איך כמעט גילינו את ארון הברית

פורסם היום ב"הארץ" .

עשוי לעניין .


איך כמעט גילינו את ארון הברית
מאת נדב שרגאי

מנהרת הכותל. הגרסה כי מחילת הענק שנמשכה אל מתחת לכיפת הסלע התגלתה באקראי בעת חפירת גומחה
לארון קודש, התגלתה כסיפור כיסוי הכבאים שאיישו את שתי מכוניות הכיבוי שנסעו לעבר הכותל המערבי ב28- ביולי עוד עסקו בניחושים על זהות המשימה שהוטלה עליהם, כשלפתע הצטוו לשוב על עקבותיהם. האיש שהזמין את הכבאיות היה
הרב יהודה מאיר גץ, רב הכותל, והוא גם זה שמיהר לבטל את ההזמנה.
גץ עשה זאת אחרי שהתברר לו כי כל הכבאים
הנמצאים בדרכם אל הכותל הם ערבים. הוא חשש כי כוונתו, לחפור מתחת ליסודותיו של מבנה כיפת הסלע כדי לאתר את מקומו של קודש הקודשים ואת המקום שבו הוחבאו כלי המקדש, תיחשף בטרם עת. לכבאים נועד תפקיד משני במשימה: שאיבת מאות מטרים מעוקבים של מי בוץ מתוך מחילת ענק
שנחצבה בסלע לכיוון מזרח. גץ ופועלי משרד הדתות פרצו למחילה בחשאי, בעת העבודות לחשיפת הכותל המערבי לכל אורכו.
סודו של הרב גץ נשמר שבועות בודדים בלבד. במחילה, שלפי השערתו של רב הכותל הובילה אל עין עיטם - בית הטבילה שדרכו יצאו כוהנים טמאים לטבול מבית המוקד שבהר הבית אל מחוץ לחומה - התחולל עימות אלים. מוסלמים גילו את
הפריצה ועשרות מהם השתלשלו דרך פתחים שהיו קבועים ברחבת ההר אל המחילה הסמוכה לרחבת הכותל. גץ ובחורי ישיבה שהוזעקו למקום אצו לבלום בגופם את אנשי הוואקף. בתום יום סוער, שבו ניצב הר הבית במוקד תשומת הלב העולמית, הורו ראש הממשלה אז, מנחם בגין, שר המשטרה יוסף בורג והמפכ"ל שלמה אבצן, לאטום מחדש את הפתח שנפרץ לכיוון מזרח.
זו היתה הפעם היחידה מאז 1967 שרשות ממלכתית, או נושאי תפקידים מטעם המדינה, ניסו לפרוץ מזרחה, אל מתחת להר הבית. רשמית פורסם אז שמחילת הענק שנמשכה אל מתחת למבנה כיפת הסלע נחשפה באקראי, בעת חפירת גומחה לארון קודש
בכותל המערבי. רק אחרי שנים חשפו שניים מחברי הוועדה שמינתה הממשלה לבדוק את הפרשה, כי הסיפור על הגומחה וארון הקודש נועד להסוות את האמת.
הארכיאולוג מאיר בן דב ומרכז ועדת השרים
לענייני ירושלים, אפרים שילה, גילו כי המחילה נפרצה בכוונה תחילה, אבל כדי שלא לגרום למדינה נזק הסברתי הושמט הממצא העיקרי הזה ממסקנות הדו"ח שחיברו. לאחר שנים הסביר הרב גץ כי
הונע על ידי רצון עז לחשוף אחדים מכלי המקדש ובראשם ארון הברית. ספר חדש על הרב גץ מביא גילויים חדשים על הפרשה. המחברת, הילה
וולברשטיין, מגלה שלתוכניתו של גץ לפרוץ מהכותל המערבי מזרחה, אל מתחת להר הבית, היה שותף. מדובר ברפי איתן, שהיה יועץ לענייני טרור
וביטחון לשלושה ראשי ממשלה (מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס) ולימים נודע כמפעילו של ג'ונתן פולארד.
הספר על גץ, רב שעסק רבות בקבלה ושמחילות הכותל היו לו בית שני, יצא לאור כמעט שמונה שנים אחרי מותו. בספר, שהוזמן על ידי המשפחה, מתואר גץ כפי שהיה: איש רב פעלים, גומל חסד עם הבריות (לרוב בסתר), בעל גישה רוחנית לחיים, קצין ומיסטיקן הן במעשיו והן בלבושו: גלימה
שחורה, מצנפת לבנה, סידור ותנ"ך בכיסיו ואקדח למותניו. הוא היה בין ראשוני המתיישבים ברובע היהודי המתחדש והוליד 11 ילדים, שרובם
מתגוררים ביישובים היהודיים ביהודה ושומרון. אחד מבניו, יאיר, נהרג באמצע שנות השמונים בשומרון מפגיעת משאית נהוגה בידי ערבי. גץ האמין שזה היה רצח על רקע לאומני. בן אחר שלו, אבנר, נהרג בקרב על העיר העתיקה במלחמת ששת הימים.
וולברשטיין חושפת חלקים נרחבים מיומניו של הרב גץ, שרק חלק קטן מהם פורסם קודם לכן. היא מביאה עדויות רבות, כמו זו של נפתלי קדרון, בעבר מהנדס מטעם משרד הדתות, שלפיהן ביסוד מסירותו הכמעט טוטלית של הרב לפרויקט חשיפת הכותל המערבי עמד רצונו העז למצוא את כלי המקדש.
גץ, שכיהן שנים רבות כרב הכותל מטעם משרד הדתות, דבק בתוכניותיו לאתר את כלי המקדש. הוא לא הרפה מהן גם אחרי שהרבי מלובביץ', האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון, יעץ לו לחדול מכך. הרבי מלובביץ' הזהיר את הרב גץ כי מי שיגלה את כלי המקדש מתחייב בנפשו, אך הבהיר שמציאת כלי המקדש תחיש את הגאולה. הרב גץ, כותבת וולברשטיין, "החליט להיות כפרתם של ישראל,
לחפש את כלי המקדש ובלבד שיסייע להחיש את הגאולה, אולם הוא המתין לשעת כושר לפתיחת המחילות לכיוון מזרח".
אחת העדויות המרתקות בספר היא זאת של איתן. "עם ההתקדמות בחפירת המחילות", מעיד איתן, "נפגשתי כמעט מדי יום עם הרב גץ. למדתי עמו את מבנה המקדש ואת מידותיו. הגענו למסקנה על מיקומו של המקדש ומיקומו של קודש הקודשים. כשהגענו למקום שבו לפי לימודינו אמור להיות השער שממנו יצאו הכוהנים לטבול, שיערנו שאם נפתח פתח בקיר לכיוון מזרח נוכל להתקדם במחילה ולהגיע עד קודש הקודשים. אבל חיכינו לשעת כושר לפתיחת הפתח. לא סיפרנו זאת לאף אחד, מכיוון שידענו שאם נפתח את הפתח והוא יתגלה, הדבר עלול לגרום סערה פוליטית. העדפנו לשמור את הסוד בינינו, כדי שאם חלילה יתגלה האשמה לא תחול על הממשלה וראשיה. לכן גם בגין, שידע על החפירות לאורך הכותל, לא ידע על כוונתנו לפתוח את הפתח מזרחה".
איתן מגלה כי מלכתחילה תוכנן הפתח להיפרץ בקומה שמתחת למפלס שבו נעשו אז העבודות לחשיפת הכותל, "כך שהוא לא היה אמור כלל להתגלות. תיכננו להיכנס ולראות את המחילות ולהתקדם לכיוון שהערכנו כי בו נמצאים היסודות של קודש הקודשים. הערכנו שבלי כלי עבודה, אלא רק בעזרת אזמל עדין, נוכל לפורר את קירות המחילות העשויים גיר רך. חשבנו שכך נוכל להתקדם בשקט ובצנעה, לגלות את מקומות המסתור שבהם הטמינו הכוהנים את כלי המקדש ולהגיע עד מתחת לקודש הקודשים, המקום שבו טמון ארון הברית".
איתן לא היה שותף הסוד היחיד של גץ. גם אחדים מאנשי משרד הדתות ומתלמידיו של הרב היו מודעים לתוכנית. הוא נועץ גם עם אברהם חנן, המוצג בספר כמי ש"ניחן בכוחות על טבעיים לראייה פנימית". לפני שנים רבות סימן חנן על גבי מפה, לפני ארכיאולוגים, תוואי של מחילה מכיוון
העופל שבכותל הדרומי לכיוון צפון מערב - אורוות שלמה - ופנימה אל תוך הר הבית. החופרים גילו אמנם מחילה בתוואי שסימן חנן, אך נמנעו מלהיכנס אל הר הבית. כשהחל גץ לשמש כרב הכותל ופרויקט חשיפת הכותל הגיע לשלב מתקדם, הצביע חנן לפניו על הנקודה שבה לפי דעתו טמונים כלי המקדש. גץ העריך כי באותו מקום נטמן ארון הברית.

הארון, שלא נראה מאז חורבן הבית הראשון, היה אולי החשוב שבכלי המקדש והוגדר כעיקר מושב השכינה. יש הסבורים כי הוא עדיין טמון במחילות
שבנה שלמה מתחת לקודש הקודשים. במסכת שקלים במשנה נכתב: "מעשה בכהן אחד (בזמן בית שני) שהיה מתעסק וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה
(והבין שבמקום זה יש כניסה למעבר תת קרקעי). בא ואמר לחברו. לא הספיק לגמור עד שיצאה נשמתו, וידעו בייחוד (בבירור) ששם הארון גנוז".
הרמב"ם כותב כי בעת שבנה שלמה המלך את בית המקדש ידע שסופו להיחרב, ולכן "בנה בו בית לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות,
ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה".
במקורות היהודיים נכתב כי הארון עתיד להתגלות סמוך לביאת המשיח. הרמב"ן כתב שהארון יתגלה "בבניין הבית או במלחמות העתידות לפני מלך המשיח". גם הרב גץ האמין שמציאת הארון ו\או כלי המקדש תהיה זרז לביאת הגואל. תחילה ביקש לגלות את המקום שבו עמד המזבח, לפני אלפי שנים.
שני סימנים נתן הרב למקום המזבח. האחד: המזבח הוצב על מישור, אדמה ישרה, ואילו הר הבית בנוי כולו מחילות על גבי מחילות. אם יימצא שטח
מישורי, השונה מפני הקרקע הרגילים, יהיה זה בבחינת הוכחה למיקומו של המזבח. השני: מתחת למקום המזבח, שעליו הוקרבו קורבנות בימי המקדש,
היתה רצפה של קוניה, תערובת של סיד ואבץ. "אם יימצא ולו פירור אחד של אבץ", קבע הרב, "ייוודע לנו מקום המזבח ודבר זה יקדם אותנו רבות".
בתמוז תשמ"א (יולי 1981) נחצבה בהמשכו של הכותל המערבי, מול מיקומו המשוער של קודש הקודשים לדעת הרב גץ, אותה מגרעת קטנה לארון קודש.
מיד עם תחילת החציבה נפער החור ונחשפה המנהרה הענקית החצובה בסלע לכיוון מזרח, אל מתחת להר הבית. ממדיה היו מרשימים: 28 מטר אורך ושישה מטרים רוחב. בקרקעיתה היו מים רבים ובוץ. ביומנו רשם הרב גץ:
"ניגשתי תיכף ומיד למקום ונאחזתי התרגשות עצומה. שעה ארוכה ישבתי מוטל ללא אונים כשדמעות רותחות זולגות מעיניי. ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי, ישבתי על המדרגות ואמרתי את 'תיקון החצות' כמנהגנו".
ראשונים שותפו בסוד מנכ"ל משרד הדתות אז, גדליה שרייבר, ושני הרבנים הראשיים שלמה גורן ועובדיה יוסף. גורן היה נרגש לא פחות מגץ. הוא ראה במחילת הענק כלי עזר ראשון במעלה לחשיפת מיקומו המדויק של קודש הקודשים, האסור בכניסה לכל, למעט הכהן הגדול ביום הכיפורים. הסכמה
בעניין היתה מכריעה אחת ולתמיד בוויכוח בין הפוסקים בסוגיה חשובה זו.
היא גם היתה מאפשרת להגדיר לציבור הרחב את הגבולות המותרים בכניסה להר הבית ולבטל את האיסור הגורף, שהטילו מרבית פוסקי ההלכה על הציבור היהודי, להיכנס לתחומי ההר.
התרת האיסור היתה יוצרת בעיה נוספת ואולי מסובכת יותר לפתרון, ביחסים שבין דת ומדינה. כל ממשלות ישראל אסרו על תפילת יהודים בהר הבית
(להבדיל מביקורים). התרת האיסור ההלכתי על כניסה להר הבית היתה מרחיבה בהרבה את מעגל המבקשים להתפלל במקום.

בקרקעית המחילה נמצאו בוץ רב ומים, שפונו בעבודה ידנית. מעגל השותפים לסוד הלך והתרחב. ביניהם היה גם כתב קול ישראל מוטי עדן, שלטענת
וולברשטיין השתתף במלאכת חשיפת המנהרה. "בלילות, לאחר עבודתי ברדיו,
הגעתי למחילה ובעזרת מכושים ומריצות סייעתי במלאכה הקשה של ניקוי המחילה", מספר עדן, כיום כתב ערוץ 1 בצפון.
שבעה שבועות אחרי חשיפת המנהרה שודרה ידיעה על כך בקול ישראל.
עיתונאים מכל העולם זרמו למקום. בסוף חודש אב, בליל שבת, הכניסו ערבים צינורות מים אל תוך המנהרה דרך אחד הפתחים שברצפת הר הבית
ושילשלו פנימה תאורה רבת עוצמה. גץ, שחשש מכניסת ערבים למנהרה ולרחבת הכותל המערבי, הורה לחסום בקרשים את הפתח שנפרץ. אבל כעבור שעות מעטות נכנסו מוסלמים למחילה.
גץ הוזעק למקום מביתו שברובע היהודי. רעייתו קראה לתלמידים מישיבת תורת כהנים לבוא למחילה ורצה אחריו. היא הבחינה בבעלה עומד כמעט לבדו
מול קבוצה של ערבים שבידיהם כלי עבודה, מקלות ומכושים, חזרה לרחבה הפתוחה והזעיקה מתפללים בצעקות רמות: "הצילו, הרב בסכנת חיים".
הסיפור הסתיים כשהדרג המדיני הורה לאטום את הפתח למנהרה בבטון מזוין.
ביומנו כתב הרב גץ: "אני פורש למנוחה כשטעם מר בפי. מעודי לא חשתי השפלה של היהדות כמו היום וזאת במדינתנו הריבונית. אני מתפלל שזהו סוף הגלות... כלי התקשורת משתוללים וניכרת התופעה של השנאה העצמית, אולם אני מנוע מלגלות סודות אפילו באמצעות יומן זה ולכן אינני מגיב ואינני משיב לחורפי דבר".
בליל 3 בספטמבר 1981 הוסיף גץ ביומנו: "הרגשתי בתיקון חצות קרובה לזו של אבותי, בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית אלוקינו בשעת
החורבן. קול הלמות, קול ערבים בתוך המנהרה. הם סותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר. כל צעקה שלהם היא כמדקרה בלבי הפצוע. בכל חריפותה
יצאה מפי הזעקה: 'באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קודשיך, אך עלי להתחזק ולא להישבר, כי עלי להמשיך בתפקיד אפילו בודד במערכה'".

בספטמבר 1995, שלושה ימים אחרי שהשלים את שיקום בניין ישיבת המקובלים בית אל, נפטר הרב גץ. במחילות הכותל נותר עד היום בית הכנסת שבנה, מול מיקומו המשוער של קודש הקודשים. במקום גם מוסיפים להתקיים שיעורי תורה ותפילות.

גץ היה ידיד אישי של אנשי ציבור רבים, כמו האלוף (מיל') יוסי בן חנן או ראש עיריית מעלה אדומים בני כשריאל. להר הבית הקפיד הרב שלא
לעלות, אולם תוארו הבלתי פורמלי, "רב הכותל והר הבית", העיד יותר מכל על מאוויי לבו.

בעל עגלה

איני יודע מה היתה כוונתו של הגרי"ז. אך האם יורשה לי לומר שזה אינו חשוב בעיני?

התרשמתי עמוקות מניתוחו של הגרי"ד סולוביצ'יק, בן אחיו זצ"ל, מבוסטון. בוודאי קראת את "קול דודי דופק".
מאז הנקישות ששמע הגרי"ד, זרמו מים רבים אל הכינרת. זה עתה ראינו נקישה רבתי. מלחמה פלאית שיכלה להתפרש כמלחמת גוג ומגוג, מבחינה מסויימת, של הזוהר ומקורותיו.

איני חסיד של "פשרים", שיטה נפוצה של דוחקי קץ, מהצדוקים מחברי המגילות הגנוזות והספרים החיצוניים ועד תלמידי תלמידיהם, ברוח, של זמננו.
אבל אם יש ממש בשיבת עם ישראל לארצו, הריהי לפנינו.
ואם איננו ראויים, לא החילוניים, שהינם תינוקות שנשבו, ולא אנו, ששבויים בתפיסות שלנו, אז הקב"ה ירחם עלינו, כנאמר בפרשת "ניצבים".

ואם המדינה הזו, עלובה וחילונית ככל שתהיה, היא היא התחלת הגאולה, מה זה אומר לנו? מה זה מחייב *אותנו*?
מה גדרי ההשתדלות שלנו?
האם רק לפתוח אשכול ולקרוא לציונות של אמת? לתשובה?

קול קורא במדבר האינטרנט: פנו דרך לאלקינו!

(אני מקווה שהנימה הפיוטית והנרגשת לא תחשב לי לרעה. גם למיימונים-פילוסופים מותר לחלום).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ואני הקטן חושב שאם המדינה הזאת,כמה מאות קמ"ר עמוסים בשנאת יהדות יותר מכל מקום אחר בעולם, היא אתחלתא דגאולה עדיף כבר לוותר על הגאולה עצמה.

מיימוני

על איזה סוג בית המקדש אתה מדבר? כזה שרוצחים בו בעלי חיים בהמונים או בית מדרש עכ"ח?

מיימוני,
אני רואה שהחלטת שמחברי המגילות הגנוזות הם הצדוקים ...
האם זה לאחר עיון ?

לגבי קריאתך הנרגשת, היא אכן נרגשת ומלבבת ..

הבעיה היא שאתה ושכמותך "הורסים" את "הדור שכולו חייב" ...

ומעניין לעניין : בטח שמעת את הסיפור, נדמה לי על הברדיטשובר שהרים את ידיו כלפי שמיא (כהרגלו..) ואמר להקב"ה:
הרי אם היה הדור כולו חייב, היית מביא את הגואל, אז מה ? בגלל כמה צדיקים שנותרו תעכב את הגאולה ?

בוגי,
איני מבין מה למנשרה של אגודת "צער בעלי חיים" ולעניננו אנו ?..

בעל עגלה

כתבתי שהם היו צדוקים אחרי העיון.
יש על כך כמה מחקרים. אמנם אין זה מחייב שכל הספרים שנמצאו שם שייכים לאותה כת, אבל מן הסתם הם משקפים את הדעות ששררו בקבוצה. ומוטיבים מרכזיים שם אופיינים לצדוקים. יש גם שרידים של איגרת הלכתית שהופנתה לירושלים, ובה נמצאות הטענות הצדוקיות המוכרות לנו.
ראוי לעסוק בנושא הזה באשכול בפני עצמו.

אני מסכים שהקביעה שכת קומראן היו צדוקים סותרת על פניה את קביעתו של יוספוס פלביוס שהיו איסיים - למרות שלא ידוע מי ומה היו האיסיים. אבל כמדומה לי שהראיות מן הספריה שלהם הן משכנעות.

בוגי,

אם בעל עגלה ירשה לי להמשיך "להרוס" את הדור, אזי עדיף שיהיה מקדש עם שחיטת קרבנות וכו' ובלבד שהעם יפסיקו לפטם עגלים בפיהם ל- מצוה שלא לומר. האם לא לימדנו הרמב"ם שמצוות הקרבנות ניתנו כנגד התאווה האינסופית לעבודה זרה שבלב האדם?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

איןמקום לבית מטבחיים נוסף על הר הבית

עם כל הכבוד לכולם, קשה לי להאמין שבית המקדש על מתכונתו הקודמת ייבנה במהרה. מקום שבו טובחים פרות וגדיים ושופכים את דמם על המזבח לריח קטורת חזקה לא יקום בעידן הנוכחי.

נרצה בכך או לא, החיים וההלכה עמם מתפתחים לכיוונים חדשים. למשל, מה יהיה עם זמני תפילות בחלליות? אם המין האנושי יעבור לחלל ויעזוב את כדור הארץ הישן מאוד, מה יהיה דינם של כל המצוות התלויות בזמן? הגם אז יתפללו שיחזור הסדר הקודם?

בית המקדש במתכונתו הישנה לא ייבנה, ואגב, אין זו ריפורמה ראשונה ביהדות. בעבר, היו מזבחות ומצבות בכל הארץ (ראו מקדש ערד) והללו נסגרו ורק בירושלים הותר הפולחן. הריפורמה של ביטול הקורבנות נעשתה בכפייה, אבל מן הסתם תשאר כזו.

"אין כמו עפולה בלילות"

זקן העמק

האם הרגישויות שהתפתחו אצלנו, הכותבים בפורום הזה, ממך ועד וטו, משקפות התפתחות אנושית שצריכה להביא ממילא לידי שינוי בהלכות, לפי המטא-כללים של התפתחות הטמונים במסירת ההלכה?

בשעתו, פרופסור לוינגר עשה מחקר שוק קטן בין חברים אקדמיים, בנושא יחסם לתפילת מוסף שבה מבקשים על השבת המקדש והקרבנות. אנסה לחפש את המאמר היפה הזה, שבו הוא ניסה לבחון את ההתפתחות התרבותית כפי שהיא משתקפת בחוגי האקדמיה הדתית בישראל. כמדומה, שרוב אלו שענו לו חשו כמוך.

אבל -

אתה מדבר על מגזר או מגזרים באוכלוסיה היהודית של ימינו. יש גם מגזרים אחרים לגמרי. לפי איזה עיקרון תקבע מי מהם חשוב יותר ודעתו קובעת?
(כל זאת לפי ההנחה שעליה הסתמכתי בכל דברי כאן, כי הלכות מסורות יכולות להשתנות לפי צרכי הדור, לפי כללים המצויים בתוך התורה עצמה - מה שמבדיל בינינו לבין הרפורמים, שאנו מכירים בשינוי אך מפקידים אותו בידי חכמים. אך גם על עיקרון זה ניתן להתווכח, כידוע).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לגבי מיקום כלי ביהמ"ק,
בספר עמק המלך בהקדמה פרק י"א, מביא משניות המיוחסים לחמישה נביאים שגנזו את כלי המקדש בשם מסכת כלים של ביהמ"ק, שם מונים בפרוטרוט את משקלם של כלי המקדש, ומשנה י' נפתחת בלשון זה:
ואלו הם משקלי כסף הגנוזים ב'עין כחל' ע"י ברוך וצדקיה וכו'...

בספרי המסעות: חיבת ירושלים, עדן ציון, מסע מירון, ועוד, מציינים את 'עין כחל' במה שמוכר היום כשמורת סלע עכברה, הנמצאת במצוקי נחל עמוד העילי למרגלות הכפר עכברה.

וז"ל ספר שערי ירושלים שער ה':
עין כחל, בקעה גדולה .... ולמזרחו כדמות שער סתום ואומרים שבזה ההר נגנזו כלי בהמ"ק המובאים במסכת כלים של המקדש... מלך צרפת נאפולען זה כחמישים שנה שהיה בא"י, וגם אצלו היה ידוע ע"י ספרי דברי הימים ששם בהר עין כחל הכלים גנוזים, וחפר את ההר כמעט עד חציו אך לריק היה יגיעו, ולשוא היה עמלו כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות אליו ולא לאחר עד שיבוא משיח בן דוד בב"א, עכ"ל.