"תָּם מַה הוּא אוֹמֵר: מַה זֹּאת?”
הַמִּין הַזֶּה אָפֵס. כֻּלָּנוּ חֲכָמִים.
אַךְ כַּנִּרְאֶה הָיָה זֶה לֹא מָשָל שֶל סְתָם.
כַּיּוֹם אוּלַי קָשֶה בְּכָךְ לְהַאֲמִין
אֲבָל הָיָה אֵי פַעַם אֶחָד תָּם…
מוּזָר הָיָה הָאִיש. כָּל עַם יוֹצְאֵי מִגֹּשֶן
רָאוּ אֶת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים בְּעַיִן,
רָאוּ אֶת הַמַּכּוֹת וְאֶת נְחַש הַנְּחֹשֶת,
רָאוּ אֶת הֶהָרִים שֶנָּזְלוּ מַיִם –
בָּרִאשוֹנָה הָיוּ עוֹמְדִים כְּנִפְעָמִים
וּמִיָּדָם צוֹנְחִים הַסִּיר וְהַיָעֶה…
אֲבָל חִיש קַל תָּפְסוּ: זֶה טֶבַע הַיָּמִים
זֶה סִדְרָם וְכָךְ נָאֶה וְכָךְ יָאֶה.
אָכֵן מֵעֵת צֵאתָם אֶת אֶרֶץ רַעַמְסֵס
הִתְחִילוּ הֵם תּוֹהִים
עַל יוֹם שֶאֵין בּוֹ נֵס.
אֲבָל לֹא כֵן הָאִיש הַלָּז הָאַגָּדִי
אֲשֶר נִמְנָה עִם בְּנֵי מִשְפַּחַת הַקְּהָתִי.
צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת אֶת זֶה הַגּוּץ הַתָּם
וְאֶת פִּתְחוֹן עֵינָיו
בְּהִקָּרַע הַיָם…
- - -
הוּא כְּנִדְהָם הִבִּיט וּבְעוֹד גּוּפוֹ סוֹמֵר
רַק “מַה זֹּאת?” הוּא אָמַר –
כִּי תָם מַהוּ אוֹמֵר?..
- - -
אַף עֵת הָרִים רָקְדוּ מִנֶּגֶד כְּאֵילִים
אוֹמְרִים שֶהוּא כִּמְעַט יָצָא מִן הַכֵּלִים.
וּשְנֵּי שָרֵי מֵאוֹת אֲשֶר חִלְּקוּ צִיוּד
סִפְּרוּ שֶהוּא דִבֵּר אֲפִלּוּ צִיּוֹנוּת…
אָכֵן, מַה נַאֲרִיךְ מִלִּים מִזַּן אֶל זָן?
תָּלוּש הָיָה הָאִיש וּכְמוֹ מִחוּץ לַזְמָן…
- - אַך אִלּוּלֵא רָאוּ עֵינָיו מַה שֶרָאוּ
וְאִלּוּלֵא יָדַע לִבּוֹ מַה שֶיָּדַע,
קָשֶה לְהַעֲלוֹת אֲפִלּוּ בְהִרְהוּר
מַה שֶהָיָה נִשְאָר מִכָּל הַהַגָּדָה.
כותב המדרש הוא בוגר ישיבת וולז'ין...
אֶחָד תָּם/ נתן אלתרמן
מתוך הטור השביעי, עמ’ 462
