מקום המשפט בעיר ומלואה של ש"י עגנון

ביקורת ספר: שולמית אלמוג - עיר משפט סיפור: מקום המשפט בעיר ומלואה של ש"י עגנון. הוצאת שוקן תשס"ב - 2002, 252 עמ'

ד"ר אברהם טננבוים

המשפט והספרות והיחס שביניהם הוא אחד מהתחומים החדשים והפוריים ביותר בשדה המשפט. ההבחנה המקובלת מחלקת בין מה שמכונה משפט כספרות, למה שמכונה משפט בספרות. תת-התחום הראשון מנסה להשתמש בכלים מחקריים המקובלים לחקר הספרות כדי לנתח את שדה המשפט. למשל, ניתוח פסקי דין כפי שמנותח טקס ספרותי יכול להביא לתובנות שאינן גלויות על פניהן. ניתוח ספרותי שכזה יכול לברר כיצד מתייחס ומגדיר פסק הדין את המעורבים. האם למשל נקרא הנאשם בשמו? (ד"ר כהן), או שהוא קרוי "הנאשם"? (שם לא אישי וללא ציון תוארו). האם מעשים מסוימים מכונים מעשי משובה ונערות? או שמא היחס אליהם הוא כמעשי ונדליזם מרושעים? מי שאיננו בקיא בסוג זה של מחקר יגלה להפתעתו כיצד עיבוד ותכנון שונים של הטקסט יכולים להביא למסקנות ולתוצאות משפטיות שונות בתכלית. וזאת אפילו יהיו העובדות זהות לחלוטין.

ההבחנה השנייה של משפט וספרות מתייחסת ליצירות ספרותיות המדברות על המשפט "מבחוץ" ותוך כדי כך מוסיפות מימד נוסף הן להבנת המשפט והן לביקורת עליו. דוגמא לכך היא "המשפט" של קפקא. ספר המציג את האופי האקראי שבו לעיתים פוגעת המערכת המשפטית, ואת הפגיעות העצומה של זה שאיננו יודע או יכול להתגונן מפניה. דוגמא אחרת היא הספר 1984 של ג'ורג' אורוול שהפך מזמן לאחד מנכסי הצאן וברזל של הספרות המודרנית. עובדה היא כי חלק גדול מחוקי הפרטיות בעולם נוסחו תוך כדי התייחסות לעולם הבידיוני שיצר אורוול. חוקים אלו חוקקו מתוך חשש מתופעת "האח הגדול" שיצר בדמיונו הסופר אורוול ולא המשפטן אורוול.

המשותף לשני תת-תחומים אלו הוא כמובן הרצון לשיג ושיח בין המשפט והספרות אשר ייתן לנו תובנה שתעשיר ותרחיב את הבנתנו גם בספרות וגם במשפט.

ד"ר שולמית אלמוג מאוניברסיטת חיפה היא אחת החלוצות של תחום מחקרי זה בישראל. ספרה "משפט וספרות" היה הראשון שעסק בנושא בעברית.

בספרה השני המונח לפנינו, לקחה המחברת על עצמה משימה קשה ואולי בלתי אפשרית, לחפש אחרי מקומו של המשפט בספר "עיר ומלואה" של ש"י עגנון. ספרו זה של עגנון עוסק בעיירה בוצ'אץ' בה גדל עד שעזבה בצעירותו, כנראה כדי להתחמק מהגיוס לצבא האוסטרו-הונגרי. עירו זו הייתה עיירה יהודית טיפוסית בגליציה שכמותה היו רבות. בוצ'אץ' הוא הכיתוב המקובל שלה כיום אם כי בעבר נכתבה גם בוטשאטש או ביטשאטש. עגנון תכנן ארוכות לכתוב את תולדות עירו בוצ'אץ' במשך שש מאות שנה. היסטוריה שתחל ביהודים הראשונים שהתיישבו בה ומקורם לא ברור, ותסתיים בכלייתה המוחלטת על ידי הנאצים במלחמת העולם השניה.

הספר מכונה "עיר משפט סיפור", אולי בעקבות ספרו של עגנון עצמו "ספר סופר סיפור". ושם ספרו של עגנון נובע כנראה מהמשנה הראשונה בספר יצירה על פיה אלוקים ברא את עולמו בשלושה ספרים: בַּסֵּפֶר בִּסְפָר וּבְסִיפּוּר.

כפי שציינה המחברת "גם "עיר" וגם "משפט" הם תחבולות אנושיות, מבנים מלאכותיים שנוצרו כדי לגבור על כוחות הטבע ועל הדחפים האנושיים". גם העיר וגם המשפט אינם עצמאיים בפני עצמם וכדי להבינם יש צורך להתייחס אל האיזורים המקיפים אותם.
המחברת חוקרת ומפרשת מספר נקודות עקרוניות שכל העוסק במשפט חייב להתעמת עימן. אלו הן למשל היחס בין צדק למשפט, היחס בין היחיד לציבור, מקור הסמכות המשפטית/הלכתית, הקשר בין אמונה ומשפט, ועוד. בעיקר עומדת היא על הניסיון החמקמק של המשפט ליצור סדר כלשהו בעולמנו המאופיין באי-סדר. סדר שבמקרה של בוצ'אץ' הגיע לסופו בצורה טראגית.

בכל הנקודות הללו מנסה המחברת לבדוק ולעמוד על תפיסת המשפט כפי שהיא מופיעה בספר "עיר ומלואה". הכל תוך כדי שימוש בשפע מקורות העוסקים בספרות ומשפט, יחד עם מקורות רבים אחרים העוסקים בחקר פרשנותו של עגנון.

ראויה המחברת לשבח על מאמציה אלה, אלא שעדיין עומדות מספר קושיות שלא ניתן להם פתרון בספרה.

ראשית, מדובר ביצירה שלא הושלמה על ידי המחבר. עגנון תכנן לעשות זאת אך בסופו של דבר לא השלים את המשימה. הספר שלפנינו מורכב מסיפורים שונים שנערכו ולוקטו על ידי בתו אמונה ירון לאחר מותו של עגנון. מן הסתם לא זה היה הנוסח לו ש"י עגנון עצמו היה מסיימו. לא ברור אם ניתן ללמוד על עגנון מספר שלא הוא כתבו.

שנית, כמו כל ספריו של עגנון, גם "עיר ומלואה" יכולה להתפרש בפנים הרבה. המחברת למשל טוענת כי שם העיר מעיד על סופה הטראגי היות והצירופים "עיר ומלואה" ו - "ארץ ומלואה" מופיעים בהקשר לנבואות חורבן והרס. המחברת התעלמה אבל מכך שהצירוף המפורסם ביותר (לה' הארץ ומלואה) מופיע דווקא בתהילים כד', מזמור שמח ועליז למדי.

שלישית וחשוב מכל, ספרו זה של ש"י עגנון רחוק מלהיות סיפורת קלאסית. מלכתחילה נועד הספר להיות ספר זיכרון ולא יצירה ספרותית גרידא. כדברי ש"י עגנון בהקדמתו "זה ספר תולדות העיר.. אשר כתבתי בצערי וביגוני למען ידעו בנינו אשר יקומו אחרינו שעירנו עיר מלאה תורה וחכמה....ועד שבא השיקוץ המשומם... ועשו בה כלייה". עגנון משלב בתוכו הלכה, ספרות, והרבה מאוד פרטים היסטוריים מדויקים למדי על אנשים ומקומות. חלק גדול מהגיבורים שמופיעים בספרו של עגנון הם אישים ריאליים שחיו במציאות ומוכרים לנו כאנשים בשר ודם.

הרב אברהם דוד זצ"ל שמופיע בספרו של עגנון כמחבר הספר "דעת קדושים" היה מפורסם בזמנו ונשאר מפורסם עד היום הזה בזכות חיבוריו הרבים ש"דעת קדושים" הנו רק אחד מהם. "דעת קדושים" הוא חבורו לחלק "יורה דיעה" של שולחן ערוך אולם הוא חיבר גם פירושים לשאר חלקי השו"ע ("כסף הקדשים" על "חושן משפט", "אשל אברהם" על אורח חיים, ו - "עזר מקודש" על "אבן העזר"). זאת מלבד עשרות חיבורים במקצועות תורניים שונים. שמו המלא היה אברהם דוד וורמן אך הוא ידוע בספרות התורנית כאברהם דוד מבוטשאטש או "הבוטשאטשי". פירושיו מופיעים עד היום בכמה הוצאות של "השולחן ערוך" והוא מכונה שם כ "האי גאון בוצינא קדישא חסידא ופרישא מופת הדור והדרו..." וכו' וכו'.

גם שאר הרבנים המופיעים בספרו כמו חותנו מחבר הספר "נטע שעשועים" והרב שהחליפו ר' אברהם תאומים, כולם רבנים מפורסמים וידועים מרבני גליציה. אין כל התייחסות בספר לאנשים אלו כדמויות בשר ודם אמיתיות. מעניין היה להשוות את שנכתב עליהם במקורות התיעודיים כגון "האנציקלופדיה לחכמי גליציה", או "אוצר הרבנים", אך דבר זה לא נעשה. לפי עיוני הקצר, הרי עגנון בעיקר העתיק את המסורות הידועות לגבי רבניה המפורסמים של בוצ'אץ' ולא שינה בהן דבר. מנקודת רעות של ספר העוסק בעיקר בכרונולוגיה, מוזר היה להתמקד בפרשנות ספרותית בלבד.

לאור כל אלו, לא ברור כלל אם "עיר ומלואה" היא היצירה הנכונה של עגנון ללמוד ממנה ועליה את היחס בין עולם הספרות לעולם המשפט.

אולם למרות הביקורת שהזכרנו על הקשר המלאכותי מעט בין העיר והמשפט, הספר מהווה ניתוח מובחר של יצירתו של עגנון. עצם המחלוקת ואי-ההסכמה, היא מסימניה של כל יצירה חדשנית. לצערנו, משפטנים טרודים בדרך כלל מלעיין בספרות יפה. אך מי שאוהב את יצירתו של עגנון, ייהנה לעיין בספרה של אלמוג.