר תורה שנאמר וארון ברית ה' נסע לפניהם וגו', וזה ששרוי עמהן במחנה זה שהיו בו לוחות ושברי לוחות שנ' וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה".

יותר ממה שכתבתי יש, ולכל שאלות החוקרים יש תירוצים ומענים. והבוחר יבחר.

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 09/01/2024 10:47:39