חול המועד: מהותו ע"פ הכתוב ושבע"פ

אדם שלמד טיס רצה לצאת לטיול חוה"מ בחכירת ונהיגת מטוס וטענו לעומתו שזה נחשב למעשה אומן שיש להמנע ממנו בחוה"מ גם אם הוא לצורך המועד [אם אינו אוכל נפש - סי' תק"מ/א].

אך מעיון בנושא נראה שכל שלא התירו מעשה אומן היינו כשיש דרך לעשותו מעשה הדיוט, אבל צורך מועד מובהק כעונג הטיסה שאף אם נחשיבו עדיין "מעשה אומן", מאחר ואין בו דרך הדיוט, אינו איסור אלא מצוה.

ביקרתי בגן חיות והיו שם הרבה חרדים, שהגיעו, כמונו, לשמח את החג עם המשפחה. כשיצאנו, ראינו בעל משפחה חרדי שעילעל בספר המבקרים של הגן. זו מחברת עבה, שבה רשאים המבקרים לרשום את חוות דעתם ואת איחוליהם. והנה, אותו חרדי שלף עט והתכונן לרשום בחול המועד - שומו שמים על זאת - כמה מלים.
חרדי אחר שעמד לידו נחפז להוכיח אותו ולגעור בו, שאין עושים כן. והחרדי הראשון, טען שמותר לו לכתוב.

רציתי להתערב, אבל חשבתי שמצוה שלא לומר.
ומה דעת חכמי הפורום?

קוני בוקר טוב

כתיבה כיום אינו מעשה אומן, ומלבד זאת כבר התבאר במקום אחר, אשכול כתיבה במחשב, שכל שהכתיבה היא חלק מחיי השמחה של החג שרי, וכאן גם יש אולי עניין הכרת הטוב. עכ"פ נראה שהכותב להנאתו עושה ודומה לצייר ציור שלהנאה שריא.


[ולכל מי שהנ"ל אינו משכנע, אני מוסיף את הפיסקא הבאה, - כמבואר בספר אמרו"י וכן בילקו"ש ובחידושי רשי"מ]

מלאכת הכתיבה כבר מזמן אינה מלאכת אומן, יש פוסקים בימינו המתירים זאת לגמרי.

בכלל, נושא חול המועד הוא מרתק, בכל הנוגע למתח שבין הלכה כתובה להלכה נהוגה.

סימנים שלמים מהלכות פסח, יום טוב, וחול המועד, כבר אינם רלוונטים לאדם הפרטי בימינו החי את חייו בקהילה דתית\חרדית.

חול המועד הוא מקרה מבחן בולט ביותר. הוא התפתח במהירות, והתרחשו בו שינויים כבירים בעשרים-שלושים השנים האחרונות, ובציבור החרדי\דתי בפרט.

בילדותי אני זוכר משק ישראלי עובד כרגיל, גם דתיים עבדו, החנויות כולן פתוחות. כיום הוא הפך למיני-שבתון גם בציבור הכללי, ואצלנו הוא קיבל נוסח של שבת חילונית, קרי בילויים משפחתיים וכל הכרוך בהם.

מצב זה הביא לבעיות חדשות אם מנסים להחיל עליו את ההלכה הכתובה כמות שהיא.
ישנה תחושה שעיקרים שלמים חסרים מן הספר, ונסיונותיהם של 'מעוררים' שונים המבקשים לעצור את החיים בחול המועד ולהצמד לאות הכתובה - עולים בתוהו. נראה שבמתח שבין החיים להלכה הכתובה, החיים מנצחים בגדול, בנתיים. הם מתפרצים במלוא עוזם לתוך כל מרווח (לקונה) ושטח אפור שההלכה השאירה מאחוריה.

התחזית שלי היא שהקרב חסר-סיכוי. גם היהדות ההלכתית תמיד עיצבה את אורח חייה בכוחות עצמה, ובהשפעת נתונים טבעיים אובייקטיבים לחלוטין.
(בפרספקטיבה ארוכת-טווח, הפרקטיקה הפכה עם השנים להלכה כתובה, באמצעות 'במדינותינו נהגו', או 'כן עמא דבר' וכו', אבל זה כבר סיפור אחר ושייך לאשכול אחר).

אקדמאי היקר

ציינת את המתח בין הנהוג בחוה"מ להלכה הכתובה.

אני חושב שהמתח בין ההלכה לפסוקים שבתורה אודות חול המועד, גבוה לא פחות.

אבל אין איש שם על לב

מ"ט? "לא ניתנה תורה שבכתב אלא עד שבא ר"ח סולבייצי'ק" וי"א שו"ע וי"א חתימת התלמוד ואלו ואלו!
ונגע זה פשט גם בין חכמים, "על אלה אני בוכיה........"

ממדבש: מנהג טוב לשחק בחול המועד! 15/10/2003

המנהג שכולנו מקפידים ביותר לקיימו, לבלות ולכייף עם בני-המשפחה בחול המועד, הוא לא מנהג חדיש כלל. בספר הלכתי שחובר באיטליה, בתקופת הראשונים, במאה ה-13(!) כבר הוזכר נוהג זה, ראה: ספר מנהג טוב: כולל מנהגים שקבץ חכם אחד מחסידי איטאליא, מהדורת מ"צ ווייס, בודפשט תרפ"ט, עמ' 230, סימן נג:
"ומנהג טוב שלא לשחוק לשום שחוק שבעולם ואפי' בפירות ומרקחות וכיוצא בהן לבד בחולו של מועד וחופה וברית מילה כאשר כתבתי בשבועת העדות(!)".
_______

ווטו1:

ממדבש,

מועדים לשמחה!

לא נאמר שם [לפי ציטוטך] שמנהג טוב לשחק במועד, אלא שמנהג טוב לא לשחק לעולם מלבד בחוה"מ, חופה וברית, בהם אין אותו הענין להחזיק את מנהג אי השחוק! בכל זאת יתכן לדבריו [עד היכן שמגיעה משמעות לשונו] שהמחזיק במנהג לא לשחק כלל גם בחוה"מ וכו' הרי זה משובח.

בקיצור; הוזכרה שם רק ההיכי תמצי לשחק במועד.

אך מנין ל"הלכה לחכם מבודפשט" לקבוע את רגישותו האישית בכתב? הלא כל שאין השחוק מהולל בצורה שלילית ומסכן את הרוח ואינו בא על חשבון התעסקות נעלה ממנו, יש בו ערך וכן יש בו הרחבת דעת וריפוי לעציבות ועוד!

שמעתי פעם ביטוי על מחזיקי השקפה כזו: "צולניקים" - מראשי תיבות "צדיק ורע לו". היינו שחושבים שעם נימה ממורמרת ייתפסו כ- או יהיו יותר רציניים וקרובים לקבלת כרטיס כניסה לגלריית הגדוילים!

החכם דאגתו בלבו וצהלתו בפניו!