אכן, עולם התורה פורח מבחינת כמות הלומדים המקדישים את עצמם לתורה, וכך יש פריחה עצומה בהקף לימוד התורה.
אבל, לדעתי ניתן להבחין בירידה איכותית כאשר מתבוננים במצוייני הדור, אפילו כאשר משתדלים לקחת בחשבון את אזהרת החכם מכל אדם "אל תאמר שהימים הראשונים" וכו'
מפי ספרים, ויותר מכך מפי עדויות בעל פה ניתן ללמוד על נורמות השקידה של וולוז'ין ובנותיה. אינני מסתמך רק על "ספורי צדיקים" הנגועים בהפרזות, אלא דווקא על עדויות תלמידים שלא עלו לגדולה. דבר זה הביא, כפי שהזכרת, לסטנדרטים של בקיאות שאינם מצויים כיום. חסד עשה עמנו הקב"ה, והאנציקלופדיות, ספרי הקיצורים והתקליטורים מכסים במעט על ערוותנו, אך אין בכך די כדי לייצר את גדולי הדור הבא.
גם שיטת הלימוד החדשה מבית מדרשו של ר' חיים ותלמידיו (ובאופן קצת אחר, של החזו"א) מאפשרת ללומדים לחוש "גדלות" ולעסוק בשאלות נוקבות עוד בטרם ידעו מאה דף על בורים. שוב, אינני מצר על כך, לולי כן מי יודע היכן היינו, אך בעיני ה"עמקות" הזו היא במידה רבה כסות לעמרצות.
זאת ועוד, מעבר לשאלה העובדתית האם יודעים היום יותר או פחות ס"ק של הש"ך והט"ז וכדומה, התרומה הערכית של מסירות נפש לתורה של גדולי הדור לתפקודם בזקנותם משמעותית אף היא בעיני. אף אחד מאתנו לא ישלח את בנו לישיבה בגיל תשע או עשר, על מנת שלא לראותו עוד שנים רבות, כפי שנהגו הוריהם של מי מגדולינו. בעינינו זו אולי אפילו אכזריות, אך היא הצמיחה גדולים בעלי שיעור קומה שילדינו אולי לא יכירו עוד.
 |
|
|
