''הסכמות'' תחליף לביקורת ספרים?

הרב ש. סלומון

א. אינני מבין מה המקום לסלידה מ"בקורות הספרים" שביתד והמודיע - האם ממודעות הצבע - "בנק X הטוב ביותר", או "תוכנית חסכון X בדיוק עבורך"... אנו סולדים? לא! זוהי מודעת פרסומת כפשוטה!
כל בקורות [קרי: הערכות] הספרים, הם מודעות (בתשלום בדרך כלל), על יציאתו של ספר פלוני לאור. כתבות אלו נכתבות ונמסרות על ידי המפרסם בעצמו - (ושינויי הסגנון בין המודעות יעידו!). [כותב השורות אומר זאת מידיעה אישית - כאשר הוא עצמו נזקק פעם לפרסם ספר].
ניתן לומר, ש"בקורות" הספרים, הקדימו בשנים רבות את מה שנקרא כיום "מדור אינפורמטיבי" - פרסומת מסחרית הניתנת במסווה של ידיעה חדשותית.

ב. העובדה שחוששים בציבור החרדי להעביר בקורות נובעת מכך, שכל דבר (ספר, אישיות וכד') שנמתחה עליו פעם איזושהי בקורת - מסומן כדבר פסול שלא יבוא בקהל לעולם.
(אינני יודע מה גרם למה - האם העובדה שהציבור לא רגיל בבקורת, גרמה לו לכך שכאשר יש בקורת הדבר נפסל. או העובדה שכל דבר שיש עליו בקורת נפסל - גרם למניעת הבקורות.)
[כותב השורות התבקש פעם לכתוב מאמר בקורת - כלומר, הערכה, על ספר. בתוך המאמר - שכלל לשונות שבח והערכה רבים ( - כמנהג המקום...) שולבה איזו הערת ביקורת קלה - כשנודע הדבר למחבר, קיבל הכותב שיחת טלפון בהולה, בבקשה ובתחנונים להסיר את הערה...]
לא ראיתי את בקורות הספרים שבעתון הארץ. אבל כמובן שהמטרה של הבקורת צריכה להיות אחת: שכל מוציא ספר לאור, יחשוב פעמיים לפני שהוא מוציא את הספר! אם הוא יקרא בקורות על שגיאות כתיב רבות מדי בספרים - הוא ידע שספרו גם הוא עלול לעמוד בפני אותה בקורת - והוא יגיה שוב ושוב את ספרו! אם תבוא בקורת על ספר שאינו מדייק בציטוטים, או שאינו מציין מקורות - מחברי הספרים הבאים אחריו יזהרו יותר בענין.
עצם העובדה, שכל מחבר יודע שספרו עלול לספוג בקורת ציבורית, תביא את ציבור המחברים לשימת לב ורצינות יתירה למקצועם!
זו - ורק זו - מטרת בקורות הספרים.

ג. יתירה מזאת, אילו "בקורת ספרים" היתה פעילה כראוי בציבור החרדי, היא היתה ממלאת את מטרת ההסכמות (שלא קיימת כיום) - בקורת היא ההסכמה הטובה ביותר.

ד. מתוך קריינא דאגרתא (הרב יעקב ישראל קנייבסקי - הסטייפלר) (ח"א עמ' שטו - העתק מתוך ספרו "חיי עולם"): ואפי' חיבור שיש עליו הסכמות מחכמי התורה, אין זאת אומרת כלל על הגינות הוראות החיבור כידוע, ואין רצוני להאריך רק אעתיק מש"כ הגאון מהרש"ם ז"ל בתשובותיו ח"א סי' ק"ט וז"ל - הן נשלח אלי ספר כו' וגם אני הסכמתי עליו בראותי אפס קצהו כו' וכאשר עיינתי ראיתי כי כל רוח דעת אין בקרבו.

ה. רצ"ב מאמר בענין ההסכמות לספרים, מתוך עלון "ספרא" (גליון 5 - תמוז תשס"א) [מעלון זה יצאו לאור רק 13 גליונות החל בחודש אדר תשס"א עד ניסן תשס"ב]:
למה נקרא שמם "הסכמות"?
בניגוד למה שמקובל לחשוב, שהמושג "הסכמה" לספר, מתקשר עם הסכמה ורשות - כלומר שרבנים עברו על הספר ומעידים כי ספר זה ראוי והם מרשים ומסכימים להדפיסו - מעיון ב"הסכמות" קדומות, מתקבלת תמונה אחרת לגמרי.
"הסכמה" היא לשון של חרם, כמו שאנו אומרים ב"התרת נדרים" בערב ר"ה - "...כי יראתי פן אכשל ונלכדתי ח"ו בעון נדרים ושבועות ונזירות וחרמות ואיסורין וקונומות והסכמות"...
"ההסכמות" הקדומות כללו בתוכם איסור וחרם כלומר "הסכמה" לבל ידפיסו ספר זה ללא רשות המחבר / המו"ל. וכזה הוא לשון הפוסקים: "וע' בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ס"ב בשם הגאון מהר"ר מרדכי בנעט ז"ל שכתב ע"ד הסכמות שנותנים רבנים על הדפסת ספרים שלא ידפיס עוד אחר ספר זה..." (פתחי תשובה יו"ד רל"ו א).
- - -
ברבות הימים קיבל המושג "הסכמה" את המשמעות לה רגילים לתת היום - כלומר, הסכמה ורשות להדפיס את הספר.
משמעות נתינת הסכמות היתה לבקר בין טוב לרע, וכמו שכתב החתם סופר בתשובותיו (ח"ה חו"מ סי' מ"א): ...ותמהתי מאוד בראותי שמרצונו יתבטל מנהג נטילת ההסכמה חלילה לו מחדול ליתן הסכמה אפי' על הדפסת ספר ישן נושן ודבר שנצטער בו אותו צדיק כי מיום שזלזלו בנטילת הסכמה רבו ספרי מירוס בישראל ומדפיסי ספרי' חדשים וקורא להם בשם ראשונים אבל ברוך ד' כי עדיין יש ויש יראי ד' שאינם לוקחי' ספר חדש אם לא יראו הסכמה מרב בדוק ביראת ד'...
- - -
רבוי הספרים ובעקבותיו ריבוי ההסכמות, הביא להכתרת רבים מגדולי ישראל בתואר "שר המסכים" (על משקל שר המשקים), זאת לרגל התנוססות הסכמותיהם על ספרים רבים, מהבולטים שבהם ניתן לציין את רבי יוסף שאול נתנזון ורבי אפרים זלמן מרגליות - מגדולי רבני גלציה, בתקופה מאוחרת יותר את האחים רבי בצלאל ורבי שלמה הכהן מווילנא, וכן את רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא. ועוד ועוד.
מאידך היו בכל התקופות גדולי תורה שמיעטו לתת הסכמות (הגר"א מוילנא למשל, נתן רק שתי הסכמות), והיו אף שנמנעו מלתת הסכמות כלל - כל אחד וסיבתו הוא.
- - -
ההסכמות כיום אם כדמותם בעבר הרחוק ואם בצלמם בעבר היותר קרוב, כמעט ונעלמו מהאופק. כיום רוב ההסכמות נושאות יותר אופי של "מכתב ברכה" וכדו'.
- - -
הסכמה יקרה...
כאשר יצא הספר מאורות נתן על האיסור להשתמש בחשמל בשבת, בא המחבר לבקש הסכמה ממרן ( - רבי דוב בעריש וידנפלד, גאב"ד טשיבין), אמר לו מרן, "איך אוכל לתת הסכמה על ספר זה האוסר, כאשר אני בעצמי משתמש בחשמל. וסידר רבינו לעצמו בטריות [מצברים] ואח"כ כתב לו הסכמה על הספר. ואמר שזוהי הסכמה יקרה שעלתה מאתיים ל"י... (בצלו חמדתי)
סוף ציטוט.

ו. ראה עוד: שינויים בהסכמות. אלבוים אבישי. המעין, תשרי תשנ"ח. הסכמות לספרי קודש בדורנו. אהרן ארנד. עלי ספר, יח, תשנ"ה - ו.
כמו"כ קראתי באיזה מקום תיאור על "הסכמות" בנות ימינו, איך שנותן ההסכמה עצמו כותב - שאינו נותן הסכמה, וכו' וכו' - והמחבר מציב את המכתב בראש ספרו תחת הכותרת "הסכמת" הגאון.... נשמט ממני מקור התיאור הנ"ל.

ז. "עשירים אנחנו במבקרים" זהו לשונו של החזון איש באגרותיו (ח"ג אגרת קפט). ל"מבינים" בסגנון, אולי יש בו קצת פלפל - אבל הוא רחוק מאוד מסגנונו של ר' יצחק הוטנר. למשל - המילה "לימודיות" היא סגנון מובהק של החזו"א.

סקירה יפה ומעניינת

לפעמים מחירה של ביקורת היא חיסול המחבר .
מחיר כבד יותר מעוד ספר גרוע .

A learned friend has send me the following comment

ההכמות על ספרים נולדו עם הופעת הדפוס. הספר הראשון שזכה להסכמות הוא בפר האגור לרבי יעקב לנדוי תלמיד המהרי"ל שנדפס בנאפולי בשנת ר"ן. ושם מספר הסכמות המעידות על מהות וטיב הספר.

הסכמה הראשונה שבה יש איסור וחרם על הדפסת הספר, ובהסכמה זו נולדה "זכיות היוצרים" היהודי, היא על ספרי ר' אליהו בחור המדקדק הנודע מווינציה, בשנת רע"ט.

בשנת שי"ד הופיע בוונציה תקנה בונציה שאאסור להדפיס ספר בלי הסכמה.

מדוע נולדו "ההסכמות" עם הופעת הדפוס? השערות שונות נאמרו בדבר. יש שטענו שהושפעו מהנצרות שבזמן הופעת הדפוס לא הורשו להדפיס שום ספר בלי רשות האפיפיור, אך מסתבר יותר, שיוקר הדפוס גרם לכך. המדפיסים רצו "בלורב" טוב בכדי להיות בטוח שיקפצו הקונים לספריהם שהדפסתם עלו ביוקר.
_______________

אם אין דעת הבדלה מנין?

I think the above phrase sums up the problem with criticism in the chareidi world. In a society where the critical faculty is actively eradicated from the entire education system how do you expect criticism to thrive? We are talking about a group that often can barely distinguish fact from opinion, never mind form a critical opinion.

In the western world criticism forms an important part of the discourse that is an integral part of society. Western societies thrive on a constant flow of ideas. These ideas are expressed in the arts, in philosphy, in law, in politics and in all other walks of life. Criticism, whether in the performing or visual arts, in music or books, in food or wine are there to challenge, to put forward a point of view and often to offer a general critique of the subject matter. It is no coincidence that some of the best prose often appear in reviews.

Compare this to chareidi society where there is no flow because there are no ideas, where thinking is not merely stagnant but it hardly exists,where little value is accorded to good writing, where 'quality' is a word associated with the number of supportive rabbis, and you begin to understand the extent of the problem.

This is not limited to religious books where one could argue that the reticence to criticise is out of respect for the subject. Take the music scene where new trash floods the market on an almost daily basis and every single one is hailed a masterpiece. Ditto for story books pouring out of the myriad chareidi presses.

To see how good we might be at criticism it is worth taking a look at areas where criticism is traditionally permitted.o

Chidushei Torah: I recall in yeshive ketane how we would cherish reading Ibn Ezra's barbed comments on the Kalir and others, the Yam Shel Shlomo's retort and general polemics that spill out in the responsa.

Nowadays, criticism in yeshivos is limited to constructing pseudo chidushim to 'farentfer' questions that never existed.
o(Shiurim of reb berl povarsky are a good example)

They are only concerned with what did this or that rav say with little debate as to why he said it, and God forbid debating how could he say it.

The second area where criticism is a 'mitsve' is of the 'enemies'. I hardly need say much other than it shows how unable they are to engage in debate and rational argument, and criticism is almost exclusively rants and often of a personal nature.

As an excercise to discover the difficulties, try writing a review of Kehilas Yaakov... o



תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 3/31/2003 12:43:20 AM