פערי שפה ופערי חשיבה - בין ישיבה לאקדמיה

>> אזהרה: הטקסט לא עבר הגהה. ההגהה אורכת פי כמה וכמה זמן ועולה לי בבריאות, אז החלטתי לוותר עליה. זרקתי את הטקסט כפי שהוא. כל הרוצה ליטול – יבוא וייטול <<
____

היכל הישיבה היה מלא מפה לפה, והתלמידים דנו בסוגיה חמורה במסכת שבת. הקושיה שעמדה על הפרק: מה ההבדל בין פעולת 'אינו מתכוון' שמותרת בשבת, לבין פעולת 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' שאסורה בשבת. התלמוד מתיר לגרור שולחן על גבי הקרקע בשבת - למרות שהוא חורץ את האדמה, אך אוסר לחפור בור באדמה – למרות שהחופר אינו זקוק לחלל שנוצר אלא לחול שהוצא. לכאורה מה ההבדל? הרי בשני המקרים האדם מתכוון לעשות פעולה מותרת, ואגב כך מתרחשת הפעולה האסורה.

ה'סדר' [כך כונה הזמן שהוקצב ללימוד הגמרא] הסתיים, והגיעה שעת 'סדר-מוסר' [חצי שעה שהוקדשה ללימוד ספרי מוסר]. לבשתי ז'קט וחבשתי מגבעת, כמקובל בסדר-מוסר, אך במקום לייסר את עצמי בקריאת ספר מוסר, התיישבתי ליד השולחן וחיפשתי יישוב לקושיה האמורה. ניסיתי להתרכז ולנטרל את הרעש מסביב. רכנתי על השולחן ונשענתי על ידיי, כאשר אגודליי סותמות את שני אוזניי ושאר אצבעותיי מכסות את עיניי, והתחלתי לדמיין את הסיטואציה: ספסל. כן, יש כאן מצד ימין ספסל. וחריץ. מצד שני, משמאל, ישנו בור ועפר. מהו ההבדל? היכן קבור הכלב? עיניי הוסטו אל עבר השולחן, שהיה מחורר במרכזו. לפתע החור נדמה לי כמו הבור שנחפר באדמה. הנה, החור הזה הוא כמו הבור והשולחן הוא כמו הקרקע. איפה? איפה ההבדל? נו, איפה הוא?

בום! נפל האסימון! רצתי כאחוז-אמוק אל חבריי: "הביטו פה על החור בשולחן, אתם רואים? זה בדיוק ההבדל. אם אני חופר כאן בשולחן ומוציא את פירורי הסיבית כדי להשתמש בהם להסקת התנור, אתם עדיין תכנו אותי 'מחורר שולחן' ולא 'חוטב עצים'. תכנוני להשתמש בנסורת כדי להסיק את תנורי, לא ישנה את תפיסתכם לגבי פעולתי, שעדיין תיחשב 'חירור שולחן'. לעומת זאת, אם אני אגרור את השולחן על גבי הקרקע וייווצר חריץ באדמה, אף אחד לא יתייחס לפעולתי כאל 'חרישת האדמה', אלא כאל 'גרירת שולחן'. 'שֵם-הפעולה' - הוא זה שקובע האם מדובר במלאכה מותרת או אסורה; כאשר הפעולה נקראת על שֵם מלאכה האסורה בשבת – היא אסורה, וכאשר הפעולה נקראת על שֵם מלאכה מותרת – היא מותרת. משום כך, במקרה של גרירת שולחן, היות והפעולה מכוּנה 'גרירת שולחן' – וגרירה היא מלאכה המותרת בשבת – הפעולה מותרת. לעומת זאת, במקרה של חפירת בור, היות והפעולה מכונה 'חפירת בור' – וחפירת בור היא מלאכה האסורה בשבת – הפעולה אסורה". סיימתי את הסברי בארשת-ניצחון ובתחושת התעלות. "זה נשמע לי הסבר מעניין, נראה לי שאני מתחיל להבין"– הגיב חברי וביקש ממני לחזור על ההסבר בשנית. חזרתי שוב ושוב על ההסבר, עד שהוא הבין אותו כהלכה.

הייתה זו האבחנה העיונית הראשונה שלי. נער הייתי, כבן 17, ועד אז לא עסקתי ב'חילוקים' [כך כונו אצלנו אבחנות אנליטיות דקות] אלא רק בלימוד גמרא עם פירוש רש"י, תוספות ומְפָרְשִים. אמנם כתבתי את ה'חבּוּרָה' [המקבילה התורנית לעבודה אקדמית] הראשונה שלי כבר בגיל 14, אך היא לא הייתה מבוססת על אבחנות אנליטיות אלא על פאזל של מפרשים ורעיונות שמצאתי. סברה זו, אפוא, הייתה משהו אחר. שונה. היא הכניסה אותי אל עולמם של הגדולים – עולם 'העיוּן'.

מאז אותו היום, לא הפסקתי לעיין. בכל פעם שהייתה דרושה סברה מְחַלֶקֶת, הייתי נכנס אל המדיטציה המתוארת ומדמיין את המאורעות. היה לי אז כוח ריכוז עצום, ומדיטציה כזו הייתה בדרך כלל מניבה חילוק מעניין. לא תמיד הוא היה נכון, אבל כמעט תמיד מעניין. פעם ראש הישיבה, רבי דוב לנדוי, מסר שיעור-כללי [שיעור מרכזי] בישיבה. הוא האריך להסביר חילוק דק ומרענן, אך סיים : "ובכן, אני מציג כאן חילוק מעניין, אבל לא כל חילוק באמת מחלק...". אגב, כוח הריכוז שהיה לי, אבד לי במרוצת השנים. הכרחתי את עצמי במשך שנים לכוון את מילות התפילה המשעממות יום אחרי יום, כפי שדורשת ההלכה, וכפיית מוחי לחשוב מחשבות בלתי רצויות הזיקה לו. מני אז, בכל פעם שאני מתרכז יותר מדי במחשבה אחת, אני חש כאילו הפיוז שלי נשרף. כאילו יש באג במערכת. כאילו ישנה הוראה: שחרר מיד, אל תתעסק איתי.

לימודי העיון בישיבה, מזכירים מאד את לימודי הפילוסופיה. בלימודי פילוסופיה ישנה טכניקה של אנליזה, שנועדה לנתח ולהפריד בין מושגים נבדלים, וטכניקה של סינתזה, שנועדה לדַמות ולהשוות בין מושגים דומים. באותו אופן, בלימודי הישיבה הייתה טכניקה של 'חילוקים', שנועדה להבדיל בין סוגיות שונות, וטכניקה של 'צוּשְטֶל', שנועדה 'לדמות-מילתא-למילתא' בסוגיות תואמות. הדמיון בין לימודי הפילוסופיה ללימוד הגמרא לא הסתכם רק בצורת החשיבה, אלא בא לידי ביטוי גם בהלך-הרוח של התלמידים. אם באוניברסיטאות לפילוסופיה רווחה הערצה מוגזמת לפילוסופים דגולים, בישיבות רווחה הערצה מופרזת לראשי הישיבה. בשני המקרים ההערצה הייתה תלויה בחריפות שכלו של הפילוסוף או של ראש הישיבה ובאישיותם האקסצנטרית, ובשני המקרים ההערצה לוּוְתה בחקיינות של דיבור, התנהגות ולבוש.

בניגוד אליי, שנמשכתי בכל מאודי אל לימודי העיון ['לוֹמְדֶעס' בלשוננו], אבי מעולם לא התחבר אליהם. בתור בוגר ה'טכניון' ומהנדס אווירונאוטיקה בעברו, הוא נמשך תמיד לתחום המתמטי והריאלי ולא מצא את עצמו בסביבה הלמדנית. ניסיתי להטעים אותו מזיווה של הלמדנות, להדביק אותי באהבתי אל החילוקים ואל הסברות הדקות, אך ללא הצלחה. "דיבורים באוויר" – הוא נהג להפטיר תמיד. "אני רוצה הוכחות, חישובים, לא מגדלים פורחים באוויר". הוא עצמו, אגב, מימש את השכלתו וכישוריו המתמטיים והוציא ספר מבריק בשם "מגיד הרקיע" על הלכות קידוש החודש ועיבור השנה. ספר זה, המכיל כ-800 עמודים, מלא בחישובים ובשרטוטים סבוכים, העוסקים בחישוב גרמי השמיים, קו התאריך ועוד מגוון נושאים שמעולם לא הבנתי. אבי ניסה ללמד אותי את חישוביו ונוסחאותיו, אך אני השתעממתי במהרה. הסכמנו על שביתת נשק: הוא לא ינסה ללמד אותי את חישובי קידוש החודש, ואני לא אנסה למכור לו את לימודי העיון הישיבתיים.
____

האמת היא שאבי צדק. חלק גדול מה'חילוקים' ומה'סברות' שחידשנו בישיבה היו מגדלים פורחים באוויר, היו 'חילוקים-שלא-מחלקים' – כהגדרתו של רבי דב לנדוי. הייתי מרחיק לכת ואומר שהלימוד שלנו, בחלקו הבלתי מבוטל, היה מבוסס על כחש עצמי. במקום לחפש את ההסבר ההגיוני והמתבקש לסוגיה, חיפשנו את ההגדרה המחודשת והמתחכמת. הסברים טבעיים ואנושיים לא סיפקו אותנו; דרשנו תמיד הגדרה מיוחדת. נטינו לפרש את לשון התלמוד באופן דווקני, הזוקק המצאת 'מַהַלַּך' בסוגיה [כך כינינו רעיון מרכזי שהקיף כמה נקודות בסוגיה], במקום לנסות לפשט את הדברים ולמצוא הסבר אנושי.

להלן אציג דוגמה שתוכל להמחיש את העניין: כולנו קונים זה מזה נכסים. הקונה משלם למוכר כסף, ומקבל תמורתו את הנכס המבוקש. לכאורה מדובר באירוע פשוט ויומיומי, כזה שאנו מבצעים מבלי להקדיש לו מחשבה. אולם בעולם הישיבות האירוע הזה היה מקור לדיון למדני ארוך וסבוך. מתי בדיוק אירע הקניין? מהי 'מהותו'? מה בדיוק קרה שגרם לנכס לעבור מבעלותו של המוכר לבעלותו של הקונה? לַמְדָנֵי הישיבות לאורך הדורות נחלקו לשני מחנות - מחנה אחד אומר: "גְמִירוּס דַעַס" ['גמירות דעת'], ומחנה שני אומר: "חַלוֹיְס" ['חָלוּת']. המחנה הראשון אינו מתיימר לדבר גבוהה; הוא מנסה למצוא את ההסבר ההגיוני: המוכר גומר בדעתו, כלומר מחליט באופן סופי, לתת את הנכס שלו לקונה, ובכך תם הסיפור. לפי הסבר זה, 'מעשי הקניין' המוזכרים בתלמוד, כמו 'משיכה' ו'הגבהה', הם אלמנט המעורר או המבטא את רצונו הסופי של המוכר להעניק את הנכס לקונה. אולם המחנה השני אינו מסתפק בכך. הוא מוצא סיבות שונות ומשונות – כמו, למשל, דקדוק דווקני בלשון התלמוד והמפרשים – לכפור בהסבר הראשון. לאור זאת, הוא מחליט לבצע 'מַהַלַּך' ולחדש שמהות הקניין היא אירוע מטאפיזי המכונה 'חַלוֹיְס'. משהו קורה בעולמות העליונים בשעת מעשה הקניין, וצריך 'לתפוס' אותו. הו, כן, התפיסה היא העניין; האחיזה באירוע המטאפיזי הזה, בחלויס, היא-היא המקור לדיני הקניין הענפים. מעשי הקניין המדודים נועדו לתפוס אותו באופן יעיל לבל יברח.

אם לא ניחשתם עד עכשיו, אני נמניתי עם המחנה השני. במשך שנים דקדקתי מלשון התלמוד והמפרשים את צדקת המחנה השני. לשון הגמרא – כך טענתי בלהט – אינה סובלת את הסבר הגמירוס-דעס. אין ברירה אלא להודות כי הגמרא התכוונה לפרושֹ בפנינו את שלבי האירוע המטאפיזי של הקניין; אין ברירה אלא לפלפל בהם ולהמציא מהלכים על גבי מהלכים, שונים ומשונים.

מאוחר יותר, כשיצאתי בשאלה, הבנתי עד כמה טעיתי. כשנחשפתי במסגרת לימודי המשפטים לפסקי דין מנומקים, הבנתי עד כמה הגישה שלי ושל חבריי איבדה את השכל הישר, את המצפן. אבל אינני מאשים את עצמי. חיִינו אז בעולם דתי שכלל תפיסות מטאפיזיות רבות, והחלק הלמדני התלבש עליהן היטב. לאחר שהבנתי זאת, הפכתי לאלרגי במיוחד לרעיונות מן הסוג הזה. אני בורח מפניהן כמפני אש. אגב, גם בהקשר זה אני מוצא דמיון רב ללימודי הפילוסופיה. בלימודי הפילוסופיה ישנה אסכולה המכונה 'קונטיננטלית', שחלק מהוגיה עוסקים אף הם בהמצאת 'מהויות' מטאפיזיות ללא הכרה. בשני המקרים, מדובר בחשיבה שאיבדה את השכל הישר ובמקרים רבים אף לוקה בחוסר כנוּת.

____