תשובתו של ישעיהו ליבוביץ

זריחת עץ,

באותה מידה אפשר לשאול מה הקשר בין היהדות של חז"ל ליהדות המקרא, או מה הקשר בין אמונת הקבלה לאמונת חז"לך או לאמונת המקרא.

טול לדוגמא את דברי אישציפ: "עפ"י התורה העולם נברא במידת הדין, מידת הרחמים הופיעה רק בעקבות חוסר היכולת של בני האדם להשתלב עם עולם שאין בו פן של רחמים". איפה בדיוק נזכרות בתורה מידת הדין ו/או מידת הרחמים?

מציץ יקר,

לאט אבל בהתמדה, מתכנס קו הטיעון שלך לחיקו החמים של המאמר "כל אחד והאמת שלו". מאמר לגיטימי, אבל בסיס לא מלהיב לדיון בהשתתפות יותר מאדם אחד.

ראשית, אתה משווה את האמירה שהאל רחום, לאמירה שאישה פלונית היא יפה. אין הרי יופי כהרי רחמים, מציץ. השימוש התקין במושג "יפה" אינו מאפשר ויכוח אלא לכל היותר חוסר הסכמה. אני יכול לומר "יפה" על כל דבר ולכל היותר יהיה לי טעם לא שכיח. רחמנות מבטאת יחס קונקרטי בין אדם לבין עצם או בעל חי שעליו הוא פועל. אין תקן לאמות המידה, אבל אפשר להגיע למצב שבו "רחמן" או "אכזרי" הם שמות תואר שאינם מתאימים בעליל לתצפית.

אחר כך באה טענת ה"טעות הנגררת" - הדת ממילא מתמחה בקביעות לא מבוססות ולכן לא צריך להיטפל לעוד אחת כזו מני רבות. חופשי, אין לי שום תביעות מהדת או מהדתיים. הבעיה שאותה ניסיתי להבליט, היא הפער שבין הטיעונים המורכבים והטרמינולוגיה העשירה שהפעלת בנוגע לעולמות מושגים אחרים, "קשים לעיכול", לבין הלוז של אותם טיעונים שהוא בערך "בא לי להגיד שהאל חנון, מה תעשה לי?". התשובה היא, כמובן, שלא אעשה כלום. תגיד מה שבא לך ותהנה מכל רגע - דווקא אני, כאדם חסר ערכים, לא תובע ממך שום עקביות או עמקות בדרכך לחיפוש האושר. אני מעדיף רק, במסגרת כללי הדיון בפורום הזה, ש"בא לי" יתואר בשתי מלים. מקסימום עשר.

עריכה: התחלתי לערוך את ההודעה כדי להבהיר שהמילה "חנון" מנוקדת בקמץ (או פתח) ולא בשווא; אלא שבמחשבה שניה, הטענות שלי הן בדיוק כנגד זה שבתיזה של מציץ ואחרים, אפשר להחליף את הניקוד של המילה "חנון" ולהישאר באותה רמת תוקף.

תוקן על ידי - יבוסי - 29/09/2005 23:47:17

יבוסי יקר

אינני מבין את ביקורתך על דברי.

אני לא אמרתי שייחוס מידת הרחמים להקב"ה, היא טענה לא מבוססת "ככל טענות הדת". רציתי רק למקד את הדיון. הרי אינך מצפה שבאשכול אחד נגמור לדון בכל השאלות הגדולות שיש בעולם. עניתי על הטענה הספציפית שיש כאן בעיה של חוסר משמעות וטענתי שהבעיה הזו לא קיימת כאן. אמרתי שלכל היותר יש כאן טענה אחרת של היעדר ביסוס . זה לא שולל את האפשרות שגם על הטענה ההיא יש תשובות טובות.

נניח למשל שלמישהו יש סיבות טובות להניח שמה שכתוב בתנ"ך הוא אמת כפשוטו. נניח שהאדם הזה יודע שאין לו את האינפורמציה על האילוצים הכרוכים בבריאת עולם, כדי לשפוט בעצמו אם הא-ל הוא רחמן או לא . האין זה מוצדק מצדו להאמין שהא-ל רחמן , על סמך זה שזה כתוב בתנ"ך , אם יש לו סיבות מוצדקות להאמין בתנ"ך? כל עוד היה כאן טענה שיש כאן משהו שמתנגש בעצם הגדרת המושג רחמים, היה אפשר לטעון שאמונה כזאת היא פשוט חסרת משמעות ולא יועילו שום ראיות. אבל אם אנחנו יכולים להבין שאין לנו מספיק אינפורמציה כדי לשפוט ישירות , בגלל שיש כאן אילוצים שאין לנו דרך לחשב, אם יש במסגרתם משהו טוב יותר , הטענה הזאת נופלת. נשארת השאלה אלו סיבות מוצדקות יכולות להיות, אלא שכאמור, אי אפשר לדון בכל דבר באשכול אחד קטן בהיידפארק.

אני מתקשה מאוד להבין למה אתה אומר שהולך ומתברר שהלוז של הטיעונים כאן הוא "בא לי". לי אישית לא בא שום דבר. באמת ובתמים אין לי עניין להשתכנע או לשכנע מישהו אחר שהא-ל רחמן או לא. אני גם לא חושב שזה הפואנטה של הדיון הזה. הנושא כאן הוא האם בעיית הרע מהווה סתירה ליסודות אמונת היהדות. אני ניסיתי להבהיר גישה מסוימת השונה מהגישה המקובלת כיום, שבמסגרתה ניתן לכאורה ליישב את בעיית הרע באופנים שונים.

שים לב, שמתי קו מתחת למילה ליישב. ליישב קושי אין פירושו להוכיח משהו , אלא לא יותר מאשר לדחות הפרכה.

האם אתה רוצה לומר שכל פעם שאדם מיישב קושי מסויים בעמדתו , הלוז של טיעונו הוא "בא לי" ושהוא מתכנס לחיקו של "כל אחד והאמת שלו"? זה אבסורדי!

אף אחד לא רצה להוכיח כאן שהא-ל רחמן, אלא אולי להראות שאפשרי שהא-ל רחמן, למרות הרע קיים בעולם, או, לכל הפחות, שאין כאן סתירה ליסודות היהדות . זה דיון מהותי שאינו קשור לבא לי , האם יש או אין סתירה? אין כאן שום טיעון פוזיטיבי ואף אחד גם לא התכוון להביא טיעון פוזיטיבי. זו פשוט שאלה שונה ונפרדת , שאולי מעניינת, אבל לא העסיקה אותנו כאן.