רמב"ן:
וסוף דבר, ראוי להאמין בזה לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עוונו ופשעו. וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו, שאינו זכור בהם, יתודה מן הנשאר בסתר. ואם יהיה צדיק אובד בצדקו, יהיה מייחס זה תחילה אל מיעוט עבירות שעשה. וכן יחשוב הרשע השליו, יהיה תולה שלותו במיעוט הצדקה ומעשה הטוב שעשה.
ואחרי כן, אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב, וזו אינה קושיה בדעתו שלאדם. רק למי שיודע עצמו שהוא צדיק ואין פשע לו ועון מספיק לרעה המוצאת אותו. ואפשר שישא פנים לעצמו, וישיא נפשו בצדקו.
אבל זה הספק, אף על פי שהוא מועט, עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל עניין ההצלחות, יהיה חושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו, או שלוות הרשע הזה בסוד הנזכר, הנכלל בשם סוד העיבור, אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה, לאחר שישמר בו מאוד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו. ואם לא שמע אותו, יהא תולה העניין בו על דעת יודעו.
ועם כל זה יחשוב, בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור, וטוב טעם ודעת במשפטי האלוהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק במשפט בחסד וברחמים. עכ"ל
 |
|
|
